לאחר קריאת שני הספרים הראשונים בטרילוגיה לפני כמה שנים קיבלתי את השלישי והחלטתי לתת שני הספרים הראשונים את מבחן הקריאה השנייה לפני שאני ממשיך הלאה. אני שמח לומר שהספר הראשון עובר את המבחן הזה בהצטיינות. בספר הראשון בטרילוגיה הדמויות מוצגות ומוצבות מוכנות להמשך, ואלה מהדמויות הטובות ביותר בספרי הפנטזיה. גלוקטה הוא אחד המועדפים עלי בכל הזמנים - אנטי-גיבור שאי אפשר לא "לאהוב". אבל ג'אזל, תשע-אצבעות, ווסט והשאר הם דמויות לא פחות מוצלחות - דמויות מפותחות, מעניינות ואמיתיות, כל מה שחסר בהרבה ספרי פנטזיה. הספר בנוי ממספר תתי-עלילות המכינות את הדמויות השונות לספר הבא. עבורי זה עובד מצוין, ובעוד העלילה עשויה להיות קצת חסרה, מכיוון שזה רק הספר הראשון בטרילוגיה אני מקבל את זה. שורה תחתונה, אחד ספרי פנטזיה הטובים ובקלות 5 מתוך 5.

אני מוצא את התרבות היפאנית מסקרנת ולכן הספר הזה משך את עיניי, בפרט בגלל שהוא מבטיח לשפוך אור על פן שלא קראתי עליו הרבה, הפן הפלילי של הארץ הזרה הזאת. כמו כן מהעטיפה ציפיתי לסיפור על עיתונות חוקרת ולחימה בפשיעה, יחד עם נקודת המבט הייחודית של גייג'ין (אדם זר ביפן) אבל כזה שמתערה בחברה. במילים אחרות, הרבה הבטחות. במידה מסוימת הספר גם מקיים את ההבטחות. לאדלסטיין יש פרספקטיבה ייחודית על יפן, והיו לו חיים מעניינים ומבדרים. מה שחסר בספר הוא בעיקר נרטיב. יכול להיות שהמחבר הוא כתב חדשות טוב, אבל ספר דורש יותר מאוסף של אנקדוטות. החיסרון השני הוא שהספר נוטה להיות יותר על האדם ולא מספיק על התקופה והמקום. אוטוביוגרפיה טובה היא עניין של התמהיל הנכון. עם זאת, הכתיבה היא שוטפת והספר שווה בהחלט שלושה כוכבים מתוך חמישה, גם אם רק עבור הערך הבידורי.

הבת שלי צפרית שאוהבת קומיקס, אז היא קנתה את הספר מייד כשיצא, מסיבות ברורות, אבל לא צריך להיות אוהב ציפורים כדי לאהוב את הספר הזה. גם לא ממש חייבים לאהוב קומיקס, כי העיקר בספר הוא ההאנשה, ההומור הישראלי, הציניות והאירוניה. זה די קשה להביא אותי לצחוק בקול, אבל הספר הזה הצליח. המחברת אספה עובדות ואנקדוטות על ציפורים ועל כל עובדה כתבה קומיקס ציפורים משעשע, אבל בלי שמתקבלת תחושה של הצחקה בכל מחיר. בספר משובצים שירים שכיף לזהות ולמרבה הפלא, מתפתחות אפילו דמויות חוזרות שמוסיפות להנאה. למי שאוהב ציפורים זה ספר חובה. למי שאוהב קומיקס ישראלי זה גם די ברור. לכל שאר אוהבי ההומור, תקראו עמוד, תראו שתרצו את כל הספר. זה אחד המקרים שהסולם שלי מגביל אותי במיוחד, כי זה לא ספר "מופת", אבל זה ספר של כיף והנאה ויש לי רק דברים טובים להגיד עליו, אז ארבעה וחצי כוכבים, המלצה חמה וכרגע אני מעגל לארבעה אבל אני אולי עוד אתחרט בהמשך ואעגל לחמש.

יש לי את ההוצאה המקורית אבל אני מבין שקשה להשיג אותה אז יופי שתהיה לספר הזו חשיפה נוספת ויש גם שני סיפורים חדשים. על הספר המקורי לא אכביר מילים, אתגר קרת במיטבו ואני מסכים שזו "אבן דרך בקומיקס הישראלי" (כבוד). לגבי שני הסיפורים החדשים אני לא יודע מתי אויר "רבין מת", אבל הוא על פי סיפור של קרת מתוך האנתולוגיה "אוטוטו" וסגנון האיור דומה לשאר הספר. "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח" הוא על פי טקסט מתוך "תקלה בקצה הגלקסיה", האחרון של קרת, וסגנון האיור הרבה יותר דומה לסגנון האיור העכשווי של חנוכה. בכל מקרה, ספר שכבר חזרתי אליו כמה פעמים (המחמאה הגדולה ביותר שאני יודע לתת לספר) מקבל חיזוק, אז אין לי על מה להתלונן, חמישה כוכבים מתוך חמישה.

בדרך כלל אני מנסה לכתוב כמה משפטים על כל ספר שקראתי, אבל אני מתפתה לומר רק מילה אחת על הספר הזה: "ילדותי". אני יודע שזה צפוי מספר שמכוון לילדים בגיל 8-12, אבל הספר הזה היה פשטני מדי. אני חושב שגם ילדים בגיל הזה מסוגלים (וגם מגיע להם) לעכל קצת יותר מורכבות. שני כוכבים מתוך חמישה.

הספר הזה אמור להיות סאטירה, אבל לא מצאתי אותו מאוד מצחיק או שנון. למעשה, מצאתי אותו מטריד ולקח לי זמן להבין למה. הגיבור, מייקל בירד, הוא חתן פרס נובל לפיזיקה הרבה מעבר למיטב שנותיו. בירד מצויר כאדם גס, אגוצנטרי, וחסר שליטה על תיאבונותיו. הוא אוכל ושותה יותר מדי, קופץ ממיטה למיטה ולא מפסיק לשקר ולרמות את נשותיו ושותפיו. מכיוון שאין לו מחשבות מקוריות הוא חי את תהילת העבר וגונב באופן אופורטוניסטי מחשבות של אנשים אחרים. אבל מצד שני, המחבר מעמיד את בירד במצבים שבהם הוא נציג החשיבה המדעית ההגיונית, הנלחם נגד ההמונים הבורים. כאשר הוא נלחם באנשי הקונסטרוקטיביזם החברתי הטוענים שהמדע הוא רק מערכת אמונות וכל העובדות "מתווכות על ידי החברה" אתה רוצה להיות בצד שלו. אבל איך אפשר? הכתיבה קולחת ומבדרת ברובה, אבל לא הצלחתי להתחבר. מרכיבים מרכזיים של העלילה היו יותר מדי מופרכים, על גבול הפארסה, בעיקר איך נשים נופלות בקסמו של חזיר כמו בירד. גם לא אהבתי את ההשאלה מן הפולקלור עירוני (האגדה האורבאנית "גנב העוגיות" היא הקיצון). בסופו של דבר, האישיות של בירד היא אובדנו ויש בזה מן הסיפוק לקורא. אבל הפארסה והדיסוננס המביך בין האדם לבין דעותיו הקשו על ההנאה שלי והחיבור לספר. אני נותן לספר 2 מתוך 5 למרות הנושאים החשובים של החימום הגלובלי ושינוי האקלים.