זמן קצר לפני מותו ראיין את חנן ינון מגל, אז כתב הערוץ הראשון.
- אתה מפחד מהמוות?
- כהוא זה לא מפחד! ענה חנן בנחרצות. הוא היה חיוור ונראה רע, אבל העיניים שלו נצצו כמו תמיד.
- איך אתה רוצה שיזכרו אותך? שאל מגל.
חנן סיפר לו סיפור חסידי:
- הרבי אמר לתלמידיו: אני עומד להסתלק מהעולם. אם תשאלו איך הייתי רוצה שיראו אותי, אומר לכם: לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם צדיק וכאדם קדוש, הרי לא הייתי כזה. גם לא הייתי רוצה שתזכרו אותי כאדם טוב. אני יודע על כמה דברים שעשיתי שלא היו טובים. אם תוכלו לזכור אותי במשהו, תזכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב... שרציתי להיות טוב...
הלא את זה אני יכול לומר בלב שלם: רציתי להיות טוב.
זמן מה אחרי מותו הקרינו בגוש עציון סרט לזכרו תחת השם 'רציתי להיות טוב'.
הלכתי להקרנה עם אבא שלי.
הסרט ההוא היה, במידה מסוימת, סרט על תולדות הציונות הדתית מסבסטיה והלאה.
היו שם הריקודים, עם חנן והרב לוינגר על הכתפיים, לאחר הפשרה עם הממשלה;
היו שם ראשי מועצת יש"ע, כמעט כולם;
היה שם הפינוי מגוש קטיף;
והיה שם גם הראיון האחרון ההוא עם ינון מגל.
בשלב הזה שמעתי מישהו בוכה לידי. זה היה אבא שלי. אחת הפעמים היחידות בהיסטוריה שראיתי אותו בוכה. חנן היה בשבילו מודל, דוגמה ומופת, דמות נערצת. לראות אותו מתרסק לרסיסים... זה היה מעל ומעבר.
ליום ההולדת הבא שלו קניתי לו שני ספרים: את 'חנן פורת - סיפור חייו', ביוגרפיה יבשושית משהו; ואת 'רציתי להיות טוב', אוסף סיפורים מלא אור וטוב, שמצליח לשקף במשהו את האדם שהיה.
ליום ההולדת הבא שלי אני קונה לי ספר על חנן פורת. ספר ילדים, למעשה.
את 'ככה אבא שלי אמר' כתבה בתו של חנן פורת.
הוא כתוב בחן ובהומור, מגובה העיניים של ילד.
הוא מספר על אבא לא רגיל שקורים לו דברים לא רגילים.
אבא שהוא הכי חזק בכפר עציון, שלא מפחד מאנשים כהוא זה, שמצליח לשכנע אנשים בכל דבר ומופתע כשזה לא עובד על אשתו, שישן בסוכה עטוף בניילונים, שמצטט שירה ותנ"ך ומבקש 'הבו לי את הבריח העליון', שיש לו להט לא מתכלה גם כשהכוחות מתכלים.
מלח הארץ.
ככה אבא שלי אמר.
<I>ביקורת זו התפרסמה לראשונה בקבוצת 'צבע טרי - הביקורת הסודית' כאן בסימניה, קבוצה שבה מפרסמים ביקורות בעילום שם, והמשתתפים מנסים לזהות את המחבר.
אז הנה, אני מודה באשמה.
מוישה זוכמיר עדיין תוהה אם להיות מוחמא או להיעלב.</I>
אגב: את שלהבת חלקכם מכירים בשם שירה. אני מתקשה להיצמד לשמות הבדויים של אריאל.
אני יודעת שיש לסדרת הספרים הזו גם חסרונות ובעיות: מתיאורי ארוכים מידי וכבדים, עלילה שמתפתחת לאט, יש היאמרו תיאורי מין רבים מידי [לא מסכימה עם כך אך יכולה להבין], חזרות, אי דיוק היסטורי ודמויות פשוט מושלמות מידי.
וכן יש בדברים האלו מן האמת אבל החסרונות מתגמדים ונעלמים אל מול יופייה של הסדרה וקסמה הרב. ולכל חסרון מצויים יתרונות רבים שעומדים מנגד מפצים עליו ואף מרימים אותו למעלה:
תיאורים ארוכים מידי- גורמים לך לצלול יותר לאווירת הסדרה ולתקופה ולהישאב לתוך העולם של הציידים והמלקטים אבות אבותינו הקדמונים שלמרות העולם שהשתנה סביב אנחנו נשארנו פחות או יותר אותו דבר.
עלילה שמתפתחת לאט- נכון התיאורים רבים והסיפור מתקדם בקצב איטי, אך לפעמים מה רע בכך שלוקחים את הזמן?
תיאורי מין רבים- כן יש פה תיאורי מין, והם לא מעטים. נכון לא הייתי ממליצה את הספר הזה לילדים צעירים [למרות ששוב היום אפשר לחלוק על כך] אבל מין הוא חלק מהחיים שלנו, מוטבע בנו מראשית הזמנים כבני אדם. והייתי שמחה עם ילדי וילדים אחרים היו לומדים על כך או יותר נכון לומר מעשירים את הידע שלהם מהספרים ומתיאורי המין שבסדרה שמלאים אהבה וכבוד מאשר אתרי הפורנו שמציפים אותו בתמונה מעוותת ולא נכונה [ראה מקרה מועדון אלנבי 40]
חזרות- מודה הציק לי קצת ופגע בהנאתי מהספרים אך סבלתי את החיסרון ולא הפסקתי לקרוא.
אי דיוק היסטורי- את מרבית הידע שלי על התקופה שאבתי מספריו של יובל נוח הררי שאני בהחלט ממליצה לקרוא לפני שניגשים לספרים על מנת להבין טוב יותר את העלילה בספרים. אך מדובר כאן על רומנים, על ספרים עלילתיים, לא ספרי היסטוריה וכן יש בהם אי דיוקים. וטוב שכך. רומנים היסטוריים הם לא ספרי לימוד ולא נועדו לספר את ההיסטוריה בצורה המדויקת ביותר עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר אלא להראות ולהציג את ההיסטוריה מראי הזמן שלנו הרבה פעמים כרקע להתרחשויות ודילמות שמאפיינות אותו גם היום. בני אדם הם בני אדם בכל הזמנים.
דמיות מושלמות מידי- טענה בעיני לא נכונה נכון שתי הדמיות הראשיות מתוארות פעמים רבות בזכות יופיים, אך גם היום לא חסרים אנשים יפים. והספרים לכל אורכם מציגים את שתי הדמיות עיילה ויונדאלאר על כל גוניהם, מחשבותיהם, דעותיהם, קשייהם, חסרונותיהם, בעיותיהם, ותשוקותיהם. הסופרת מיטיבה לנתח את דמויותיה ולא מסתירה עליהם שום פרט ומציגה אותם כמו שהם פראים מלאי אהבה ותשוקה אחד לשני שלפעמים הופכת להיות קשה וגורמת להם לפגוע זה בזה.
הצלחתם של הספרים והפיכתם לרבי מכר בין לאומיים לא נובעת בעיניי רק מהכתיבה, או מהדמיות, או מהעלילה, או מהתקופה. הספר מצליח בדרכו לגעת רבות גם בחיים שלנו היום ובעולמנו שלנו שאומנם השתנה רבות מעידן הקרח אך אנחנו, בני האדם שרדנו. אומנם השתנינו [יש היאמרו הלכנו לאחור] אך עדיין, בני האדם נשארו בני האדם והם עסקו באותם נושאים שבהם הספר נוגע והם רלוונטיים לחיים שלנו היום:
לחץ חברתי, מעמד, חיים בחברה, שנאה, גזענות, בורות, מעמד האישה, יחסים בין המינים, קנאה, משפחה, אהבה, סקרנות, למידה, שינויים, קבלת האחר והשונה, פחד, כעס, זעם, רגשות, שתלטנות, רכלנות, מוות, סמלים וקמעות, אמונות, העולם שמעבר, אנשי שוליים, הזנחה, התעללות, אומנות, פאר, עושר, משיכה, הערכה, משפחה, חברות, שליטה, ידיעה והבנה, בגידה, הדדיות, הישרדות, כוח הטבע, שמירה על החי, התבגרות, מיניות, מנהיגות, כיבוד.
ויש עוד נושאים רבים שהספרים האלו נוגעים בהם והם עדיין אקטואליים ומשמעותיים לימינו. ובעיניי מכאן נובעת הצלחתו וזה הייחוד של כל הז'אנר של רומן היסטורי הוא לא מנסה לספר את המציאות כפי שהייתה במדויק אלא נותן להיסטוריה משמעות חדשה מעינינו שלנו, מהזמן שלנו, מהתקופה והעידן שלנו.
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה כפי שנהוג לומר זה אנחנו בני האדם שלא משתנים ובסיסינו נשארים אותו דבר.
אם זה טוב? או עם זה רע? זה כבר עניין אחר שגם עליו אפשר לדבר שעות.
וכנראה שכל הדברים האלו, כל הדברים הלא טובים והמגונים בחברה שלנו הכעס, השנאה, הגזענות, הבורות, הלחץ החברתי, הזנחה, התעללות, קנאה. הם דברים שטבועים בנו עמוק ולא עומדים להשתנות וזה מה שהופך אותנו להיות בעצם בני אדם. זה מה שמייחד איתנו והופך אותנו למי שאנחנו, המין החזק ביותר על פני כדור הארץ, וגם הקטלני והמסוכן ביותר.
עברנו מהפכות ועידנים רבים חלפו והשתלטנו על העולם עד כדי כך שדי הרסנו אותו. אף על פי שמחקרים מצביעים שזו התקופה הטובה ביותר לחיות בה. היום אנחנו חיים יותר זמן, וטוב יותר, לעומת העבר שגיל 30 אנשים נחשבו מבוגרים. אך חיים ארוכים הם לא ערובה לחיים טובים.
דילמות יש בלי סוף ועלינו להתמודד אתם ולא לחשוב בערגה על העבר אלא להתמודד עם העתיד שיבוא.
אך אסור לנו לשכוח מהעבר כי הדברים הללו מלווים אותנו עד היום.
מצטערת עם נסחפתי מעט וגלשתי מן הנושא העיקרי וזוהי סדרת הספרים. למרות שאין לי מילים לתאר כמה נהנתי לקרוא את הסדרה, כמה נסחפתי, כמה שקעתי וגמעתי את מילותיה, כמה נשאבתי לתוך הספרים, כמה לא יכולתי להרפות, כמה לא רציתי זה יגמר, כמה למדתי והשכלתי, כמה התענגתי ורותקתי, כמה התאהבתי, אבל הכי חשוב פשוט לא יכולתי להפסיק [טוב נו אולי בכל זאת יש לי כמה מילים P: ]
סדרת שבט דוב במערות היא מסוג הסדרות שאו שמתאהבים בהם לחלוטין [כמוני!!! כפי שהבנתם]
או שלא אוהבים, יש כאלה מן ההתחלה ויש כאלה שמפסיקים באמצע.
אני ממליצה בכל ליבי על הסדרה, על הספרים,נשאבתי לתוכם ופשוט לא יכולתי להפסיק.
ועכשיו זה נגמר וסיימתי את הספר האחרון, קראתי את הדף האחרון.
וכעת עליי להיפרד מעיילה המדהימה והחזקה שהתמודדה עם אינסוף קשיים וחסרונות שלה ושל אחרים וכולי תקווה שהיא תמצא את אושרה.
מיונדאלאר הגבר השרמנטי ויפה התואר, הנאה מכולם. מושא האהבה של כולם מלא הרגש והתשוקה [לפעמים יותר מידי] ומקווה שימצא נחת.
מיוניילה הקטנה שכבר מגיל קטן מראה את עצמה, יחודה, וכישרונה ומקווה שתהיה השילוב המוצלח ביותר של הוריה ואחות טובה לאחים שאני בטוחה שהצטרפו עליה.
להתראות לכם היה לי העונג להצטרף אליכם ולחייכם.
מצטערת עם חפרתי יותר מידי.
וכמה דמעות כבר ממלאות את עיניי.
הסדרה הזו פשוט מילאה אותי את כולי ועכשיו ריק לי ועצוב.
