כשראיתי שאיש עדיין לא כתב ביקורת מקיפה על הספרון הזה, הופתעתי. אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הבנתי שאי אפשר.
הספר הזה הוא כל כך אישי, כל כך עמוק, שכל נסיון לתאר אותו יעשה לו עוול.

ומכאן הקושי לכתוב את הביקורת הזו. אני רוצה שתכירו את עמיחי, אבל לא דרך ביקורת אלא דרך עלעול מקרי בחנות הספרים. תקראו שורה ואז עוד אחת, בית ולבסוף שיר שלם וכשתצאו מהחנות ילווה אותכם הרהור מסוים שלא היה שם קודם.

תשכחו מ"אלוהים מרחם על ילדי הגן." זה לא עמיחי.
עמיחי זה להסתכל על המציאות ולהקיף בפסקה את עוצמת החיים וחדלון המוות, מתיקות האהבה וההכרה בזמניותה.
עמיחי כותב על חבריו שנפלו שהיו טובים ממנו משום שלא המשיכו לחיות כמוהו, על הנשמה שהיא משרפת תמיד של זכרונות אהבה ומעל הכל איך בלי כאב, הזמן.