לעיתים, שם הספר והכריכה המותאמת לו – התמונה - מביאים אותך למחוזות אשר לא תמיד הסופר התכוון אליהם, ולעיתים - ההיפך מכך. "להרוג את היהודון", אשר אליו נלוותה תמונת הצבי עם ראשו הגאה, מורם אל-על וקרניו מסועפות, הגדירו לי מיד את המשפט "הצבי ישראל על במותיך חלל". ואכן, שם הספר בצירוף תמונת השער הובילו אותי לאותם מחוזות בהם, אולי, התכוון הסופר, אך לא היה די בכוונותיו. שם הספר "להרוג את היהודון" התקשר טוב מאוד אצלי לאנטישמיות, מחנה ריכוז, רעב, עינויים, צחנת מוות, עשן עולה ומיתמר מהארובה בתוך המחנה, כאשר מחוצה לו פסטורליות עד כדי ציוץ ציפורים וצמחיה רעננה לאור קרני השמש. דמות ה"יהודון" נדמתה בעיני לצלם אנוש מזה רעב, עיניו בולטות יוצאות כמעט מחוריהן, לבושו כתונת פסים ועליה טלאי צהוב, מדדה בשתי רגליו שקיבלו צורת גפרורים, ידיו תלויות לו משני צדדי הגוף וההשפלות ניתכות עליו כל עוד נשמה באפו, עד כדי הפיכתו ל"יהודון". זה היה היהודון בדמיוני לפני תחילת קריאת הספר. לעיתים הקורא נסחף בקריאה ושוכח מהדמיון הראשוני. מוותר עליו. מוחל לסופר בגין הדמיון הפרוע וממשיך בשקיקה לגמוע עד הדף האחרון של הספר. הנאת הקורא מושלמת למרות שהסופר הביא לו משהו אחר שלא מדמיונו העשיר, לכן הוא מוחל ומוותר לסופר. עם תחילת קריאת הספר הייתי מוכנה נפשית לספוג עוד ועוד על תקופת מלחמת העולם השנייה. לספוג עוד על השנאה ליהודים שגבלה באנטישמיות ורצח מיליוני אנשים, הסבל, העוני, ההשפלות, העינויים, המוות ולא החיים, ומה לא עוד, אך הסופר לא נתן לי זאת. פשוט לא סיפק את הסחורה שהבטיח כאשר קבע את שם הספר והחליט על תמונת השער. צלמת ישראלית, נעמה, שהיא אחת משתי דמויות מרכזיות בסיפור, נוסעת לגרמניה לצלם סרט על השואה ושותפה מתלווה אליה. השותף משמש ניצב רזה וכחוש, עור ועצמות, בעשיית סרט גרמני על השואה. הוא מצטרף לאותם ניצבים כחושים הנראים כצללים והעומדים לרשות חברת ההסרטה בכל עת לצורך הסרטת סרטים על השואה. דמות מרכזית נוספת בספר היא צעיר גרמני שגם הוא צלם, ללא קשר לישראלית, אשר עליו לעשות עבודת גמר. לאחר מעקב ובילוש הוא מגלה סוד משפחתי כמוס – את מרטין. מסתבר לו, כי מרטין הוא סבו שהתנזר מהחיים והעניש את עצמו על אסונות משפחתיים שקרו לו במהלך חייו, רוצה לחזור בתשובה, להיות יהודי ובכך, לכפר על רצח היהודים בשואה. מרטין לא מקיים קשר עם אף אחד, חי בבדידות ובמבנה ישן ונטוש. הוא משמש ניצב בסרטים ומכאן, שגם נעמה מגלה אותו כנושא חשוב ומעניין לצילום, וזאת מבלי לדעת על עברו ועל ההווה בו הוא חי. במהלך העלילה מנסה הסופר להעניק לנו מפעם לפעם אזכור על אווירת השואה, כדוגמת הניצבים שמשתתפים בסרט ועומדים לרשות תעשיית הסרטים הגרמנית ומדי פעם אזכורים נוספים וקצרים. לדעתי, כל נושא השואה הוזכר בצמצום, למרות שהסופר הבטיח רבות על פי שם הספר ותמונת הכריכה. לי לא היה די. רציתי יותר. שי צלר מורה, עיתונאי ותסריטאי, בוגר בית ספר לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים. ספרו הראשון שכתב "המסע לאורקולי".

כמה טוב להיות פרח קיר – סטויבן צ'בוסקי זו הייתה תרפיה ספרותית. לקרוא את הספר "כמה טוב להיות פרח קיר" בדיוק לאחר שסיימתי את הקריאה בספר הכול כך קשה "חדר". כול שהייתי זקוקה הוא להשתחרר מהמתח, מהלחץ, מרצינות הנושא, ולעבור לימי הנעורים, לתיכון, לחיזורים, לאהבהבים, ועוד הרבה, פשוט לחייך וליהנות. זה מה שעשה לי הספר מיד בתחילת הקריאה. האופוריה שהשתלטה בי בתחילת הקריאה נטשה אותי בהמשכו, כאשר נכנסתי אט אט לעובי הקורה של חיי הנוער האמריקאיים על כל בעיותיהם בגיל העשרה. מי אמר שאין אפשרות לכתוב ספר על ידי מכתבים? ובכן, מי שאמר זאת ייתכן ולא קרא את הספר "כמה טוב להיות פרח קיר". דרך מכתבים שכותב נער בן חמש עזרה, לאלמוני, מכניס אותנו צ'רלי לעולמו. כבר בתחילה הוא מיידע אותנו שהכתיבה תהיה בשפת הדיבור וגושפנקא לכך ניתנת על ידי המורה לספרות המטפח את כישרון הכתיבה שלו ושלדעתו הוא כותב כמו שמדבר. כפי שציינתי, הכתיבה בשפה מדוברת יום-יומית, כפי שנער מתבגר מיומן בה, זורמת, נעימה ולעיתים מעלה חיוך, ללא התחכמויות יתרות, כאשר, לעיתים, נמצא מוסר השכל בקטע זה או אחר. אנו פשוט צוללים במנהרת הזמן (תלוי בגיל הקורא) ולמדים דרך צ'רלי על הבעיות החברתיות העומדות בפני הנוער והתמודדותם, הרגלי הבילוי שלהם, מסיבותיהם והשתכרויותיהם, עישון סמים, הסתגרות זוגות בחדרים השונים בבית בו נערכת המסיבה כשצ'רלי עד לאקט מיני של זוג שהסכים לנוכחותו בחדר. צ'רלי מוכן לגלות לידידו האלמוני קטעים אינטימיים על עצמו, שמלבדו אינו מספר לאף אחד, אך אלפי קוראים עדים להם. צ'רלי מקיף את תחושותיו והגיגיו גם עם משפחתו המורחבת, אבל אנו עדים לכך שהם חיים בעולמם ולמעשה, אינם מבחינים בבעיותיו של צ'רלי, לא שומעים את "זעקותיו הלוחשות" ואינם שם בעת שזקוק להם. אופי הספר אינו מותיר מקום להרבה דיאלוגים, אך הם קיימים בקצרה מפעם לפעם. צ'רלי חוסך בתיאורים נרחבים על תיאורי שקיעה, סערות, רחשי לב מעמיקים, ניתוח דמויות ועוד, אשר אנו רגילים לקרוא אצל סופרים אחרים. אך יחד עם זאת, התיאורים של צ'רלי קצרים, ענייניים, והעיקר, משרים בנו את האווירה שצ'רלי התכוון אליה. אביא מספר דוגמאות: אנו עדים לנשיקה הראשונה של צ'רלי עם אותה נערה שאהב כל כך ותחושות הנשיקה מלוות אותו זמן רב: "זו הייתה נשיקה שאני אף פעם לא אוכל לספר עליה לחברים שלי בקול רם. זו הייתה נשיקה שגרמה לי להבין שאף פעם בחיים שלי לא הייתי כל כך מאושר". ולאחר כמה דפים: "...כי אני עדיין זוכר את הנשיקה של סם. ואני מרגיש שליו ונכון. אפילו שקלתי לא לרחוץ את השפתיים שלי, כפי שעושים בטלוויזיה, אבל אז חשבתי שזה יתחיל להיות מגעיל באיזשהו שלב אז במקום זה..." תיאור קצר במיוחד צ'רלי נותן לבית שביקר בו בפעם הראשונה: "מדהים. מדהים. אני יכול לתאר לך אם אתה רוצה. כולנו ישבנו בבית של סם ושל פטריק, שאף פעם לא ראיתי אותו קודם. זה בית עשיר. מאוד נקי... האורות בחוץ דלקו וירד גשם וזה נראה כמו קסם. כאילו היינו במקום אחר. כאילו היינו במקום טוב יותר"... כאשר אתה קורא את המילים הספורות על הבית המיוחד, אתה מרגיש את יופי הבית ולמעשה, הסופר השיג את מטרתו. לא אפסח על תיאורו ש"נראה טוב": "... ההרגשה הנעימה הזאת. רוצה שאספר לך עליה? שמסתכלים בראי והשיער מסתדר טוב בפעם הראשונה בחיים? אני לא חושב שצריך להקדיש הרבה חשיבות למשקל, לשרירים ולשיער שהסתדר טוב באיזה יום, אבל כשזה קורה, זה נחמד. זה באמת נחמד." ספר ראוי לקריאה לכל גיל. בפרט מתאים לגיל הנעורים, אך בהתרעה, לא לחקות את הנוער האמריקאי, בתקווה שהווי זה טרם הגיע אלינו. הספרנית הצעירה אמרה לי שקראה את הספר עשרות פעמים. אפשר להאמין לה. סטיבן צ'בוסקי תסריטאי ומתגורר בניו יורק וזהו ספרו הראשון. הספר יצא לאקרנים, אך לא ראיתי אותו.

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה – אנייס מרטן-לוגאן קראתי את הספר ללא הפסק והספקתי לסיימו ביום אחד. ספר קריא, כתיבה זורמת ויפה. הזדהיתי עם תיאורי המצב הנפשי של הגיבורה לאחר שעברה טראומה קשה בחייה. השתכנעתי מהכתיבה על מצבה הנפשי מאחר ולאבד בעל ובת בבת אחת זה לא דבר קל. אבל... כן, לצערי, יש אבל. תוכנו של הספר ידוע לקורא כבר בראשיתו. ההחלטות של הגיבורה הן לא ייחודיות. מדי פעם שחל שינוי בחשיבה או בהחלטה או בפגישה עם אדם זר, הקורא כבר מכיר את השתלשלות העניינים ביניהם וההמשך ידוע לו מראש. קיוויתי, מאוד קיוויתי, שלפחות בסוף הסיפור תנחית לנו הסופרת פנץ'-ליין שיהווה הפתעה גמורה לקורא. סיום שאינו שגרתי ואינו מצופה, אך לא כך היה וחבל. הסופרת היא פסיכולוגית קלינית במקצועה שבחרה לעבור לאחרונה לכתיבה. ספרה הנוכחי יצא לאור בהוצאה עצמית ברשת האינטרנט, זכה להצלחה ותורגם לכמה שפות.

איש קטן, מה עכשיו? – הנס פאלאדה לא ויתרתי לפאלאדה. לא סיימתי לקרוא את "השתיין" מאחר ולא יכולתי לשאת את אומללות הדמות, יחד עם זאת, נהניתי מאוד מספרו "לבד בברלין" ולכן לא ויתרתי והמשכתי לספר הנוכחי: מסתבר, כי כתיבת הספר הייתה עבור הסופר תרפיה לאחר כל שנות הסבל שעבר בשתייה מופרזת ואשפוז בבית חולים לחולי רוח. לאחר מכן, הגיעה תקופת השלווה בה הכיר את רעייתו ולאחר זמן נולד בנם. ייתכן מאוד, כי אשתו שמשה לו כמודל ליצירת גיבורת העלילה. בכתיבתו הוא בוחר את התקופה הכלכלית הקשה בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בתחילת שנות ה-30. תקופה בה האבטלה הגיעה בגרמניה לארבעים אחוזים והפרנסה הייתה קשה במיוחד. הוא בוחר את הדמויות מהשכבה הנמוכה, קשות היום, עם הרצון הכביר לעבודה ולפרנסה, מעבידים אכזריים, כאשר רודף אותם הפחד והייאוש מהאבטלה. אינו פוסח על הקשיים בהשגת דיור למשפחה צעירה בהתהוותה, כשכל מאוויהם הוא לחיות חיים פשוטים למרות החישובים הכספיים היום יומיים. לכן, הסופר מתמקד בספרו בעוני וטוען ש"העוני אינו רק מצוקה, העוני הוא גם בר ענישה, העוני הוא גם פגם, העוני פירושו להיות חשוד..." ואנו נוכחים במהלך הקריאה כי צדק בדבריו. הסופר לא שוכח לספר לנו על האושר שבאהבה. האושר שבזוגיות למרות ה"אין" ולא שוכח לשלב משפטי הומור ולהקל על הקורא את התוכן הכבד: ...לפני זמן מה רצתה לעשות משהו טוב עבורו והוסיפה לו ביצה לצד תפוחי האדמה המטוגנים... ...בואי הנה מגעילה שלי, מגעילה גדולה שלי, מגעילה יפה שלי, תתקרבי קצת, מגעילתי... הוא לא שוכח חשבון קטן עם אלוהים, אך אני בטוחה שלא עושה זאת בכוונה רעה אך בכל זאת ייתכן שקיימת אצלו צביטה בלב: ...היהודי הקטן והמכוער שאלוהים לא התייחס אליו ברוב חסד בשעה שיצר אותו... קיימת גם שמחת ההורות בהיוולד תינוק המחפה על הדלות הקשה בה הם חיים. הסופר ממשיך בסגנון ההומור ומהנה את הקורא: ...ובזרועותיה צרור לבן, ובצרור היה פרצוף זקן מופלג, אדום כעגבנייה, מכוער, מקומט בעל ראש מחודד בצורת אגס והדבר הזה צווח בקול רם, חודר ויללני... ...ושם הוא ראה אותם, בתוך שמונים או שישים מיטות, גמדים וננסים, זקנים ומקומטים, חיוורים ואדומים... הוא נעשה רגוע למחצה... הוכחתי לכם במספר ציטוטים ובהבעת דעתי על איכות הספר. לא פלא שתורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים. מומלץ בחום.

ה מ ג ע - קולין מקאלוג "את חייבת לקרוא את הספר", אמרה לי חברתי. לא מזלזלים בהמלצה כזו. הולכים לספריה ושולפים את הספר מעל המדף. עד כאן – יופי. ספר עבר כרס, בן 540 עמודים. ההתרחשות מתקיימת באוסטרליה לפני כמאה וחמישים שנה, בעת הבהלה לזהב בכל ארצות העולם שלא פסחה על אוסטרליה. לצערי, תוכן הספר בנאלי בהחלט, חציו לפחות. ציפיתי ליותר במחצית הראשונה של הספר. קראתי בסבלנות, אך לשווא. אמנם הסופרת כותבת יפה, הכתיבה זורמת, בונה את הדמויות תוך כדי תיאורים וגורמת לקורא להתחבר אליהם. מתאימה את שפת הדיבור לדמות, עד כדי ניבול פה וקללות מאישה אשר רמתה נמוכה וההיפך. אם הדמות היא נערה מחוננת, היא דואגת שכל נושא המועלה בנוכחותה, כמו הנדסה, גיאולוגיה, פסיכולוגיה, רפואה, ואפילו רפואה סינית, התשובה קולחת מפיה בקלות לתדהמת כל הנוכחים. הסופרת משתמשת בדימויים מוצלחים ביותר, כמו למשל: "היא כל כך שמנה, עד שעיניה הלכו ונעלמו בתוך פודינג בשר", או "...אולם זה היה מעטה חיצוני דק ביותר. מתחתיו התפשט רגש כנחשול אבק אחרי פיצוץ במחצבה של אבן גיר". למרות כל זאת, בסופו של דבר, מפרק לפרק עד כמעט מחצית הספר, הדמויות לא היו דינמיות במיוחד ולא התרחשו אירועים שגרמו למתח בעת הקריאה. בשלב מסוים, בשליש הראשון של הספר, הסופרת זרעה "נבטים" על שעלול לקרות מאוחר יותר והקורא ציפה (אני בכל אופן) בקוצר רוח להגיע אליהם. הייתי בטוחה שהתפנית של הסיפור תהיה חדה. המתנתי לשינוי בסבלנות כשאני קוראת דף אחרי דף, אך, לצערי, הנבטים שלה לבלבו מאוחר מאוד (ברבע האחרון של הספר) מבלי שתשלח לנו רמזים נוספים מדי פעם. למעשה, ברמזיה הראשונים לא היה די. היא לא הכינה מספיק את הקורא לשינוי הדרמתי שעומד לקרות. שני פרקים קראתי בשקיקה, עניין ומתח - "האסון" ואחריו "לידה ומוות" (מעמוד 329 עד 391) וכן את השליש האחרון של הספר שבו התחולל השינוי המצופה. הסופרת עצמה כותבת בכישרון רב. הכתיבה שלה די נעימה. יחד עם זאת, לעיתים היא מעייפת את הקורא בגודש תיאורים, הסברים גיאולוגיים ארוכים למדי וכניסה לפוליטיקה של התקופה, אך מוכיחה בזאת ידע בתחומים רבים. להזכיר לכם את ספרה "ציפורים מתות בסתר" שיצא לאור בשנת 1977 והפך לרב מכר. הסופרת נפטרה בתחילת שנה זו והיא בת 77. הוציאה לאור שלושה ספרים: האזרח הראשון ברומא, שירתה של טרויה וציפורים מתות בסתר.

הקפות ביער - דלין מתיה הסופרת, דלין מתיה, מכניסה אותנו בספרה "הקפות ביער" לעובי הקורה של היער במאה התשע עשרה. כוונתה שנכיר את חיי היער בדרום אפריקה: העצים, הצמחייה העבותה, בעלי הכנף, החיות ואנשי היער החיים בו, על מקצועם ועבודתם הקשה כחוטבי עצים. מאחר וזו מטרתה, ניתן לומר, שבתחילת ספרה אין זרימה או התרחשויות דינמיות המביאות את הקורא לסקרנות ומתח. לאחר שהסופרת בטוחה שנטמענו ביער ואולי אפילו נעשינו חלק ממנו, העלילה מתחילה לקבל תפנית וקצב התפתחות האירועים מתחיל לרתק את הקורא. אם נחזור לאותו יער, אין אנו מכירים את סוגי העצים. שמותיהם זרים לנו (אולי לי, מאחר ואין לי מושג בבוטניקה) – קלנדר, אסגאי, זקוף או אוקוטיאה ואחרים. אותם עצים אשר אנשי המערות חוטבים בגרזן, מנסרים ומשקיעים בהם את מלוא כוחם ומרצם כדי למכרם לאדון האנגלי. אך אותו אדון אנגלי מתייחס אליהם כאל עבד לבן. כל מטרתו לנצל ולשלם מה שפחות עבור הסחורה שהושגה ביגיע כפיים. הוא עריץ ואכזר למרות שהוא לא אריס והם לא עבדים, אבל הוא משיג את מטרתו. תמורת פרוטות ספורות, אוכל דל ומעט טבק, לוכד האנגלי את חוטב העצים ברשתו כנגד החוב הנערם והרשום בספריו. איש היערות שב תמיד לעולמו, ממשיך במלאכתו אך משועבד לאנגלי. גם את שמות המקומות אין אנו מכירים והם זרים לנו, לדוגמא: העיירה נייסנה, מיצר קריסיאן, חונה ועוד. מוזכר נהר נייסנה ונהר הומניטי, אך אין זכר לנהרות ששמותיהם היום קונגו או זמביזי. אנו רק יודעים מאיזה שהוא משפט במהלך הקריאה שהעלילה מתרחשת בדרום אפריקה. אין הסופרת מספרת לנו על בעלי חיים שאנו מכירים המסוכנים ביער, כמו: אריות, נמרים, טיגריסים או אפילו נחשים. הסופרת מתמקדת ב"זקן הרגל", שזו החיה המסוכנת ביער אשר אנשי היערות פוחדים להיתקל בה, אך רוצים למגר אותה גם כנקמה וגם עבור חטיה. "זקן הרגל" הוא הכינוי שאנשי היערות מכנים את הפיל כדי שלא יזהה שבני האדם מדברים עליו. ידוע לאנשי היערות שהפיל חיה נבונה במיוחד המכיר את חוכמת האדם והם כנגד מכירים את חוכמתו. כאנשי היערות הם מכירים את חוכמת היער, חוכמת העופות, ובעיקר את חוכמת הפיל. אי לכך, כל אחד מביניהם חייב לדעת להתחמק מהשני ולהיזהר לבל יופיע מול עיניו. מי הם אנשי היערות? כשמם כן הם – חיים ביער. עבודת הגברים בחטיבת עצים והנשים דואגות למזון, כשהבטטות הן חלק נכבד מהמזון. חלקם של אנשי היערות מוצאם מהולנד. הם נבערים ואינם יודעים קרוא וכתוב. כמעט כולם אינם יודעים לתקשר עם האדון האנגלי – קונה העץ. אינם מכירים את העולם החיצון. הגברים מביניהם יודעים רק שמעבר לים נמצאת אנגליה אך לא ידוע להם על ארצות נוספות. הגברים יוצאים לעיירה לצורך העברת העצים או קנייה כול שהיא, אך ישנם כאלה שגם את העיירה אינם מכירים, כמו שאול, בן החמש-עשרה. ידוע להם שהם נולדו כחוטבי עצים וכך יישארו עד יום מותם. הבנים שנולדים ממשיכים את השושלת כחוטבי עצים. מבין אנשי היערות שאול, גיבור הסיפור, יוצא דופן מכולם. הוא אמנם מדבר כמוהם "הולנדית מטבח" (שפה נמוכה), אך יודע לתקשר עם האנגלים בשפתם. מגלה סקרנות ללימוד הקריאה בשפה האנגלית ובעזרתה של קייט, נערת האצולה שנוצר קשר עמוק ביניהם, הוא מתחיל לקרוא ספרים של סופרים ידועים. שאול חש עמוק בתוכו, כי זכותו של האדם להחליט על שינוי בחייו, וזאת למרות שנולד כאיש יערות במקצוע חוטב עצים לכל ימי חייו. הוא יודע שיהיה קשה לעשות שינוי מאחר וחסרים שני דברים עיקריים: היותו אנגלי וכסף. בזכות חוכמתו, נחישותו, דבקות במטרה, עבודת כפיים קשה ולמרות נידויו מבני המשפחה ואנשי היערות, הוא מתחיל לחפש את דרכו על מנת לעשות את השינוי. את הדרך בה הוא עושה זאת ואם הוא מצליח להשיג את מטרתו, נשאר לכם לקרוא בספר. הסופרת, בת 75, ילידת דרום אפריקה וגרה שם כיום עם בני משפחתה. "הקפות ביער" הוא ספרה החמישי שנכתב על ידה בשפת אפריקנס ותורגם על ידה לאנגלית. כותבת סיפורים קצרים שיצאו לאור כספר.