היה זה בגיל שש, המפגש הראשון שלי עם רופאת השיניים. היום כשחברי כנסת מנסים להעביר חוקים לרפואת שיניים לכל ילד במדינת ישראל. אני יכולה לומר שזה היה כבר בעבר. בהתחלה היתה מרפאת שיניים סמוכה לבית ספרי ואחר כך, אינני יודעת בתמיכתם של מי, הקימו מרפאה בחדר האחות. מי שילם על כך? ההורים, בית הספר, עירית חולון, משרד החינוך? וכך ילדת כיתה א' מלווה על ידי תלמידה "בוגרת" מכתה ח' – אז עוד היו ח' כיתות בבתי הספר היסודיים – יוצאת לטיול בוקר מאחד משיעורי אותו יום, למרפאת השיניים, במרחק כמה רחובות מבית הספר.
הרופאה הושיבה אותי על הכיסא, שיודע לנסוק לגבהים והעלתה אותי מעלה מעלה, קרוב אליה. הדליקה את המנורה ומיקדה את אורה לתוך פי הקטן. הצבעתי על השן הכואבת. היא הביטה, בחנה, חיטטה קצת עם המכשיר החד ופסקה – לעקור, ואני אפילו לא פחדתי. השן היתה שן חלב שממילא היתה אמורה ליפול. היום כבר היו מטפלים בה. מנקים את העששת שהצטברה עליה וממלאים אותה בחומר לבן ונאה לעין שלא יקלקל את מראה הפה הצעיר. אז – פשוט עקרו. לא זוכרת שום כאב אולי קיבלתי זריקה. הרופאה ציידה אותי בצמר גפן שספג את דמי, ולא דיברה על שומר מקום. אותו מבנה שממקמים במקום השן העקורה כדי לשמור מקום לאחותה הגדולה לכשתגדל.
הקריאה בספר שיניים לבנות לווה בשני כאבי שיניים. האחד – כאב פיזי אמתי – אחת משיני נשברה והכאיבה לי מאוד ועכשיו אני בטיפול שעלול להיות ארוך, מייגע ומתיש, והשני – כאב וירטואלי שקשור יותר לספר שהוא סבוך, מלא בדמויות, שהולכות ומסתבכות, מסתבכות והולכות. העלילה לוקחת אותן לעברן וחוזרת להווה. מפגישה אותן עם עוד ועוד דמויות בחייהן, שאף להן יש עבר ועתיד ותוכניות. באמצע הספר קצת איבדתי אותו. הנחתי אותו שלא על מנת לחזור לקרוא בו. ושוב חזרתי לחפור בו ולנסות להבין את דמויותיו.
הספר הוא על מהגרים החיים על הגשר הדק בין מה שהם היו בעבר ואיפה שהם חיו בחייהם הקודמים ובין חייהם בהווה שהולכים ומסתבכים כאשר הם נישאים למהגרים אחרים שמגיעים ממקומות אחרים בעולם. וכל זה עדיין פשוט עד שאותם זוגות מביאים ילדים לעולם. ילדים שהעולם הקודם לא מדבר אליהם אבל העולם החדש לא רוצה ליצור דו שיח איתם. זה כל כך מסובך וזה רק הולך ומסתבך. ממש, ממש לא קל. לא קל בחיים עצמם, לא קל בספר, ולא קל לקריאה.
