ומעל כולם מרחפת ההתנגשות בין העולם החיצוני לבין העולם הפנימי. במסגרת החיפוש החיצוני שלו את הנעדרים, עבור אחרים, אבל גם ובעיקר את הנעדרים האישיים שלו, מתעסק אדם בעיקר בחיפוש אחרי הנעדרים הפנימיים שלו – החלומות, התשוקה, ההווה, והאפשרויות שלא התממשו.
אבל הרעיון המרכזי שמעסיק את גופלה בספר הזה הוא הזכרון, וברוח התקופה התעוד האובססיבי המייצר את הזכרון הזה.
"זיכרון בונה את הזהות שלך, מסביר גופלה בראיון שנערך עימו. "והוא גם העוגן והנכס היחידי שלך, ולמרות זאת, זיכרון הוא עניין סובייקטיבי ובעייתי, תלוי נסיבות. מדהים אותי לראות איך לפעמים אתה ואדם אחר הייתם באותו מקום ויש לכם זיכרון הפוך. זה מסוכן, כי אם אתה בסכנה לאבד את הזהות שלך — על מה תסתמך אם לא הזיכרון? זה כל מה שיש. היום אנשים מתעדים ומתעדים, אבל רוב הזמן אין לדברים חשיבות מעבר ל'היית פה בזמן הזה'. זה מדהים ומעניין אותי, תיעוד הכלום האובססיבי. זיכרון מעסיק אותי כל הזמן: התנגשויות בין זיכרונות שלך ושל אחרים, הקשר שלו לתודעה, זהות ונרטיב — במיוחד במקום שבו אנחנו חיים".
גם אדם קור, מתעסק באופן אובססיבי בתיעוד החיים שלו בהווה ובעבר, בגלל שהזכרון שלו, כמו עצם הקיום, התערערו באופן טראומטי בעקבות "שבוע המטמורפוזה" וקיימת סכנה מוחשית להעלמותם באופן סופי בכל רגע נתון.
מהו האדם ללא זכרונותיו?" היא אולי השאלה המרכזית העולה מן הספר הזה, ובתור מי שמגדירה את עצמה כ"אוספת זכרונות" מתעדת אובססיבית לא יכולתי שלא להתחבר אליה.
ספר הזוי במובן הטוב, לא קל, שמעביר אותך מסע של חיפוש אחרי הנעדרים הפנימיים שלך, וגורם לך לחשוב, הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו. וזוהי אולי ההגדרה הכי טובה שיש לספר טוב.