מרגש. מרתק. נהדר. מומלץ ביותר! *** ספוילר *** הספר הזה נגע בי בכל כך הרבה מקומות. אולי כי גם בי (כמו בכל אישה) יש אינסוף מאבקים פנימיים, אולי כי הוא כולו אירוניה (לגלות הריון על מדרגות הרבנות...), אולי כי הזדהיתי עם דחיה של אהבת נעורים, אולי כי הוא נוגע לאובדן, וספציפית אובדן הריון, אולי כי היא נגעה כל כך נכון בכל החרדות סביב לידה שקטה, שכל כך פוחדים לדבר על זה, אולי כי "היא שנאה קפה. הקפה היה חלק מההחלטה להתבגר - את יושבת בבית קפה? תזמיני קפה!" , אולי כי אני חרדתית כמו מילי, אולי כי לשם שינוי יש *סוף טוב*, אולי כי "עמליה חשבה שהסודות האלה יהרגו את הפולנים, והגרמנים לא היו צריכים להתאמץ כי האשכנזים מסתירים כל כך הרבה", אולי כי אני עכשיו אחרי לידה אז כל דבר שסובב סביב הריונות ותינוקות מרגש אותי, אולי. בקיצור, התאהבתי, קראתי בשקיקה, מומלץ ביותר!

מדהים מדהים מדהים! שלושה סיפורים, של שלושה דיירים באותו בניין, כל אחד מקומה אחרת, כל אחד יותר מרתק מהשני. לא יכולתי להפסיק לקרוא! בהתחלה, עוד חשבתי שלבסוף הסיפורים יקשרו זה בזה, ואיכשהו ה "תעלומות" יפתרו, ודווקא העובדה שהוא לא שזר אותם בכוח לסיפור מסגרת אחד - כאן כל הקסם. דווקא העובדה שבכל אחד מהם נשארה איזו מין פרצה של חוסר וודאות, היא שהופכת את הספר לכל כך מרתק!!!! הסיפור הראשון - זוג צעיר עם שתי בנות, מסופר ע"י ארנון לאיש סודו הסופר, על הטרדה שהיתה או שמא לא היתה? הסיפור השני - חני, אחת הדמויות היותר "likeable" שיצא לי להיתקל בהן לאחרונה, כותבת לחברתה הטובה שבאמריקה מכתב. חני נמצאת בסוג של חיפוש עצמי, מגוננת יתר על המידה על ילדיה (מוכר למישהי?.. :> ), כשבעלה עובד שעות ארוכות ונראה כי זונח מעט את משפחתו. הווידוי שלה הוא לגבי מפגש / רומן (שאולי לא קרה?) עם אחיו של בעלה, איתו הם לא בקשר. הסיפור השלישי - דבורה, שופטת מחוזית בדימוס מדברת לבעלה המת למזכירה האלקטרונית. גם כאן, סיפור מרתק אודות קורותיה מאז לכתו של בעלה מיכאל לפני שנה, על הנתק מבנם, ואפילו על המחאה החברתית. סיפור עצוב בסך הכל, אבל גם כאן, הסופר הפליא בתיאורים שלו ולא יכולתי שלא להתאהב גם בדבורה. אם הייתי צריכה לבחור את אחד משלוש הסיפורים או משלושת הדמויות לא חושבת שהייתי מסוגלת. הספר קליל, זורם ומרתק.

זהו ספרו הרביעי או החמישי של ליעד שוהם שאני קוראת, חיפשתי ספר קליל וקצבי כמו כל ספריו, ודווקא הוא אכזב. הסיפור היה מבולבל ומסורבל, יותר מדי פרטים - הסיפור של יוחנן שלא היה ברור לי במלואו, אביתר והנערים, הרצח, והפרשייה הלא גמורה בין ענת ליואב. עדיין סיימתי לקרוא אותו מהר (בעיקר חיכיתי לסיום כי אני לא מסוגלת להפסיק קריאה של ספר באמצע...), והוא היה בסך הכל *בסדר*, אבל הכל היה מאוד צפוי בסך הכל.

דודתי המליצה לי על הספר ובצדק! התחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי עכשיו (בערב של אותו היום!), היה מעולה, אני ממש אוהבת ספרים מהסוג הזה, שלא מצליחים לעזוב אותם באמצע. ספר מתח לא קונבנציונלי ומפתיע, העלילה מתקדמת מהר, פרקים מתחלפים של אלישיה מהעבר, ותיאו מההווה. מודה שמבחינת אמינות- העלילה מופרכת (בלשון המעטה), לי זה לא כל כך הפריע כי כל העולם הזה של הפרעות נפש ופסיכולוגיה זרים לי בסך הכל, והסיפור היה כתוב טוב וזורם.

נהנתי מאוד מהספר, ומדמותה המרתקת של חנה גרינבאום גונן ('ראשי תיבות ח"ג'). חנה השנונה, סופרת שאינה כותבת ספרים, שמתחבטת בחייה שכמו ללא אהבה לעתים, ולעתים האהבה סוחפת אותה. גחמות הקניות שבהם נוסעת היא העירה ומבזבזת משכורת שלמה על שטות כזו או אחרת. כמעט ומפתיע שהמחבר הוא גבר, כשמדייק להפליא בתיאור געגועיה לילדות רחוקה, לאביה שנפטר ולאמה שלא מתחברת אליה ולתאומים. כשילדה את בנה, התעמק המחבר בתיאור היחסים בינהם, ויותר מזה, בתיאור היחסים המרתקים בין מיכאל לבנו, שלא ראיתי ולא קראתי אודות יחסי אב ובנו בצורה כה מדוייקת בעבר. שתי נקודות שללא ספק אקח עמי * "ליצן קטן שלי אולי תרקוד איתי? ליצן קטן נחמד רוקד עם כל אחד." אני מכירה את השיר הזה מאז שאני ילדה, ומעולם לא התעמקתי במשמעות הכה מאכזבת של תשובה זו כפי שחנה הטיבה לעשות. * "דומים ודומים הימים ואני לעצמי דומה." המשפט שחוזר כמה וכמה פעמים במהלך הספר. ללא ספק אחד המשפטים הנכונים בחיינו, ההתמודדות הקשה עם השגרה.

אני כותבת ביקורת זו ברגשות מעורבים. בגדול, ספר קומי, מצויין ומרתק במיוחד. הספר גדוש בתיאורים מוגזמים ביותר - בן ציון ובן ציון השני, פישקה הממלא פיו מסמרים, צליעתה המוגזמת של שימחה ועיוורונה, מטעמי רוסיה וביוחד מרק הבורשט המלכותי המתוארים בצורה נפלאה ומציפים בי געגועים לארץ רחוקה, חקר הגזע המוגזם של אביגדור, ועוד ועוד, תיאורים נפלאים ומוגזמים שגרמו לי לקרוא את הספר בשקיקה. לולא כל החלק של הנזיר היווני, כריסטודולוס (לא ארחיב יותר על מנת לא להרוס), הייתי אומרת שזהו אחד הספרים הנהדרים ביותר שקראתי. הרבה פחות התחברתי לסיפורו שהרגיש לי *תלוש מהמציאות* ולא קשור כל כך להשתלשלות המאורעות, אך עדיין הספר לטעמי מצויין, זהו ספרה הראשון של שפרה הורן שאני קוראת, וללא ספק אקרא עוד מספריה בקרוב.