אני בוררת את המילים הנכונות כדי לכוון את התרשמותי מהספר.
אמנם עיצוב הכריכה מבטיח עלילה סוערת ומרתקת ,אף שם הספר מרמז על היות הספר סוחף וגדוש רגשות ,אבל אני ,איך לומר זאת בעדינות ,התאכזבתי קשות. מן ההתחלה לא הבנתי מה ביקש הסופר לספר. התבנית הסיפורית מטושטשת, והמשפטים עוברים חליפות מלשון עבר ללשון הווה ולהפך. גם הדמויות אינן מוצגות באופן שהקורא יתחבר אליהן . כל פעם צצות דמויות חדשות משום מקום, לא ברור מי אומר מה. ניסיתי למשוך ככל האפשר תוך דפדוף עצבני להמשך כדי לבחון את ההתפתחות ,אך לא הצלחתי להחזיק בספר מעבר לעמוד 100.לעיתים נדירות אני מפסיקה ספר באמצע בגלל שעמום . הסופר ,לפי דבריו, מעגן את הרומן במחקרים שערך לפני כתיבת הספר ,אולם לא די במחקרים ,עמוקים ככל שיהיו, כדי לרקום עלילה מרתקת ומעניינת.לא מובן לי מדוע זכה הספר לפרס הבוקר האנגלי אם הוא אינו מצליח למשוך את הקורא ולרתק אותו.לצערי לא מצאתי בו שום "ריגוש , יופי או תבונה". התובנה היחידה שלי מהמפגש עם הספר היא לא ללכת שולל אחרי העטיפה המרשימה והמפתה. מזל ששאלתי את הספר מהספרייה מבלי לשלם אגורה אחת.

מתוך איזו חיבה שיש לי לכריכות לא מרשימות- ההיתקלות הראשונה שלי בספר עוררה סקרנות. הרשום בכריכה האחורית רמז שזה שייך לסוג הספרים שאני מסוגלת לאהוב ( תנו לי בבקשה דמויות עמוקות, פצועות, מתמודדות, חינניות.  כאלה.) ועלעול בשני העמודים הראשונים כבר הוביל אותי לקנייה. עניין שלא מתרחש בכל יום.
אז קראתי.
הספר, שעוקב אחרי חייהם של ארבעה צעירים מבטיחים, קריא מאוד.  לא קשה לצלול לעולם של החבר'ה, להזדהות איתם בחיפוש אחר דירה, או אחר עבודה, או אחר משמעות. זה החיים יו נואו, כולנו שם. אבל החיים של ג'וד? צריך לדבר רגע על החיים של ג'וד. לא כולנו שם,  ואיזה מזל יש לנו. ג'וד-  למען האמת הדמות המרכזית בסיפור-  עבר חיים קשים. קשים כמו שהדמיון הכי פרוע שלכם מסוגל להגיע אליו:
תדמיינו באופן אקראי שלושה דברים מאוד טראגיים שיכולים לקרות במהלך חייו של בנאדם- בינגו. זה קרה לג'וד. בשיעורי תסריטאות קוראים לזה פתיון ליצירת הזדהות.
לי זה הרגיש כמו שימוש ציני ברגשות שלי. רציתי, באמת- אבל לא הצלחתי לחבב את ג'וד, אפילו לא קצת. רחמים? כן. אבל חיבה לא היתה שם.
כן חיבבתי את וילם, אבל גם הוא- טהור ויפה כמו מלאך, עורר בי עצבנות. וילם, שמבחינת הבחירות שלו הוא גיבור הסיפור- כי הוא ויתר על כל כך הרבה בחיים למען החברוּת שלו, לא הצליח להעביר בי את עומק המשמעות של הויתור שלו. הוא מעולם לא נתן לי, כקוראת, להרגיש שהוא חסר את הדברים עליהם הוא ויתר, כך שהבחירות אותן עשה בחייו איבדו את משמעותן.
עוד בסיפור: ג'יי.בּי, שממנו דווקא רציתי יותר. ומלקולם, אנמי לחלוטין. והרולד. ואיזה בחור יפה שהוא השטן בהתגלמותו.  נשים? הו לא. לא בעולם של האניה יאנגיהרה, אישה בעצמה. שלושים שנה (אם לא יותר) אנחנו עוקבים אחר חייהם של ארבעה חברים, מאז סיום לימודיהם בקולג' עד הסיום הטראגי שמתרחש אי שם על גבול גיל העמידה שלהם, ושום דמות נשית לא הצליחה להגיע לקדמת הבמה של הסיפור הזה. הן נמצאות פה ושם, בשורה השלישית אולי, באות ונעלמות, חסרות השפעה לחלוטין. וזה אולי חטא האמינות הכי גדול של הסיפור הזה,  שהיה עובר לי הרבה יותר חלק בגרון אם היו בו אישה או שתיים, או הרבה פחות עמודים. או גם וגם. כך אני מאמינה.

****




טוב, זה לא ספר מדע בדיוני, אוקיי?

כלומר, הסיפור מתרחש על מאדים, הוא מפוצץ במדע והוא בדיוני, אבל למרות הכול, הוא לא עונה לקריטריונים הברורים של הז'אנר. הוא לא עתידי או עתידני, אין בו ממש טכנולוגיה שאנחנו לא מכירים, אין עב"מים, חייזרים, מיסתורין, עולמות אחרים, יקומים מקבילים.

מה כן יש בו? או.

מארק וואטני הוא אסטרונאוט שנחת עם צוותו על המאדים כחלק ממשלחת מחקר של נאס"א. סופת אבק פתאומית מאלצת את האסטרונאוטים להתפנות מהכוכב בעור שיניהם, ובלהט הרגע הם מותירים את וואטני מאחור בהנחה המוטעית שהוא נהרג בהתנגשות עם אנטנה גדולה שהתעופפה בסופה.

המשלחת הבאה למאדים צפוייה להגיע ארבע שנים אחר כך ולמרחק של 3200 קילומטרים משם, ויש לוואטני אוכל ומים לכמה חודשים בדוחק. אף אחד, גם לא על כדור הארץ, לא יודע שהוא חי. אין לו סיכוי לשרוד, תכל'ס. מזל שיש לו גישה למורפיום שיכול להעניק לו גלישה נעימה לאוברדוז.

אבל הוא לא לוקח את המורפיום.
כלומר בקצרה, זה ספר הישרדות. סוג של מעשייה על אי בודד, הכי בודד שיכול להיות.

אלא שבמקום התמודדות עם מציאת מחסה, הבערת אש, תנינים וחיות טרף, בניית רפסודה, משלוח הודעות בבקבוק וכעין אלה, וואטני הוא מדען רב תושייה והוא מצליח להרוויח את חייו יום אחרי יום בעזרת מדע, כחלומו האולטימטיבי של כל חנון מוכה אקנה מתוכנית המצטיינים של הפקולטה לאסטרופיזיקה באוניברסיטת וואטאוור.