יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

קראתי אותו במהלך טיסה ומאוד רציתי להשליך אותו מהחלון אם היה אפשר.
הסיום היה מיותר לחלוטין וגרם לכל הספר להרגיש כמו בזבוז זמן.
עם זאת, ברשותי עוד ספרים של מורקמי ואני לא מוותרת לנסות לחבב אותו.

משלי כתב את הפסוק שהפך למטבע לשון: "לא לעולם חוסן", ואיוו אנדריץ' עמל להמחיש את הפסוק הזה לאורך 304 עמודי הספר.
נבלים רבים יש בספר, אווילים רבים יותר, ממלכות מרושעות, ממלכות משוקצות, מקלות ענק לשיפוד אנשים בודדים וגם פצצות הוביצר לחיסול קבוצות של אנשים, אבל כל אלה סופם הרי להתבטל, והם אכן מתבטלים בתוך דור מרגע הופעתם. לא לעולם חוסנם של בני האדם, אבל חוסנו של גשר? הגשר הזה נותר ויוותר לדורי דורות, גם אם פה ושם ישרטו אותו ויפצעו אותו.
אנדריץ' עושה כאן לגשר וישגרד שבבוסניה, את מה שהרמן מלוויל עשה ללוויתן ושמו מובי דיק. כי מלוויל לא התעסק רק בלוויתן, הוא לקח את הלווייתן לידיו וכמו במשחק אסוציאציות, ניתח את כל מה שהמושג לוויתן אומר לנו, את ההיסטוריה שקשורה בו, את האימה שהוא מעורר. ובני האדם שהתעסקו עם הלוויתן הלבן הזה? הם פסיק לעומת מימדיו העצומים. כך גם בספרנו. המוקד הוא הגשר שעל הדרינה. יש את ההיסטוריה שלו, יש את האסוציאציות, ובכל אלה חש אנדריץ' צורך לדון ובצדק, כי זו ייחודיותו של ספר שסובב סביב גשר.
אבל בני האדם בספר הזה הם יותר מפסיק. אמנם חלק מהדמויות (בעיקר בתחילת הספר) מפציעות לפרק זמן קצר יחסית, 'דופקות' הופעה ברוטלית ונעלמות לתמיד, אבל יד האומן של אנדריץ' מתארת אותן באופן כה נוגע ללב, שאין קורא שיישאר אדיש אליהן ולא יישא את זכרם הלאה. הספר מעניק לכל דמות, מכל עדה, את הכבוד המגיע לה. יהיו אלה דמויות טורקיות-מוסלמיות, סרביות-נוצריות, ואפילו יהודיות, אל כולן אנדריץ' מתייחס בכבוד ובעדינות. בייחוד לא אשכח את דמותה של בעלת המלון היהודייה, שמתוארת בצורה מושלמת. סימן ההיכר למופתיות של הספר, היא שאף דמויות המשנה (וכאן הרי כולן כאלה, בעומדן בצילו של הגשר ההיסטורי) - מרגישות כדמויות מרכזיות. בכל דור, בכל מאה, מחייה אנדריץ' דמויות אלה (שחלקן כנראה בדיוניות) ומאריך בתיאור המראה החיצוני שלהן, לבושיהן, אורח חייהן ולבטיהן. וכך, באורח פלא, כל דמות משנה הופכת לדמות עגולה, מעניינת, שהקומי והטרגי משמשות בה לסירוגין.