זאת היצירה של מטלון שהצליחה לקחת אותי הכי רחוק שיש ועם הכמות הכי גדולה של רגש ופליאה. ולמה בעצם? קיבלתי אותו במתנה חודשים ספורים לפני מותה. רק אתמול, אחרי תקופה של חודשים, סיימתי אותו. הצלחתי סוף-סוף להתגבר על חרדת סיום קריאתו ולבסוף הפסקתי להתקמצן על העמודים והחלטתי לפדות את כל חובת הקריאה; חובת סיומו. מה אומר לכם? ריאלזם מסוגנן במיטבו. עופרה, דווקא עופרה ולא שרה, גרמה לי להתאהב בה. דמותה הזעירה שנעה ממקום למקום בזמנים חופפים, בשני הווים: ההווה הישראלי, של אחרי שנות האינתיפאדה הראשונה, לזה שבסיפור המשפחתי בצרפת - מותו של בן הדודה שלה, מישל, שמת מאיידס. עופרה נעה בין שני העולמות כמו מצלמה שמתעדת כל דבר: מצד אחד החֲבֵרוֹת הוותיקה שמכבר עם שרה, הצלמת, העיתונאית, פעילת השמאל שסביבה נסוב הסיפור. ומהצד השני, המשפחה של אימא שלה שבצרפת, בפליסי בלוויל וגלגול לא שלם של סיפור תקופתו האחרונה של מישל.

אם מצליחים להזיז הצידה את התרחשויות ההווה; אירועי השעה ולבסוף, הרצח של רבין, (שאינם קשורים בסיפור המעשה באופן ישיר), אז הסיפור הוא על רמות שונות וכואבות ביותר של מוות-פרידה. מטלון משתמשת בטכניקת סיפר של סידור וארגון האירועים בצורה לא לניארית, ובכך חושפת תמיד (בדיעבד) בפני הקורא, עוד רובד בסיפור שלא נגלה קודם ועכשיו שוטף דברים אחדים באור חדש עם משמעות חדשה ותוקף מחודש; תוקף ההתבוננות הנוקבת שאין להקל בה ראש. גיבוריה, במיוחד גיבורות הנשים בסיפור, קשורים וקשורות אלה באלה עד שנדמה שאם נוציא מישהו אחד מהספר אל המציאות שלנו - הוא ימות. מטלון מפזרת עוד סיפורי צד בצל האינתיפאדה והמציאות הפוליטית-חברתית, ובתוך כל אלה, שמטלטלים וטורפים כל הזמן את הקלפים היא מצליחה ביד מוכשרת ועדינה לעשות זום אין עם המצלמה הפרטית שלה אל מקום מסוים, אל זמן מסוים ואל נפשות מאוד מאוד מסוימות, רב-גוניות ומלאות בהומור, שמספרות את הסיפור שלהן על הנוף ההוא, שמתחיל ונגמר, ומתחיל שוב, אבל בסוף גווע, שוקע לתמיד.

https://wp.me/p4kTCp-6xP

מותו של אלוף (מיל.) אורי שמחוני השבוע החזיר אותי לספר הקטן והחכם "לוייתן לבן" (הוצאת גלורי, 2006) שערך בנו גלעד. בספר כלולים 167 נושאים אישיים ולאומיים, קטנים וגדולים, שעליהם חיווה אביו את דעתו: אהבה, מלחמה, פיקוד, מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), משפחה, אריק שרון (הראשון והשני), שכול, כדורגל, מאיר שלו, קרבות, נתן אלתרמן, סיירת אגוז, תנ"ך, כיבוש וריצה.

שמחוני, יליד 1936, אשר גדל בקיבוץ גינוסר. בשנת 1954, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890 בפלוגה א' עליה פיקד מאיר הר־ציון. לדבריו, הפלוגה היתה לקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשא אותו גורלו. מעולם, כתב, "לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו" (עמוד 122).

אלו שהתנדבו אז לגדוד 890, ציין, "היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים" (עמוד 122).

שמחוני כתב כי "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד – דרגה לא גבוהה – את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל" (עמוד 24).

שמחוני סיפר בספר כי בעת שהתגייס היה בצה"ל משבר בכל האמור ברוח הלחימה ויכולת הביצוע של הכוחות הלוחמים. "צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים. כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה־50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש"אף אחד לא יכול עלינו". אריק של אז היה הכול" (עמוד 25).

ספר שחייבים לקרוא!

זוהי נובלה המחולקת לארבעה חלקים.

בחלק הראשון אנו פוגשים נער בן כ – 12 מסנט לואיס, גרובר. נער שקט, עדין, מהורהר־מרצין, שלמד נימוסים טובים ויודע לכבד את המבוגרים.

הוא מסתובב בעיירה, בין החנויות, המעדניות וחנויות הממתקים. אנו מתוודעים לריחות העיירה, לתחושותיו ולמראה עיניו. וולף מצליח להעביר דרך עיניו של גרובר את הקורה בעיירה – את מראה אנשיה, חנויותיה ומבניה. מבטו של גרובר תמים.
“גרובר עמד על המדרכה. ואור בא והלך ובא שוב אל הכיכר.
הנער עמד שם, עגלה משקשקת חלפה על פניו. כמה אנשים עברו. נהג קרון המשלוחים של גארט יצא עם ארגז עמוס מצרכים והניח אותו בקרון וטרק את המכסה. אך גרובר לא השגיח בהם, ומאוחר יותר לא יכול להיזכר בהם. הוא עמד שם, לא־רואה, אפור מבעד לשכבת הזית, באשמורת השמש, מרגיש כי הנה הזמן, הנה הכיכר, הנה מרכז היקום, ליבת החלמיש של אי־ההשתנות, מרגיש כי הנה גרובר, הנה הכיכר, הנה העכשיו…והכיכר הסתחררה שיכורה מסביבו, אור זרה גרגרים עיוורים־אפורים על עיניו, המזרקה התנפצה לזהרורים ססגוניים ושבה והתגבשה, נוצה גאה ופועמת. אבל כל הבהירות הלכה ואיננה, ו“הנה הכיכר, והנה ההתמדה, והנה הזמן — וכל זה הווה כשהיה מעולם, לבד ממני”.

בנובלה ארבעה גיבורים עיקריים- גרובר, האם, האחות, והאח יוג’ין.

אימו מתארת - “וגרובר ישב שם, כזה שקט ורציני כאילו, מסתכל דרך החלון, והוא לא זז. הוא ישב שם כמו גבר. הוא היה בסך הכל בן אחת־עשרה וחצי, אבל היה לו יותר היגיון, יותר שיפוט ויותר הבנה מכל ילד שראיתי בחיים שלי…”

אימו, אחיו ואחותו מספרים על גרובר הבן שאבד.