טוב, אין ספק שזו חוויה אישית, אך בעיניי הוא אחד הספרים הטובים שקראתי מימיי. אולי צריך להיות הומו שיצא מהארון בשנות התשעים בשביל לחוש את האווירה ולהבין את הדיוקן המדויק במיוחד שלוויט מתאר בספר הזה. ואולי לא. אולי פשוט צריך לאהוב ערים גדולות ואורבניות בכלל כדאי להתחבר עמוקות אל האוצר הזה. ספר שעושה כואב בלב. ספר שמתאר באופן מדויק שינויים תרבותיים כל כך חשובים: את האווירה הקודרת של האייטיז והניינטיז. הוא מתאר את הפער הבין-דורי בכל הנוגע למיניות ואת התהליך המעציב העובר על מנהטן ועל ניו יורק בכלל. בקיצור, זו אולי הביקורת הכי אידיוסניקרטית שכתבתי מימיי, אבל הספר הזה הוא המלצה חמה שלי.

לפני הכול, כמה עובדות על כצנלסון: 1. ברל כצנלסון היה עסקן פוליטי. אולי אחד מהעסקנים הפוליטיים החשובים ביותר שקמו לתנועה הציונית. נקודה. 2. עם זאת, הוא לא פעל כעסקן פוליטי טיפוסי. ממש לא. 3. אין היום כמעט עיר גדולה אחת בארץ שאין בה רחוב על שם ברל כצנלסון. 4. ברל כצנלסון לא מוכר היום במיוחד לישראלים, אך לא אחטא לאמת אם אומר שהוא היה מעמודי התווך של בוני ומעצבי הישראליות הקלאסית, זו שהתנפצה ב-1977. ביוגרפיה טובה רצוי שתביע הזדהות או ביקורת, אך "אהבה מקלקלת את השורה", והשורה לעתים התקלקלה פה. האמפתיה שאמורה לחוש המחברת כלפי מושא המחקר שלה הופכת להערצה אידאולוגית, ועל כן פעמים רבות היא אינה שמה לב לסתירות הרעיוניות של הדמות שהיא חוקרת, לאופיה הבעייתי או להיעדר הקוהרנטיות שלה. פעמים רבות היא כן שמה לב לכך, אך מסובבת את כל העניין לטובתו של מושא המחקר שלה, ברל. מצד שני, מה שהתאים ל-1980, עת יציאת הספר, והיה עובר אז ללא כל הרמת גבה, דווקא היום, עם כישלון הפרויקט הציוני-סוציאליסטי, מדגיש כל-כך את מגרעותיו של כצנלסון ואת מגרעותיה של התנועה שהוא היה חלק ממנה. ומתוך כך, הספר הזה עושה שירות מצוין לגילוי העיוורון הממלכתי המגויס והלא ביקורתי ששרר אז ביחס לראשי הציונות (ושורר גם היום, רק כלפי מושאי הערצה אחרים באופי שונה לגמרי, סימבולי יותר, רגשי יותר והרבה פחות שכלתני או מעמיק). היום 35 שנה לאחר יציאת הספר, ו-70 שנה לאחר מותו של כצנלסון, נשכחה דמותו מן ההיסטוריה הציונית. אף שבסופו של דבר הוא היה דמות די בינונית מבחינת חיי היומיום שלו, ללא דרמות ענקיות או קורעות לב, נזקפים לזכותו מפעלים מרובים ואדירים כל-כך, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את תולדות מדינת ישראל בלעדי היצירות שלו - הוא היה ממקימי מפא"י, ההסתדרות, המשביר לצרכן, הוצאת עם עובד, עיתון דבר, סולל-בונה, בנק הפועלים, הגדוד העברי, ועוד ועוד. הספר עצמו עמוס בפרטים, ועל פי רוב גם די מרתק לקריאה. הוא מעורר עניין עצום תוך כדי קריאה באלף ואחד נושאים הקשורים לעניין המרכזי והמוזכרים אגב אורחא. לעומת זאת, יש בו חלקים די מתישים, בעיקר אלו הנסובים סביב מחלוקות מתישות בתוך מפא"י או "אחדות העבודה", שלקורא בן זמננו יש פחות עניין בהם. אותם חלקים כתובים בצורה די יבשה, אולי מפני שחלק ניכר מחיי העסקן הפוליטי הם עניין די משעמם. ולמרות הביקורת הקלה הזאת, העבודה הדקדקנית של הספר מקנה לו ציון גבוה, כי הוא חשוב בתור תמצית מרוכזת של מקורות מידע למחצית הראשונה של המאה ה-20 ביישוב המאורגן בארץ, מימי העלייה השנייה ועד סוף מלחמת העולם השנייה. הספר מעלה אינספור סוגיות מרתקות, אך שתיים משכו במיוחד את תשומת לבי: אימוץ הפשיזם בידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות העשרים והשלושים, ויחסו המוקדם מאוד של ברל להשמדת יהודי אירופה ב-1942 ואילך. בעניין זה הייתה גישתו מאוד לא ציונית. אין ספק שמדובר בספר חובה לכל אדם המעוניין לומר שהוא אכן בקיא בציונות.

"אילו היה איש לבן מבקש למנוע אותנו מלקבל עבודה מסוימת, או מליהנות מזכויות אזרח, היינו מקבלים דומם את דינו של החזק. אולם אילו ניסה לגזול מאיתנו עשרה סנטים עלול היה להישפך דם." "דינו של החזק" הוא סדר ההוויה המעוות של השחורים בדרום ארה"ב בעקבות המשטר הגזעני של מדינות אלו בראשית המאה העשרים. וזוהי גם אווירת הסיפור המיוחד הזה. סיפור ילדותו של המחבר, הסופר האפרו-אמריקאי (הרבה לפני שנכנס המונח הזה) הנפלא ריצ'רד רייט, ממחיש כאן כמה שפלות הייתה מצויה בהוויה הגזענית המטורפת של דרום ארה"ב בשנים שקדמו לביטול חוקי ההפרדה הגזעית (חוקי "ג'ים קרואו"). השפלות הזו לא אוכלת רק את מי שנהנה מהמצב הגזעני הרע הזה, הלבנים, אלא בעיקר את נפגעיה העיקריים, השחורים. בקטע מקסים בסיפור מתאר המחבר את רגע ההתוודעות האמיתי הראשון שלו להוויה של הלבנים. היה זה כאשר הוא נחשף סוף-סוף בגיל 17 לספרותם של הלבנים. מה שיפה ברומן האוטוביוגרפי הזה הוא שהוא עושה את אותו הדבר לקורא הלא-שחור והלא-דרומי: הוא מכניס אותו אל עולם לא מוכר, עולם שבו השחור תמיד יהיה דחוי, שולי וחסר-סובייקטיביות. נקודה מעניינת נוספת בנוגע לספר היא התרגום שלו. הספר תורגם בידי נוח שטרן ב-1947. מדובר בתרגום חלוצי ומיוחד (שקצת משנה את רוח הספר המקורית, אך עדיין יש בו קסם רב). נוח שטרן עצמו היה דמות מרתקת וטראגית. על כך אני ממליץ לקרוא במאמר הזה: http://www.haaretz.co.il/misc/1.789428

את הספר הזה אזכרו בכל כך הרבה הקשרים פוליטיים, בעיקר אנשי ימין למיניהם, בעיקר כהצדקה לכך ש"הייתה פה שממה" לפני הציונות. אז קודם כל, כדאי לקרוא את הספר לפני שעושים בו שימושים פוליטיים - כי זו ממש לא הטענה של הספר. להיפך. מארק טווין מדבר על תושבי המקום (הערבים). והרבה. ולא יפה. הוא יוצא מנקודת מבט של "קולוניאליסט" אירופאי-אמריקאי טיפוסי, "אוריינטליסט" שבז למזרחיות בכל מאודו אך בה בעת גם מוקסם ממנה. דבר שני, חשוב להדגיש שמארק טווין מעולם לא חיבר ספר בשם "מסע תענוגות לארץ הקודש". הספר הזה הוא בסך הכול חלקים נבחרים מתוך ספר רחב בהרבה שלו בשם "התמימים בחוץ לארץ" (שלא תורגם לעברית), ובו מתואר המסע שלו ושל נוסעים אחרים מארה"ב דרך אירופה אל האימפריה העות'מאנית. פלסטינה היא רק תחנה אחת בדרך. טווין לא חוסך את ההתנשאות הסרקסטית שלו כמעט מכל מקום בו דורכת כף רגלו - את ונציה הוא משמיץ, לקושטא הוא לועג. זה שהוא לא משתגע על טבריה או ירושלים, לא אמור להעיד דבר על המקום אותו הוא ביקר. אך עיקר הלעג שלו מופנה דווקא לנוסעים האמריקאים עצמם. הם ראשיתה של הקריקטורה לוולגריות הצפון-אמריקאית הטיפוסית. בכל אופן, ספר נפלא, משעשע, מרגיז וחשוב. ובעיקר: הוא מעיד על בורותם של כל מיני אנשים שמתהדרים בנוצות לא להם - אם לא קראת ספר כלשהו מימיך, אם לא ראית סרט מסוים או אם לא ביקרת במקום כלשהו, אל תצטט מהם בבקשה...

יצירת מופת על ארכיטקטורה וחברה. ספר חובה למי שאוהב את תל אביב. ואת יפו. וגם למי ששונא את תל אביב (הוא יקבל פה הרבה תחמושת). לפני שיצא הספר הזה פורסמו בעיתון "העיר" המנוח (כשהיה עיתון פוליטי ורציני) סדרה של כתבות, מאת מחבר הספר שרון רוטברד, על שכונת נווה שאנן, ועל האונס שעברה עם התחנה המרכזית החדשה שנכפתה עליה. כל כתבה הייתה בת כמה עמודים, ובסך הכול הכתבות הצטברו למסמך תיעוד היסטורי מרתק ומכאיב במיוחד. הכתבות התפרסמו בדיוק בחודש שעברתי לגור על קו התפר של נווה שאנן ופלורנטין, ולכן הם פתחו בפניי צוהר ל"עיר השחורה", לכל מה שנדחק הצידה מפני המיתוג של "העיר הלבנה". וכך יש לאהוב עיר: להבין שהיא לא רק החזית היפה והמצוחצחת שראשיה מקווים להציג, אלא המכלול - על הכיעור ועל היופי שבו. רק הערה אחת: חבל שסדרת הכתבות הללו לא נכללה בספר הזה, שמתעסק בעיקר ביפו, במנשייה ובשכונות "שחורות" אחרות בעיר.

ספר סקסי וחשוב. אבל מה הפלא? מרכיבי המתכון הם גברים לטינים, פוליטיקה שמאלנית וספרות.