פעם היה לי שיער זהוב, אבל עכשיו השיער שלי שחור. ספוילר: היא צבעה אותו. למה לעזאזל היא עושה עניין מהדבר המטומטם הזה. טוב, אז לא קראתי את הספר הזה אתמול, ואני אנסה להיזכר בכמה מהפרטים היותר עסיסיים בשבילכם (לא, אין יותר ספויילרים, בעיקר כי אפשר ככ לעשות את זה כאן). סיפור מעצבן, נוראי, בלי פואנטה. בואו נגיד שאם הייתי מוצבת במקום הבחורה בסיפור כנראה שהייתי מתאבדת. פסיכולגיה שממש לא מתאימה לבני נוער. כאילו למה למה ועוד הפעם למה. למעשה, וזה מופנה לאלו שקראו את הספר, לקח לי קצת זמן לקלוט מה קרה. היה נראה לי מאוד לא הגיוני לגלות בסוף את הפרט החיוני הזה. כמובן שעכשיו הכל נראה הגיוני, אבל הרופא האדיוט הזה הוא אדיוט והאמא הזאת גם היא אדיוטית. התכוונתי לכתוב ביקורת מנוסחת היטב אבל הספר הזה מוציא ממני תגובות רגשיות.

קודם כל, חייבים לציין את העובדה שמויס מעלה את המודעות לפמיניזם. בעולם שבו רוב הספרים הם סקסיסטיים לקרוא אזכור על אישה שלא מגלחת רגליים זה דבר ראוי לשבח. עכשיו, אפשר לדבר על מה לעזאזל הקשר בין הספר לראשון לספר השני. אז אין קשר. * אה, כלומר יש את הבת של וויל - ואת הכסף את וויל - ואת ההורים של וויל, אבל בעצם חוץ מלהבין שמערכת היחסים שלה עם וויל הייתה פתטית לחלוטין, לואיזה לא עושה עוד הרבה דברים. אומללות. * הספר הראשון היה אחד הספרים הכי נקיים שקראתי בחיי (אפשר לצאת גסי רוח ולומר שזה בגלל שוויל מוגבל לחלוטין, אבל זו לא הסיבה היחידה). בספר השני הכותבת דוחפת - וכשאני אומרת דוחפת אני מתכוונת לזה - דוחפת את המילה סקס לכל משפט שני. * יותר מידי מקרים מוזרים ולא אמינים - מעין מה הסיכוי שבדיוק - (הייתי רוצה לומר את זה שחור על גבי לבן אבל זה נקרא לספיילר). ברצינות, כמה דברים יכולים לקרות לבן אדם אחד, במיוחד כשהוא אפילו לא מעניין במיוחד? אחרי שגמרתי להעיר הערות אקראיות, ניתן לפנות למטרה של הספר הזה. לספר הראשון הייתה פואנטה מאוד ברורה. צריך לנצל את החיים בלה בלה בלה למען מה שווה לחיות בלה בלה בלה האם לאדם יש זכות להחליט על חייו ועד כמה בלה. והנה, ג'וג'ו מויס מאבדת את זה. לא עוד הטפות במסווה של ספר. האם יכול להיות שמדובר סתם ברצף אקראי לחלוטין של סיפורים (רבים מידי) שזורים זה בזה? ככל הנראה מויס מנסה להראות את ההתמודדות של לואיזה. הבעיה היא שלא נראה שהיא מתמודדת. או מוצאת את עצמה. (אם יש דבר כזה למצוא) או עושה משהו עם החיים שלה. שלא כולל לבכות. אני חייבת לספיילר - בתחילת הספר היא ממלצרת, שזו עבודה כמובן שלא מתאימה לגילה וכן הלאה, ובסוף הספר היא אומרת כן ל"הזדמנות חייה" - אומנת לילדים בניו יורק? מה. לעזאזל. איפה המימוש העצמי שלה בדיוק? האם כל מה שעליי לשאוף אלי זה ויזה לניו יורק? האם בעצם מדובר בספר תעמולה? האם הממשל בארהב אשכרה שילם לג'וג'ו מויס כדי שתכתוב את הספר הזה? לעוד תיאוריות וקונספירציות יש להקיש 2122*. בסכ"ה, שלוש עד שלוש וחצי. הכתיבה קולחת, ושוב חייבת לציין את הנימה הפמיניסטית.

אם את/ה בן/ת נוער ואוהב/ת לקרוא ספרים, סביר להניח שכבר נתקלת במושג "פנטזיה ממוחזרת". או שלא. בכל מקרה, המצאתי את המושג כדי לתאר בקצרה ספרים שונים ומשונים (בעיקר רבי מכר) אשר המנטרה שלהם נראית כך: שלטון נורא ולא צודק - בני נוער מתקוממים - משולשי אהבה בשפע - וכן חוזר חלילה. כמובן שלשם שהעלילה באמת תצליח שני בני הנוער המאוהבים חייבים להיות משני צידי המתרס (קרי: אחד מהם במעמד נמוך מאוד מאוד והשני חייב להתעלות על עצמו כדי לשים לב אליו. כמה נפלא ונאצל מצידו) למעשה, אין לי הרבה בעיות עם סוג הפנטזיה הזה. מעין עסקו בשלכם ואני אעסוק בשלי. לא אטריד את מוחי בספרים הכאילו מתמרדים האלו שמנסים כאילו לשנות את תפיסת עולמי. אני כבר כמעט לא לוקחת ספרים כאלו מהספריה. במקרה לקחתי אותו (סיפור שאין לי כוח לספר). לא ייאמן. הספר מלא באכזריות צרופה. אם היו קוראים לו "משחקי הכס", אז מילא, אבל הספר מיועד לבני נוער ואני די בטוחה שגם ילדים בני אחת עשרה קראו אותו. אם אני הזדעזעתי מגילויי האלימות, אני לא בטוחה מה ההורים שלהם היו חושבים. בסך הכל סביר. פרט מהעלילה - הג'ינג'י חמוד.

אני אהבתי אותו. מאוד. נדירים הספרים שגורמים לי להרגיש ממש אחרי הקריאה - בדרך כלל זו רק עייפות - אבל הרגשתי דיכאונית במיוחד. למעשה, הרגשתי שזו ג'ודי פיקו בגרסתה המשודרגת - לא עוד תבניות מודפסות, אלא תיאור אמיתי ונכון של המציאות שיכול ואף מביא להתפרצות רגשות. חוץ מהסוף הצולע (יכול להיות שסגל ניסה לסגור את הספר יפה ומהר?) אני אוהבת אנשים. אני אוהבת להאמין בטבע האנושי, וביכולת האנושית וברצון האנושי - וכולם נחשפים לפניי בספר ההוא. אני לא באמת רופאה או מתעתדת ללמוד רפואה (ואם הייתי, הספר הוריד אותי מהרעיון) אבל לי התיאורים נשמעו אמינים לחלוטין. ומייאשים. למעשה, מישהו ציין מתחתי שזה ספר לגיל הנערות. ובכן, הנה אני קוראת לנערות בנות גילי (וגם לנערים, כי אני לא סקסיסטית) תקראו את הספר. הוא אדיר.

אני אהבתי אותו. מאוד. נדירים הספרים שגורמים לי להרגיש ממש אחרי הקריאה - בדרך כלל זו רק עייפות - אבל הרגשתי דיכאונית במיוחד. למעשה, הרגשתי שזו ג'ודי פיקו בגרסתה המשודרגת - לא עוד תבניות מודפסות, אלא תיאור אמיתי ונכון של המציאות שיכול ואף מביא להתפרצות רגשות. חוץ מהסוף הצולע (יכול להיות שסגל ניסה לסגור את הספר יפה ומהר?) אני אוהבת אנשים. אני אוהבת להאמין בטבע האנושי, וביכולת האנושית וברצון האנושי - וכולם נחשפים לפניי בספר ההוא. אני לא באמת רופאה או מתעתדת ללמוד רפואה (ואם הייתי, הספר הוריד אותי מהרעיון) אבל לי התיאורים נשמעו אמינים לחלוטין. ומייאשים. למעשה, מישהו ציין מתחתי שזה ספר לגיל הנערות. ובכן, הנה אני קוראת לנערות בנות גילי (וגם לנערים, כי אני לא סקסיסטית) תקראו את הספר. הוא אדיר.

אני אהבתי אותו. מאוד. נדירים הספרים שגורמים לי להרגיש ממש אחרי הקריאה - בדרך כלל זו רק עייפות - אבל הרגשתי דיכאונית במיוחד. למעשה, הרגשתי שזו ג'ודי פיקו בגרסתה המשודרגת - לא עוד תבניות מודפסות, אלא תיאור אמיתי ונכון של המציאות שיכול ואף מביא להתפרצות רגשות. חוץ מהסוף הצולע (יכול להיות שסגל ניסה לסגור את הספר יפה ומהר?) אני אוהבת אנשים. אני אוהבת להאמין בטבע האנושי, וביכולת האנושית וברצון האנושי - וכולם נחשפים לפניי בספר ההוא. אני לא באמת רופאה או מתעתדת ללמוד רפואה (ואם הייתי, הספר הוריד אותי מהרעיון) אבל לי התיאורים נשמעו אמינים לחלוטין. ומייאשים. למעשה, מישהו ציין מתחתי שזה ספר לגיל הנערות. ובכן, הנה אני קוראת לנערות בנות גילי (וגם לנערים, כי אני לא סקסיסטית) תקראו את הספר. הוא אדיר.