החלטתי לפני זמן לא רב לקרוא סופרי מד"ב קלאסי (אולדיס, סילברברג, זילאזני, לם וכו' ) בשלשות - כלומר שלושה ספרים ברצף של אותו סופר. למה ? כי רציתי "לספוג" כמה שיותר את רוח הסופר ובאמת ללמוד את הסגנון שלו. נכון , זה דורש התחייבות ואפילו הימור מסויים במידה ונופלים על ספר משעמם (למעט מקרה אחד אף פעם לא הפסקתי ספר שקראתי באמצע - נחשו איזה ספר באמת שבר אותי), שלא לדבר על הטרחה שבלהשיג את הספרים הישנים הללו בשלשות שחלקם הפך נדיר ממש (וכאן המקום להודות לבועז, בחור חביב מיבניאל שמחזיק בבעלותו אלפי ספרים בביתו הפסטורלי, שמכר לי את "אל האינסוף" עם עוד ערימה של ספרים אחרים. אם יש לכם זמן קפצו אליו ליבניאל בצל ההרים הירוקים ותמצאו אצלו מציאות רבות - הוא מופיע כמוכר של ספרים רבים באתר ולא קשה למצוא אותו), אבל החלטתי וכרגע סיימתי את השלישי של בריאן אולדיס - "אל האינסוף". אל האינסוף (nonstop שם הספר באנגלית) הוא ספר מיוחד מאוד, גאוני אפילו, של בריאן אולדיס שאותו הכרתי כאשר קראתי את "אחר הצהריים הארוך על פני האדמה" ולאחריו את "עידן הסוד". בראין אולדיס הוא (יותר נכון היה) סופר מד"ב מאוד מוכשר ויש לו יכולת מדהימה לברוא עולמות חדשים כביטוי לרעיונות מקוריים מאוד, כאשר לפחות בספרי שאני קראתי, לא מדובר בחייזרים ויצורים מעבר לכל דמיון אלא תמיד מדובר בבני אדם וביחסים בינהם לאורך ציר הזמן (הזמן הוא מוטיב שחוזר בכל הספרים שקראתי) כאשר אולדיס בוחן דרך העלילה וההרפתקה המון שאלות פילוסופיות, מוסריות ואף מדעיות - בספר הזה נשאלת השאלה " האם לדגים עדיף לדעת שהם חיים באקווריום שהוא רק חלק קטן מהעולם או שמא עדיף שיאמינו שהאקווריום הוא כל מה שיש ? " בספר הזה אנו נכנסים אל תוך חללית ענק (לא ספוילר זה כתוב על הכריכה מאחור) שעושה את דרכה לאן שהוא , היא טסה כבר שנים בחלל כאשר האוכלוסיה המקורית שלה השתנתה מאוד עקב שואה (תצטרכו לקרוא כדי לדעת), עברה אבולוציה מואצת וחברת האדם הפרמטיבית שהתפתחה בה מאמינה שהחללית הענק הזאת היא כל העולם המוכר . והעולם הזה זר ומאיים , מלא צמחים שגודלים בכל פינה בחללית (ומספקים חמצן), חיות מוזרות בעלות יכולות עוד יותר מוזרות והחללית מספקת את צורכם של כל תושביה. בני האדם עצמם מסודרים כשבטים עוינים אחד לשני כאשר פה ושם ישנם רסיסי תרבות מערבית שמבליחים אבל תמיד בהקשר הלא נכון , למשל איפוק = חטא , להביט בעיניו של בן שיחה = חוסר כנות וכו' ממש ממש משעשע. הצרות (האמיתיות ) מתחילות כשחבורה של בני אדם חושדת שהחללית איננה בדיוק העולם עצמו ויוצאת להרפתקה ברחבי ספינת החלל. במבנים רבים ספר זה דומה מאוד ל"אחר הצהריים הארוך על פני האדמה" של אולדיס שגם הוא מספר על קבוצת אנשים בעתיד שיוצאת למסע מופלא, אם כי התפאורה שונה , הסיומות של שני הספרים דומות מאוד מבחינה רעיונית ונראה לי כי אולדיס לא חדל לשאול באף אחד מספריו את השאלה : " האדם - לאן?" אולדיס כותב נבון , נבון מאוד ויש לו יכולת להכנס לדקויות פסיכולוגיות בנפש האדם, הוא אכן כותב באהבה על דמיותיו כפי שציינה אחת הקוראות והדבר מורגש בכל ספריו. אני ממליץ בחום וגם יודע שאנסה להשיג ספרים נוספים של אולדיס כמו "שנים באפלה" ו"נחיל כוכבים" . אני קורא אנגלית מצויין אבל מתחשק לי להשיג את התרגומים בעברית שיצאו בהוצאות שרובן כבר פסו מן העולם עם העטיפות המיוחדות - אניגמטיות שלהן והדפים הפריכים , ואם כבר הזכרתי תרגום: התרגום של הספר חינני ברובו למעט כמה דברים קטנים כמו : בספר הם קוראים לכוכב הלכת שלנו "אדמה" וזאת טעות כי ברור שזה תרגום של המילה EARTH באנגלית שמשמעותה גם אדמה וגם "ארץ" שזהו שמו העברי של PLANET EARTH - כוכב ארץ. קצת מעצבן אבל כמו שציינתי התרגום נחמד למדי . ממליץ בחום

החלטתי לפני זמן לא רב לקרוא סופרי מד"ב קלאסי (אולדיס, סילברברג, זילאזני, לם וכו' ) בשלשות - כלומר שלושה ספרים ברצף של אותו סופר. למה ? כי רציתי "לספוג" כמה שיותר את רוח הסופר ובאמת ללמוד את הסגנון שלו. נכון , זה דורש התחייבות ואפילו הימור מסויים במידה ונופלים על ספר משעמם (למעט מקרה אחד אף פעם לא הפסקתי ספר שקראתי באמצע - נחשו איזה ספר באמת שבר אותי), שלא לדבר על הטרחה שבלהשיג את הספרים הישנים הללו בשלשות שחלקם הפך נדיר ממש (וכאן המקום להודות לבועז, בחור חביב מיבניאל שמחזיק בבעלותו אלפי ספרים בביתו הפסטורלי, שמכר לי את "אל האינסוף" עם עוד ערימה של ספרים אחרים. אם יש לכם זמן קפצו אליו ליבניאל בצל ההרים הירוקים ותמצאו אצלו מציאות רבות - הוא מופיע כמוכר של ספרים רבים באתר ולא קשה למצוא אותו), אבל החלטתי וכרגע סיימתי את השלישי של בריאן אולדיס - "אל האינסוף". אל האינסוף (nonstop שם הספר באנגלית) הוא ספר מיוחד מאוד, גאוני אפילו, של בריאן אולדיס שאותו הכרתי כאשר קראתי את "אחר הצהריים הארוך על פני האדמה" ולאחריו את "עידן הסוד". בראין אולדיס הוא (יותר נכון היה) סופר מד"ב מאוד מוכשר ויש לו יכולת מדהימה לברוא עולמות חדשים כביטוי לרעיונות מקוריים מאוד, כאשר לפחות בספרי שאני קראתי, לא מדובר בחייזרים ויצורים מעבר לכל דמיון אלא תמיד מדובר בבני אדם וביחסים בינהם לאורך ציר הזמן (הזמן הוא מוטיב שחוזר בכל הספרים שקראתי) כאשר אולדיס בוחן דרך העלילה וההרפתקה המון שאלות פילוסופיות, מוסריות ואף מדעיות - בספר הזה נשאלת השאלה " האם לדגים עדיף לדעת שהם חיים באקווריום שהוא רק חלק קטן מהעולם או שמא עדיף שיאמינו שהאקווריום הוא כל מה שיש ? " בספר הזה אנו נכנסים אל תוך חללית ענק (לא ספוילר זה כתוב על הכריכה מאחור) שעושה את דרכה לאן שהוא , היא טסה כבר שנים בחלל כאשר האוכלוסיה המקורית שלה השתנתה מאוד עקב שואה (תצטרכו לקרוא כדי לדעת), עברה אבולוציה מואצת וחברת האדם הפרמטיבית שהתפתחה בה מאמינה שהחללית הענק הזאת היא כל העולם המוכר . והעולם הזה זר ומאיים , מלא צמחים שגודלים בכל פינה בחללית (ומספקים חמצן), חיות מוזרות בעלות יכולות עוד יותר מוזרות והחללית מספקת את צורכם של כל תושביה. בני האדם עצמם מסודרים כשבטים עוינים אחד לשני כאשר פה ושם ישנם רסיסי תרבות מערבית שמבליחים אבל תמיד בהקשר הלא נכון , למשל איפוק = חטא , להביט בעיניו של בן שיחה = חוסר כנות וכו' ממש ממש משעשע. הצרות (האמיתיות ) מתחילות כשחבורה של בני אדם חושדת שהחללית איננה בדיוק העולם עצמו ויוצאת להרפתקה ברחבי ספינת החלל. במבנים רבים ספר זה דומה מאוד ל"אחר הצהריים הארוך על פני האדמה" של אולדיס שגם הוא מספר על קבוצת אנשים בעתיד שיוצאת למסע מופלא, אם כי התפאורה שונה , הסיומות של שני הספרים דומות מאוד מבחינה רעיונית ונראה לי כי אולדיס לא חדל לשאול באף אחד מספריו את השאלה : " האדם - לאן?" אולדיס כותב נבון , נבון מאוד ויש לו יכולת להכנס לדקויות פסיכולוגיות בנפש האדם, הוא אכן כותב באהבה על דמיותיו כפי שציינה אחת הקוראות והדבר מורגש בכל ספריו. אני ממליץ בחום וגם יודע שאנסה להשיג ספרים נוספים של אולדיס כמו "שנים באפלה" ו"נחיל כוכבים" . אני קורא אנגלית מצויין אבל מתחשק לי להשיג את התרגומים בעברית שיצאו בהוצאות שרובן כבר פסו מן העולם עם העטיפות המיוחדות - אניגמטיות שלהן והדפים הפריכים , ואם כבר הזכרתי תרגום: התרגום של הספר חינני ברובו למעט כמה דברים קטנים כמו : בספר הם קוראים לכוכב הלכת שלנו "אדמה" וזאת טעות כי ברור שזה תרגום של המילה EARTH באנגלית שמשמעותה גם אדמה וגם "ארץ" שזהו שמו העברי של PLANET EARTH - כוכב ארץ. קצת מעצבן אבל כמו שציינתי התרגום נחמד למדי . ממליץ בחום

בשנות ה-20 המוקדמות שלי, עוד כשהייתי בקבע, חשבתי ש"רומן רוסי" הוא הספר הכי טוב שנכתב אי פעם בעברית. מגוחך, היום בפרספקטיבה לאחור אבל אז לא קראתי שום דבר שדמה לספר הזה. אלו היו ימים עליזים של פנטזיה ומד"ב וסטיבן קינג ואפילו את בוקווסקי הכרתי אבל לא ידעתי שסופרים ישראלים יודעים לכתוב כך. לא ידעתי כמובן ששלו לא המציא שום דבר, שאת הראליזם הקסום MAGIC REALISM הוא שאל ממארקס ואת חדוות הטבע וחיי האיכרים הוא שאל מקנוט האמזון, אני אפילו לא בטוח שהוא מודע לזה אבל אני די בטוח שהוא קרא את 100 שנים של בדידות של מארקס ואת GROWTH OF THE SOIL (תורגם ל"ברכת האדמה" ) של האמזון והושפע מהם רבות. אני לא מומחה גדול למאיר שלו, קראתי בסה"כ 3 ספרים שלו - רומן רוסי, פונטנלה ויונה ונער. שלושה ספרים וקצת אם מחשיבים 50 עמודים מעשו, אבל הוא נלקח ממני. וחבל, כי אותו הכי אהבתי. מאלה שסיימתי אני חושב שהכי אהבתי את פונטנלה. את רומן רוסי, אגב, קראתי לפחות 3 פעמים ובקריאה האחרונה לפני שנתיים בערך אני חושב שהבנתי שזה ספר טוב, אבל לא יותר. רגע, אתם אומרים. זאת ביקורת על רומן רוסי או על יונה ונער ? האמת שקצת על שניהם כי בקריאת זה האחרון אני חושב שהבנתי את הנוסחה והשיטה של שלו והספר הרגיש לי כמו מיזוג בין רומן רוסי לפונטנלה. הנוסחה למי שמעוניין היא כדלקמן: בחר מיקום מרכזי לעלילה: אצל שלו זה בד"כ אזור מסויים בצפון (קיבוצים / מושבים בעמק הירדן או יזרעאל - עדיף), ירושליים או איזה חור במדבר. חבר עבר עם הווה באמצעות פלשבקים וקווי עלילה מתמזגים. הציר המרכזי הוא בדרך כלל בעבר, כמעט תמיד קיבוצניקים או מושבניקים אנשי העליות הראשונות. צור קונפליקטים , אהבות , בגידות וחטא גדול שבוצע בעבר וכיום הגיבור צריך להתמודד עם השלכותיו. תבל בהרבה אנושיות, או לפחות מה שאתה "מניח" שהקוראים יפרשו כרגעים אנושיים. תבל בנוסף באיזה נושא מרכזי שאינו קשור ישירות לעלילה אבל מוסיף "בשר" ונופך של שוני (כביכול...) לספר: חרקים, יוני דואר, חקלאות - והרשם את הקורא שעשית מחקר בנושא הנ"ל. הוסף דמות אגוניסטית שתעזור לגיבור - למשל מנהל עסקים מזרחי שלא למד בבית הספר אבל *ממש* בין בעסקים ויודע גם להכין תה ! , או קבלן ירושלמי בשם פריד שמשום מה נשמע כמו קבלן עיראקי בשם *השלם את החסר*. שזור מעט תאורי מין גרוטסקים, כאילו שמין חייב להיות מגעיל כדי להשמע אמין. הסוף הוא לרוב מריר מתוק, עם טעם של חסר. וזהו. לגבי יונה ונער, הספר מתחיל טוב ומדרדר אט אט אל הבנוניות. ציר העלילה נע מהעבר להווה, מישראל של לפני קום המדינה ועד לשנות ה-2000 ובין תל אביב של אז לירושליים ולאיזשהו קיבוץ עלום במרכז הארץ. התוספות בספר הן יוני דואר וכל מה שקשור אליהן וגיבור הספר הוא "התינוק" ולאחר מכן יאיר מנדלסון שהקשר בינו לבין "התינוק" נחשף למרות שאפשר לנחש אותו אחרי 10 עמודים בערך. הספר מצטיין בכל מה שתארתי למעלה והוא קריא מאוד. ניתן לסיים אותו ב-2 - 3 שבתות בהנחה שאתם לא קוראים באמצע השבוע. הסוף מבולבל לטעמי ושלו לקח את כל הקטע של ארעיות ומתוק-מריר קצת רחוק מידי. מותר גם לגיבורים להגיע למנוחה ולנחלה. הרגשתי קצת כאילו עבדו עלי בסוף ואין שום דבר מיוחד בסוף כזה, זה נראה כאילו שלו "שאל" מפול אוסטר את טכניקת הסיום שלו. אני חייב לציין לגנאי את תאורי המין ובמיוחד המיניות והעריות הגרוטסקים, ממש כך, לא גסים או נועזים פשוט ...אבנורמלים. זה הרגיש מיותר ולא שייך ובמיוחד לא מקצועי. בנוסף, דמותו של הקבלן הירושלמי משולם פריד - שלו גורם לו להשמע כמו הטייפ קאסט של קבלן מזרחי, מין סאנשו פאנשו מארצות הלבנט. מאוד לא אמין. לחיוב אני אציין את תחושת ה"פעם" ששלו מצטיין כל כך בלהעביר כמו גם התחקיר המעניין על יוני הדואר ואווירת העצבות והפספוס האותנטיות שעולים מהספר. הוא בהחלט הצליח לרגש אותי לעיתים. ספר אפשרי בהחלט, במיוחד למעריצי שלו. *ואם אתם רוצים את הדבר האמיתי לכו על "אהבת שאול" של אלי עמיר...*

אני לא חסיד גדול של עמוס עוז. בשום אספקט. את ההצלחה שלו בארץ אני זוקף בעיקר להיותו יקיר הממסד התרבותי שהכתירו כנביא ודובר של צד אחד במפה הפוליטית ודאג לקדם אותו באגרסיביות עוד משנות ה-60. את ההצלחה שלו בחו"ל אני זוקף לאותה מכונת תעמולה שדאגה לדחוף קדימה ולקדם את היקירים לה ולעוד פרט שיווקי גאוני שיצא כך במקרה - השם שלו. השם עמוס עוז באנגלית (ושפות אחרות ) AMOS OZ יוצר קונוטציה מיידית עם THE WIZARD OF OZ. זה נשמע אחרת לגמרי ונותן לשם נופך של מיסתורין. כשאנחנו נותנים שמות לדברים, גם לבני אדם, אנחנו משפיעים עליהם ובהקשר של בני אדם יכולים אפילו לעצב להם את העתיד. אם תחשבו על זה, זה יהיה לכם ברור מאליו. במינימום אנחנו יכולים יכולים להשפיע על איך שהסביבה תגיב אל בעל השם. אם ניקח את זה לקיצון - כמה מכם חושבים שאדם שנקרא צ'ארלי חממי יזכה לאותן ההזדמנויות שיזכה התאום שלו שגדל באותה סביבה בדיוק ונקרא גיא הלר ? יש יוצאים מן הכלל, זה נכון אבל בגדול מתן שמות - גם בשיווק מוצרים וגם לבני אדם משפיע על העתיד של מקבל השם. גם לשם עמוס, שם סטנדרטי בעברית, יש סקס אפיל אחר לגמרי באנגלית. בכלל שמות של נביאים נשמעים טוב יותר באנגלית. שם נוסף שאף הורה שפוי בדעתו לא יתן לבן שלו בארץ אבל נשמע טוב באנגלית - כלב - KALEB. אולי בגלל קדמת עדן של סטיינבק... קוראים לי אשר, בארץ זה אומר ש-9 מתוך 10 אנשים ששומעים את השם שלי לפני שפגשו אותי ישר חושבים "ערס", גם אם לשניה אחת. כשגרתי ולמדתי בארה"ב לעומת זאת, בכל פעם שהמרצה היה מקריא את השם שלי כ-ו-ל-ם היו מסתובבים לראות מי זה בעל השם הכל כך ....אקזוטי. לגבי הספר - קראתי 3-4 ספרים של עוז במהלך השנים, וזה ללא ספק המוצלח ביותר. אני לא חסיד גדול של סיפורים קצרים בעברית כי אני לא חושב שיש סופרים מוצלחים במיוחד בתחום הזה בארץ אבל הספר הזה הוא פשוט מעולה. כל הסיפורים פה מצויינים ומעל כולם נמצא הסיפור האחרון (שלא נכלל בהוצאה המקורית) שנקרא "על האדמה הרעה הזאת" - זה סיפור מתקופת התנ"ך שכתוב פשוט מעולה. הנוף המדברי, רוח התקופה והתפאורה הכללית מהנים מאוד אם תצליחו לשים בצד את האג'נדה הפוליטית האינפנטילית שמסתתרת בין השורות. רוב הסיפורים עוסקים בהתיישבות העובדת עם הצצה חטופה לתל אביב של פעם. הם עמוסים תאורים מרהיבים של רוח התקופה ויוצרים את החשק להזמין מכונת זמן מעלי אקספרס ולבקר במקומות ואירועים המתוארים בין דפי הספר. הספר מלא וגדוש מיניות שעומדת להתפוצץ בכל רגע, למשל הסיפור שבו אשה בשלה, מושכת, ומעט אכזרית פוגשת את הגבר הצעיר שעומד להנשא לבת שלה ומנסה לפתות אותו או הסיפור על נערה שמנסה לפתות גבר שהיא אינה יודעת שהוא אביה. אני לא אעשה לכם ספויילרים לסוף של הסיפורים הללו. תצטרכו לקרוא בעצמכם. יש עוד המון סיפורים כאלה בקובץ, כולם מוצלחים, מפולפלים ומהנים לקריאה. אם לקרוא רק ספר אחד של עוז - אז את זה.

טורנפורטיה - עץ טרופי שמותאם אופטימלית לאקלים של דרום קליפורניה. מתאפיין בפרחים עדינים ופירות בשרניים. כל מי שמכיר אותי יודע שבוקווסקי הוא אחד הסופרים האהובים עלי. על האהבה שלי לכתיבה שלו כתבתי בביקורת ל"שירות הדואר" אז אתם מוזמנים לחפש באתר. מדריך קצר למשתמש: גוף העבודות המרכזי של בוקווסקי כולל 5-6 רומנים, 5-6 אוספים של סיפורים קצרים, בערך 20 ספרי שירה ועוד ספרים כמו למשל אוסף טורים שהוא כתב, חלופת מכתבים, תסריט וכו'. DANGLING IN THE TOURNEFORTIA (יצא ב-1981) הוא מספרי השירה היותר מוצלחים של בוקווסקי. עכשיו אני יודע מה חלקיכם חושבים: שירה ? מה לי ולזה ? אני הייתי בדיוק כמוכם - עד שקראתי את בוקווסקי. השירה שלו לא מתיימרת ואין מילים גבוהות. השירה שלו נקראת כמו סיפור קצר והיא עושה לכם חשק להיות שם כשהוא מתאר מפגש לא מוצלח עם אשה שיכורה או קטטה בשירותים שמאחורי מגרש מרוצי סוסים. מדובר על אוסף של 100 שירים בערך, רובם מצויינים (וזה לא עניין של מה בכך, הוא כתב אלפי שירים). הנושאים העיקריים של האוסף הם כתיבה, נשים, יחסים בין חברים וחוויות ממרוצי סוסים. עניין השתיה תמיד נמצא ברקע כמובן. קשה לתאר ספר שירה, במיוחד אם יש בו 100 שירים, ובמיוחד אם קהל הקוראים לא מכיר את ספרי השירה האחרים לשם השוואה, אבל זה אחד מספרי השירה היותר מאוזנים שלו. הכוונה היא שאין ממש שירים גרועים לצד שירים מעולים (האוסף MOACKINGBIRD WISH ME LUCK הוא דוגמה לכך). הספר הזה הוא "מאוד קליפורניה" (כפי ששמו מרמז - שימו לב להגדרה בהתחלה). אפשר להרגיש את רחובות קליפורניה, את הדירות ואת האווירה הכללית בכתיבתו של בוקווסקי. נקודה אחרונה - הספר מוקדש לסופר האהוב על בוקווסקי - ג'ון פאנטה. פאנטה השפיע בכתיבתו על בוקווסקי ובעיקר בספרו המצויין ASK THE DUST (שאל את האבק). אני ממליץ בחום. אני מצרף פה שיר שתרגמתי בשבילכם מהספר, שיר שמדבר על חברים מציקים ויומרנות - גאון/ צ'ארלס בוקווסקי הוא לרוב לבש מקטרון ומעיל, לא משנה כמה חם היה והבגדים שלו תמיד היו מלוכלכים למעט צעיף צבעוני ונקי לא משנה כמה פעמים עברתי דירה הוא תמיד הצליח למצוא אותי בשביל הספה שלי והשתיה החריפה והוא היה שותה ומספר לי על הגאונות שלו מדקלם כמה פואמות חדשות מהזכרון מתעלף ולפעמים במהלך הלילה מקיא על השטיח ואחרי זה נוחר משאיר אותי ער כל הלילה הוא היה מזנק ב-6:00 בבוקר ויוצא להליכה סביב השכונה תמיד חוזר עם סיפורים מטורפים על יצאניות או גופות בתעלות ניקוז בקול רם, תוך כדי עישון הסיגריה תלויה מהפה שלו הוא שוב מתחיל לדבר על הגאונות שלו "אם הייתי מתרומם או שחור הייתי מצליח !" דוהר על הרצפה "אם הייתי מתרומם יהודי שחור הייתי מצליח !" ובכן הוא היה יהודי אז הוא עשה שליש דרך להצלחה בערבי קריאת שירה הוא היה קופץ על הבמה ומקריא את החומרים שלו הוא הציק כל כך שאנשים התחבאו ממנו "כל השנוררות הזאת בוודאי מתישה" אמרתי לו "למה שלא תמצא עבודה ותמשיך לכתוב מהצד?" "לא !" הוא זעק "אני חייב לקבל הכרה !" הוא היה טוב הוא היה כותב טוב מאוד אבל כמו כולנו הוא לא היה טוב כמו שהוא חשב שהוא מצטער אבל תמיד הוקל לי כשהוא עזב

התקציר של הספר הבטיח אקשן. הבטיח וקיים אבל בשביס זינגר מצליח להעביר עוד מספרים דברים בספר הזה. מקס ברבנדר הוא גבר יהודי כבן 47 שהוא איך נאמר, לא חלומה של כל אם יהודיה. ברבנדר הוא יהודי ארגנטינאי אמיד שחוזר לפולין מולדתו לביקור משפחתי. בצעירותו היה עבריין, מהמר, בריון שישב בכלא. לא בדיוק דמות היהודי המצוי בגולה. עכשיו (כלומר ב-1906 בערך, כמה שנים לפני תחילת עלילת ספר אחר של בשביס זינגר - שושה, אם אני זוכר נכון) מקס בן ה-47 חווה את משבר גיל ה-40 בעקבות פטירתו של בנו ארתורו והתפרקותה הכללית של אשתו כתוצאה מכך. נוסף על כל אלו הוא סובל מאין אונות וחרדות. בביקור המולדת הזה מקס חוזר אל נופי ילדותו במטרה שאינה ממש ברורה לו - הוא רוצה לבקר את שארי בשרו בכפר סמוך לוורשה אבל לא ממש עושה את זה. במקום זאת הוא נמשך לרחוב קרוכמלנה (שוב הרחוב הזה, שהופיע גם בספר שושה), אל הכיכר שבה יש יצאניות, סרסורים ובריונים. אל בתי המרזח והדירות האפלוליות. בשביס זינגר לוקח אותנו לסיור ברחוובת המוכרים לקוראיו וליוצאי פולין - קרוכמלנה, נלבקי (עליו אמר משה שרת: איננו צריכים את אבק האדם מרחוב נלבקי" בהתייחסו לחלוקת סרטיפיקטים לעלייה במהלך מלחמת העולם השניה - הוא כמובן התנגד ), נובולפקי, מיודובה ודלוגה. כן, מסתבר שרוב הגיבורים בספריו של בשביס זינגר התגוררו באזור זה בזמן כזה או אחר. זה הגיוני, רובנו כותבים (אם בכלל) על מה שאנחנו מכירים. הספר מתאפיין בשינוי עלילה מהירים ומסחררים, חלקם הגדול מתרחש בתוך ראשו של הגיבור שרודף נשים על ימין ושמאל על אף אין אונותו וההבדלים בין הנשים משקפים גם את המאבק לטוב ורע שמתחולל בקרבו. מהספר עולה ניחוח כבד של הפרעה דו-קוטבית או מאניה דפרסיה בלשון עממית יותר וזו כנראה מחלתו של מקס. מהספר גם עולה אווירת יאוש ונכאים על אף שלמקס יש דרכון ארגנטינאי, ממון ורכוש וזה יותר ממה שיש לרוב תושבי פולין היהודים שסביבו. אולי כדי לשקף את מצבו של היהודי בגולה - בכל גולה שהיא. הספר אפל, גס (אם כי רוב הגסויות מרומזות) ומפולפל.