הכרך השני נחתם בזיכרוני, והנה מגיעה לה נקודת מפנה בחיי. אך לפני שאנסה לתארה, אנסה להגדיר תחילה את מהות המושג "שלמות" במושגינו אנו. יש מבינינו האומרים, כי רק האלוהים מושלם ותו לא. יש אחרים, היכולים לתאר פיסת תרבות, שצורתה יכולה להתהוות כמוזיקה, סיפור או הצגה, כדבר מושלם. מה מניע את אותם הבריות, לפלוט מושג כל כך חתום וכל כך גראנדיוזי, לאוויר העולם? אם כן, התשובה נעוצה באופן תפיסת האדם לגבי עצמו. כל אחד מאיתנו מכיר בחסרונותיו. אם מונח משהו לפניו, משהו שלדעתו נתפס כשלם, מלוטש עד לרמת האטום, יפה, ומעל לכל, וכאן נעוצה הנקודה המהותית בכל הפרולוג הזה – אם האדם יודע, שאת הדבר המונח לפניו הוא לא יכול לשפר, הרי שהוא מושלם, וכל שנותר לו הוא להשתפר בעצמו מן הפלא הנשגב המונח לפניו. היה אחד משופם שאמר שהכל יחסי. ואם כן, לדידי, כמו שאגדיר את החלק השני בסוויטה השלישית של יוהן סבסטיאן באך (BWV 1068), אייר, כדבר המושלם ביותר ששמעתי, כך אתאר שני כרכים חומים, בעלי דפים בצבע החלווה, כדבר המושלם ביותר שקראתי. אז איך בדיוק, הגעתי למסקנה הזאת, תשאלו. הייתם בחנות ספרים, שלפתם ספר מהמדף. שילמתם בעדו. הגעתם הבייתה, החזרתם את הספר למדף, משם הוא ישלף שוב על-ידכם, אלא שהפעם הוא ישלם לכם, מדפיו. נכון אמנם, כי לא כל ספר ישלם לכם בחתימתו. וכמובן, לא כל ספר ישלם לכם קצבה יומית של תובנות וחכמת-חיים. אבל אלו שכן, את אלו זוכרים אתם טוב מכולם. אלו הספרים שעם שמותיהם תקומו בבוקר, עליהם תהרהרו בעבודה, ובמחשבה עליהם תלכו לישון בערב. תגלו כי אתם מזהים באנשים חדשים וישנים קווי דימיון מהנפשות הפועלות בסיפור. תנסו לפעול כמו הדמויות האהובות עליכם. ותקוו (או שלא) לסוף דומה. שלוש פסקאות, עד כאן. שלוש פסקאות כדי שאתם תבינו שלדעתי, "עלובי החיים" הוא ספר מושלם. ספר של פעם בחיים. ספר שיעורר רגשות בנפש הקפואה והצינית בתבל. ספר שביפיו תשתקף מהות החיים. ספר שבכל עמוד בו תוכלו למצוא משענות לעת צרה, תובנות עמוקות על נפש האדם, ולאלו מאיתנו שהיו רוצים להיות אינטלקטואלים, אין ספור ציטוטים שקריאה אחת בהם מספיקה כדי לחרטם עמוק בלב. ויקטור הוגו, ירום הודו, מראה לנו את כל מה שטוב בחיים לצד הרע. מסירות מקצועית לצד מסירות הורית, יופי אל מול כיעור, שחור אל מול לבן, מוח אל מול לב. כל הניגודים האנושיים שיכולים אתם להעלות על דעתכם. וחברים יקרים, אני מודה ומתוודה. אני, אורון, חובב בירה, כדורגל אנגלי, מכוניות ומנוי מגזין "בלייזר", אני, הזלתי דמעה. אפילו שתיים. טוב, די הרבה. הנקודה ששברה אותי הייתה בדף הלפני אחרון, בהעלאת שם שלא נכתב לאורך כל כך הרבה טקסט, שם שכמעט ונשכח. השם שעל שמו נקרא פרקו הראשון של ספר זה. כאן נשברתי, וכאן אמרתי, כי זהו זה. זאת יצירת מופת. השלמות בהתגלמותה. נקודת מפנה בחיי, כאמור. גילית את כוחו האמיתי של ספר ענק, אימתני בעוצמתו, משהו שלא אלוהים בעצמו יכל להציגו בדרך טובה יותר. אלא שהוא, ברוך הוא וברוך שמו, אוהב לספר דברים בחידות ובמשלים. אולי תעברו חיים שלמים מבלי להבין את חידותיו. ברם, כאן, ידידי, אתם מקבלים את כל החבילה של המהות האנושית. ויקטור הוגו הוא הפסיכולוג הטוב ביותר שהתקיים מאז ומעולם. התמזל מזלי, ואת הספר קראתי בשני כרכים, בעלי יותר מאלף דפים, של הוצאת "תבל". בעברית משובחת של זאב הרטבי, ובניחוח הדפים הישן נושן שאני כל כך אוהב בקולטני הריח שבאפי. זוהי המהדורה המלאה היחידה שאני יודע על קיומה בעברית לספר זה, וחבל. במהדורה הנוכחית, לא רק שהושמטו המוני פרטים בנוגע לדמויות, אלא שפרקים שלמים והרבה מילים מנאומי הדמויות ומשיחותיהן נגרסו. בהקדמה של המהדורה החדשה כתוב שאי-אלו קטעים הושמטו כדי לא לפגום בחוויית הקריאה. אך אתם, אל תקשיבו. אל תוותרו על התענוג. בשל כך אני כותב את מחוותי בעמוד המהדורה העדכנית. אביטל ענבר אמנם התברך בעברית נהדרת, אך פשוטה לטעמי. הספר נמכר כיום כעריכה לבני-נוער וכך הוא. לדעתי. זהו זלזול בתובנתם של צעירינו. ושוב, אל לכם לוותר. ואם ידכם אינה משגת במהדורה שברשותי – קפצו לספריה. לא תאמינו אילו אוצרות נחבאים שם. ואני, מצידי, קטונתי מלנסות ולספר על מה הסיפור. אף אחד לא יוכל מלבד מֵסייה הוגו בעצמו. שוב, תודה לך. אורון.

"למיכל, ליום בת-מצוותך קבלי נא את מתנתנו הצנועה. שפע אושר בחייך, מאחלת משפחת קריסטל" זו היא ההקדשה בעמודו הראשון של הספר. בדרכי מהחנות תהיתי על קנקנה של מתנה זו. מדוע תרצה משפ' קריסטל לתת ספר זה כשי לבת-מצווה? מן ההיכרות שלי עם הספרות הצרפתית, ההנחה שלי הייתה שמשפ' קריסטל רצתה ללמד את האישה לעתיד שיעור כלשהו. הכרך, אם כן, הינו בעל כריכה מתקלפת ודפיו המשחימים כאילו מבקשים להנתק. בדיוק מה שאני אוהב. אחרי בירור קצר, נתגלה כי הכרך שבידי הינו בן חמישים שנים, מה שאומר שמיכל בימינו היא אישה בת 62 בערך. מדוע הסכימה לוותר על ספר זה? כיצד מצא את דרכו אל חנות היד-שניה? האם מיכל לא מצאה בספר את השיעור שמשפ' קריסטל רצתה ללמדה? בין אם מיכל נהנתה מהספר או לא, הרי זה היינו הך. לאחר הידוק הכריכות האחרון, שהגיע מיד לאחר קריאת הדף האחרון, הבנתי. משפ' קריסטל רצתה ללמד את מיכל, אז, הילדה בת ה-12, שיעור חשוב מאין כמותו בחיים - אנושיות. זהו ספר על חמלה, אהבה וחסדים. ויקטור הוגו, שקנה מקומו בעולמי לעד מתברך בכישרון על לכתיבה. ביחד עם העברית המצויינת של דן סואן, העלילה נרקמת ביד אמן. מרגש, מצחיק, ומפחיד. אין שורה שאינה במקומה. נדמה כי הספר נכתב גם מתוך שליחות של הוגו, למען ישמרו המבנים העתיקים בעידן החדש, מה שבאמת קרה, עם הקמת תנועות לשימור מבנים גוטיים בעקבות פרסום הספר. הנקודה היחידה שהוותה בעיה בשבילי הייתה המחסור בהערות. לא לכל המשפטים בלטינית יש תרגום, וישנם שמות ומקומות שהייתי שמח לדעת עליהם יותר. כך או כך, החוויה לא נפגמה, והקריאה זרמה בשצף קצף של כל טוב. משפ' קריסטל ידה על העליונה. בעידן של שיקים והמחאות, אנו שוכחים שגיל המצוות הוא שלב חשוב בלמידת החיים. המשפחה החכימה לעשות ונתנה למיכל את המתנה הטובה מכל. כולי תקווה שמיכל קראה, נהנתה ולמדה מהסיפור. כך או כך, אני נהניתי מאוד. כולי תקווה שהספר יצא שוב בגרסה מעודכנת למען הנוער של ימינו אנו. תודה מסייה הוגו, תודה מר סואן, תודה משפ' קריסטל, ותודה למיכל ולנסיבות הגעתו של הספר אל המדף שלי. אורון.

אם הייתי רואה את אלוהים ברחוב, הייתי מפטיר לעברו "תודה,". הוא היה משיב: "על מה?", ואז, תוך עיקום אפו היהודי היה מוסיף: "מה כבר כל-כך טוב בחייך האפרוריים שאתה מתעקש להחזיק?", אחרי היסוס קל שבקלים הייתי עונה בבטחון: "מה זאת אומרת, אלוהים יקר, תודה על כך שנתת לי לחיות מספיק זמן כדי לקרוא את "יוביק"." אני טוב בחלוקת סופרלטיבים. אני יודע שאני טוב בזה, כי אומרים לי שאני טוב בזה. אני מוכן להתחייב על רבות מן ההמלצות שלי, כי בדרך כלל אני ממליץ על דברים שאני אוהב. מדי פעם, כך קורה, אני מגיע לפסגה חדשה, מרגיש צורך עז לספר עליה לכולם, וכולם - בתורם - מקמטים מצח חרוש ספקות, זורקים איזו פסאודו-"תודה" ממולמלת, וממשיכים עם חייהם הנוחים. יוביק מגיע מ-1969. שנה שאני מאוד אוהב, ודווקא מאותן סיבות - יוביק הוא תוצר של גאונות צרופה, מתובלת בהרבה סמים. הוא בעצם גם ספר אימה - אבל אתם יודעים, לא אימה כזו שיש לה שם. קשה לדעת מהיכן היא נושבת, אבל היא שם. תרטיבו את האצבע, תרגישו אותה. היא הולכת וגוברת ככל שמניין הדפים מתקצר. ברוך הבא לעולם של פיליפ ק. דיק. איפה אני? מה בדיוק קורה כאן? ואז, ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו על הסיוט הזה - השטיח נמשך מתחתינו באלימות חסרת פשרות. הפרק האחרון של יוביק הוא אחת הדוגמאות המפורסמות לטוויסט שומט לסתות. לא ראיתי מוצא אחר מאשר להמשיך ולבהות בפינה של החדר, למשך כמה דקות ארוכות. סיווג תחת התווית "סוריאליזם" זה אנדר-סטייטמנט בשביל ספר כזה. על העלילה, תקראו בבקשה במקום אחר. אני כאן כדי לספר לכם על ההרגשה. וזו הרגשה שרק יצירת-מופת בסדר גודל כזה יכולה לספק. למען האמת, אני חושב שבימים הבאים אני אמשיך להסתובב בעולם עם ענן יוביקי מסביבי. ענן של אי-ודאות, הזיה אפלה ומסויטת שתלך איתי כל עוד אמשיך לחשוב על הספר המופלא הזה. "בבקשה. חכה שתעלה אלינו כאן למעלה. אתה חייב לקרוא את הרומן האחרון שהוא כתב, ב-2014."

לא מזמן נכחתי בהרצאה של ד"ר מריוס כהן מאוניברסיטת בן-גוריון בדבר פילוסופיית הזמן – האם באמת ניתן לתמרן את הזמן? ובכן, נכון להיום ידועות שלוש דרכים בהן ניתן לנוע בזמן. אחת מהן תהרוג את החפץ במסע בזמן (חור שחור), השניה (חור-תולעת) כ"כ לא סבירה, שגם אם אכן קיימת היא, החור יהיה כ"כ זעיר ואפילו אלקטרון לא יוכל לעבור בעדו. אך זו האחרונה, הנגזרת מן תורת היחסות המיוחדת של אחד בשם איינשטיין, מראה כי אכן, מבחינה פיזיקלית, ניתן לתמרן את הזמן. זוהי נוסחה פשוטה, המתארת מצב של "התרחבות זמן" (time dilation) בו המציאות הזמנית נבחנת לפי קיום על כדה"א, וקיום על חללית שנעה במהירות המהווה 99% ממהירות האור – למעוניינים: 1,068,210,000 קמ"ש. לנו, כיהודים, מיתוס הנוסע בזמן מוכר עוד מן הסיפור על חוני המעגל, בתלמוד. המיתוס הופיע בסיפרות העולמית עוד לפני "מכונת הזמן" של ה.ג'. וולס, ואף בטרם "מזמור לחג-המולד" של דיקנס. אבל, מנקודת מבט אישית (כמובן), מעולם לא התקיים סיפור הנוגע במיתוס באופן כה שלם, לוגי ונכון- כמו "קץ-כלזמן" של פרופ' אייזק אסימוב. מד"ב נחשב כז'אנר נחות, אל מול ז'אנרים ריאליסטיים, היסטוריים ורומנטיים. מדוע, אם כן? הגעתי למסקנה הברורה: התודעה האנושית מאפשרת דימיון פרוזאי עד לגבול האפשרי בהחלט. גישת האנושות למיתוס הזמן מאופיינת באדישות ובציניות. זאת וולס תולה בכיוון התודעה של המין האנושי – לינארי, מצד אחד לאחר. אדם יבין התרחשויות אם יתרחשו בסדר כרונולוגי מסודר מבראשית ועד תום. מכאן עולה, אם כך, שהאנושות מוגבלת מדי בתודעתה בכדי להחשיב את הז'אנר כשווה לאלו הגדולים, אלא שבהתסכל על מהות הסיפרות וחשיבותה לאנושות, אפשר להבין שדווקא ז'אנר המד"ב הוא עליון. תסכימו איתי, צריך הרבה אומץ כדי להגיד לעולם מה יקרה ומה יהיה, ומיידית, להעמיד את היצירה שלך במבחן הזמן. עם זאת, מה שפרופ' אסימוב עשה כאן, הוא לתת לז'אנר תוקף. מן הסתם, לא אעז לספר את סוף העלילה, ורק אוכל להמשיך ולהלל את שאסימוב בנה כנותן תוקף ללא תקף, כ"מעגל אליפסות" שכזה – וכל זאת, באופן כל כך אלגנטי ומסוגנן, תוך התייחסות ישירה לדחפיה וכוונותיה של האנושות. מעולם לא קראתי סגירת מעגל כל כך אדירה בכל כך מעט דפים כתובים, וזאת יוכל להעיד הוא שקרא את הספר ורק הוא. לאלו שאינם מורגלים בקריאת מד"ב, "קץ-כלזמן" עלול להיראות בתחילה כלא קריא. סמכו עליי, כבר בתחילת הפרק השני הערפל יתפזר ולא תוכלו להניח את הספר מידיכם. היום, עולם הבידור רווי במד"ב, אפילו יותר מבעבר. סדרות טלוויזיה כמו "דוקטור הו", "גולשים בזמן" ו"מסע בין כוכבים" זוכות למעמד אלמותי ולרייטינג מטורף, כל אחת בשעתה שלה. האנושות היום מוכנה יותר מבזמנו של אסימוב למד"ב. אפילו המדע הפופולרי זוכה לתנופה רחבה בעולם, אלא שהוא מקבל ביטוי דרך עטם של הרבה שרלטניים שמטרתם היא אחת, והיא לא ה"בשורה", כמו שהתכוונו סופרי המד"ב הקלאסיים. לסיכום, מד"ב הוא לכולם. כל מה שצריך הוא ראש פתוח ונכונות להבין. ספר זה יוכל להוות פתיח מצויין לכניסה לז'אנר, ובסיס מצויין לרה-הערכה של הז'אנר בעיני המפקפקים למיניהם. ליבכם לעובדה שלא סיפרתי ולו במעט על העלילה וגיבורי העלילה. זה לא תפקידי, ובטח לא תפקידה של הכריכה האחורית, אל תתאמצו. היום קיים תרגום חדש ליצירה בשם "סוף הנצח" וממה שראיתי – חבל על הזמן, במובן המילולי. העברית כאן נהדרת, ומשחקי הלשון מועברים באופן נכון לקורא. רק אל תשכחו להרהר בסוף. אורון.

"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר. "בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם הוא חי," אני ממשיך לחשוב אחרי הסיום, בעודי מתקדם למחלקה שלי מכיוון השירותים, בעוד הספר מוחבא בתוך כיס גדול במכנסי העבודה שלי. זו הדרך הטובה ביותר לשאת ולהחביא ספר בעבודה שלי, וכולי תקווה שהכריכה הרכה שלו לא תיפגם. אתם מבינים, אסור לקרוא אצלנו, גם בשעות הרגיעה, שכן דבר זה עונה על ההגדרה של "עיסוק בפנאי", ובכלל, ישיבה היא לא חלק שוטף מהעבודה כאן. וקיים סיכוי טוב שהבוס יראה ספר בידי ודין זה הינו דין פיטורין. מובן מאליו שהייתי צריך לביים גיחה לשירותים, שכן מצלמות וידיאו מקיפות את מחלקתי מכל עבר, על המעברים, המסדרונות והרחבה שבחוץ. וזאת משום שהבוס חייב לעקוב ולוודא אחר המפשלים, שכן במקרה של תלונה, לא הוא יקיים את הדין, ובכל זאת, צריך להאשים מישהו . אין צורך להתלהם, אלה החוקים, ואני צריך עבודה. בכל אופן, עודני נרגש מהצלחת גניבת פרק אחרון ושלם, ועודני נפעם מעוצמתו של ספר זה. מגיל מוקדם מאוד חונכתי לבוז לקומוניזם, יסלחו לי האידיאליסטים באשר הינם. אני מסרב להיכנע לבינוניות. יום יבוא ואהיה בוס לעצמי. ובינתיים, חבל לי על כל מיני קבוצות אידיאליסטיות בארצנו, שחושבות שהן מבינות את מלוא המושג "קומוניזם" ומתהדרות בצבעי אדום במצעד ההוא במאי, דוגמת 'בנק"י' (בניין הנוער הקומוניסטי בישראל) או שאר ירקות. ביליתי יותר מדי זמן בהסברה מאומצת לכל הילדודס שגאים להשתייך לאן שהוא (העיקר השייכות, מסתבר). עייפתי. דומה שהדרך הטובה ביותר היא להפנות את ליבם המוטה בקלות לספר זה, והמלאכה תושלם. ובינתיים, לעניין המהדורה. התירגום נהדר, אך חבל לי שספר כזה לא יצא בכריכה קשיחה. זהו ספר שצריך לנצור, ועל כן אנסה לשים ידי על המהדורה של Houghton Mifflin Harcourt שכוללת גם את "חוות החיות", בעיצוב מהודר וקשיח. ועודני נפעם. "איזה ספר מצויין, ואיזה מסכן ווינסטון סמית' שנולד לעולם שכזה", ממשיך לחשוב אני, ומודה על מזלי. עוד שבע שעות להחתמת כרטיס יציאה. מה יהיה?

אם הייתי רואה את אלוהים ברחוב, הייתי מפטיר לעברו "תודה,". הוא היה משיב: "על מה?", ואז, תוך עיקום אפו היהודי היה מוסיף: "מה כבר כל-כך טוב בחייך האפרוריים שאתה מתעקש להחזיק?", אחרי היסוס קל שבקלים הייתי עונה בבטחון: "מה זאת אומרת, אלוהים יקר, תודה על כך שנתת לי לחיות מספיק זמן כדי לקרוא את "יוביק"." אני טוב בחלוקת סופרלטיבים. אני יודע שאני טוב בזה, כי אומרים לי שאני טוב בזה. אני מוכן להתחייב על רבות מן ההמלצות שלי, כי בדרך כלל אני ממליץ על דברים שאני אוהב. מדי פעם, כך קורה, אני מגיע לפסגה חדשה, מרגיש צורך עז לספר עליה לכולם, וכולם - בתורם - מקמטים מצח חרוש ספקות, זורקים איזו פסאודו-"תודה" ממולמלת, וממשיכים עם חייהם הנוחים. יוביק מגיע מ-1969. שנה שאני מאוד אוהב, ודווקא מאותן סיבות - יוביק הוא תוצר של גאונות צרופה, מתובלת בהרבה סמים. הוא בעצם גם ספר אימה - אבל אתם יודעים, לא אימה כזו שיש לה שם. קשה לדעת מהיכן היא נושבת, אבל היא שם. תרטיבו את האצבע, תרגישו אותה. היא הולכת וגוברת ככל שמניין הדפים מתקצר. ברוך הבא לעולם של פיליפ ק. דיק. איפה אני? מה בדיוק קורה כאן? ואז, ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו על הסיוט הזה - השטיח נמשך מתחתינו באלימות חסרת פשרות. הפרק האחרון של יוביק הוא אחת הדוגמאות המפורסמות לטוויסט שומט לסתות. לא ראיתי מוצא אחר מאשר להמשיך ולבהות בפינה של החדר, למשך כמה דקות ארוכות. סיווג תחת התווית "סוריאליזם" זה אנדר-סטייטמנט בשביל ספר כזה. על העלילה, תקראו בבקשה במקום אחר. אני כאן כדי לספר לכם על ההרגשה. וזו הרגשה שרק יצירת-מופת בסדר גודל כזה יכולה לספק. למען האמת, אני חושב שבימים הבאים אני אמשיך להסתובב בעולם עם ענן יוביקי מסביבי. ענן של אי-ודאות, הזיה אפלה ומסויטת שתלך איתי כל עוד אמשיך לחשוב על הספר המופלא הזה. "בבקשה. חכה שתעלה אלינו כאן למעלה. אתה חייב לקרוא את הרומן האחרון שהוא כתב, ב-2014."