לפני הביקורת שלי, אני רוצה לספר לכם משהו על עצמי: בעברי לא קראתי הרבה ספרים, רק קומיקסים מטופשים וספרי ילדים קצרים. אבל את הספרייה הקטנה והריקה בבית הספר הקודם שלי דווקא כן אהבתי, כל יום הייתי הולכת לספרייה, מטיילת ושרה בין הספרים שברובם לא באמת נגעו אי פעם, מסדרת את ספרי "ג'ינג'י" לפי הסדר ועוזרת לילדים המעטים שגילו סקרנות קלה לספרים. יום שישי אחד היה לנו שיעור ספרייה (הכל קרה שם חוץ מקריאת ספרים.) שוטטתי כהרגלי בין הספרים, ופתאום נגלה לנגד עיני ספר כהה ומושך, זוג ידיים לבנות (כמו שתמיד חלמתי שיהיו לי) שמחזיקות תפוח בשל, ממש כריכת החלומות שלי. הסתכלתי על הספר וראיתי את עוביו. 416 עמודים?! חשבתי לעצמי, אין מצב שאני אקרא כל כך הרבה! התקדמתי על פני הספר כדי למצוא ספר קצת יותר קליל וקצר, אבל לא יכולתי להתעלם ממנו. בסוף, לקחתי את הספר וברגע שחזרת הביתה התחלתי לקרוא אותו בלי הפסקה. ועכשיו לביקורת: אין ספק שאני אהיה חייבת ל"דמדומים" חסד נעורים במשך כל ימי חיי (למרות שאני עדיין צעירה.) כי כל מה שקראתי עד היום, הוא בזכות הספר הזה. הוא פתח לי עולמות חדשים מלאים במילים ורומנטיקה. הוא בדיוק הז'אנר שאני אוהבת: שילוב של פנטזיה והמון רומנטיקה. למי שעדיין לא קרא את הספר, ראשית כל, פויה לכם! שנית, ממליצה בהרבה הרבה חום!

הזהירו אותי שלמאייר הייתה נפילה, אמרו לי שאני בקושי אצליח לסיים, סיפרו לי שאדוארד (הדמות האהובה עליי) בקושי מופיעה. אבל בכל זאת קראתי את מולד הירח, כי כל כך אהבתי את הספר הראשון בסדרה וחשבתי שאין סיכוי שסופרת טובה כמו מאייר תכתוב ספר גרוע (הייתי תמימה אז). אז קראתי את הספר וגיליתי שכל האזהרות היו נכונות. ספר ארוך ומייגע בלי התקדמות עלילתית כל כך. כל ייסוריה של בלה כל כך ארוכים שמרתיחים לקורא את הזעם. כל הספר מרגיש כאילו רצית לשתות תה חם בחורף אבל לא הספקת כי התה כבר התקרר. פספוס אחד גדול, כי למאייר הייתה מכת פתיחה מאוד טובה כשפרצה עם דמדומים. אבל לספר הזה הייתה בעיה רצינית מאוד. הייתי יכולה לתת דירוג של כוכב אחד. אבל אני מאוד אוהבת את שאר הסדרה, ואם רוצים סדרה מלאה. אי אפשר לוותר על מולד הירח. 2 כוכבים

אני אוהבת קיטש. אוהבת זאת מילה קטנה, אני משוגעת על קיטש. אני יכולה לרדוף אחרי עומק ועניין אמיתיים אבל בסופו של יום מה שגורם לי לחייך זו נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע. בסרט (לא לדאוג אני אגיע גם לספר) יצורים יפהפיים יש את כל מה שאני צריכה כדי לחייך ולצפות שוב ושוב ברגעים היפים שבו: זוג עם קצת הומור ומבטא שכמו הקלאסיקה לא נתמך על ידי הסביבה, בכל זאת מאמין שהאהבה תנצח ולא מפסיק להראות את זה בהצהרות רומנטיות ואמרות מתקתקות. מה שכן, הסרט והספר שונים לגמרי, ברצינות, לא ראיתי הרבה זמן סרט שקרע לחתיכות כל כך קטנות את העלילה המקורית. אני לא מנסה להגיד שהספר נטול קיטש, ממש לא, הוא לא חף ממשפטים כמו, ואני מצטטת: "אף פעם לא אהבתי אותך יותר מאשר אני אוהב אותך ברגע זה ממש. ואני אף פעם לא אוהב אותך פחות מאשר אני אוהב אותך ברגע זה" -ילד בן 16 הגיוני שנער מתבגר בן 16 בקושי יאמר דבר כזה? לא, ובכל זאת כשקראתי את השורות האלה התמוגגתי כאילו הוא מדבר ישירות אליי. משהו בספר הזה עבד, אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק, אבל זה עבד. נקודת המבט הייתה זורמת וכיפית לקריאה. המספר, איתן וייט, אותו נער שמצהיר את אהבתו שוב ושוב הוא גם אדם שנון וחכם, עם הורים מעניינים ושנאה תהומית לעיירה המאובקת והשמרנית בה הוא גר כל חייו. הדמויות בעיירה הדרומית ובורותן מוסיפות לעלילה, ובאופן כללי התוספת של החיים בחור בדרום הישן של ארצות הברית. כמו בערך בכל ספר נוער היום חייב לבוא "קצת" על טבעי, אותו מספקת בכמות נכבדה הגיבורה הנשית של הספר, לינה דוקיין. לינה, התלמידה והתושבת החדשה בעיירה שלא מבינה איך הדברים הולכים בדרום (הולכת עם שמלה ואולסטאר! ביחד!), מנערת את האבק ומוציאה את כל התושבים מהנמנום התמידי שלהם, כי מי שמע בדרום על קבלת האחר? השניים נלחמים, מסתבכים, חולמים ביחד, מגלים דברים חדשים אחד על השני ועל עצמם, וכמובן, מתאהבים עד שנהיים בלתי מנוצחים. להגיד שזה הספר הכי טוב שקראתי עד היום? שקר. אבל הוא היה נחמד ומתוק ומומלץ למי שלא נוטה להקיא קצת בפה בזמן נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע.

אני אוהבת קיטש. אוהבת זאת מילה קטנה, אני משוגעת על קיטש. אני יכולה לרדוף אחרי עומק ועניין אמיתיים אבל בסופו של יום מה שגורם לי לחייך זו נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע. בסרט (לא לדאוג אני אגיע גם לספר) יצורים יפהפיים יש את כל מה שאני צריכה כדי לחייך ולצפות שוב ושוב ברגעים היפים שבו: זוג עם קצת הומור ומבטא שכמו הקלאסיקה לא נתמך על ידי הסביבה, בכל זאת מאמין שהאהבה תנצח ולא מפסיק להראות את זה בהצהרות רומנטיות ואמרות מתקתקות. מה שכן, הסרט והספר שונים לגמרי, ברצינות, לא ראיתי הרבה זמן סרט שקרע לחתיכות כל כך קטנות את העלילה המקורית. אני לא מנסה להגיד שהספר נטול קיטש, ממש לא, הוא לא חף ממשפטים כמו, ואני מצטטת: "אף פעם לא אהבתי אותך יותר מאשר אני אוהב אותך ברגע זה ממש. ואני אף פעם לא אוהב אותך פחות מאשר אני אוהב אותך ברגע זה" -ילד בן 16 הגיוני שנער מתבגר בן 16 בקושי יאמר דבר כזה? לא, ובכל זאת כשקראתי את השורות האלה התמוגגתי כאילו הוא מדבר ישירות אליי. משהו בספר הזה עבד, אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק, אבל זה עבד. נקודת המבט הייתה זורמת וכיפית לקריאה. המספר, איתן וייט, אותו נער שמצהיר את אהבתו שוב ושוב הוא גם אדם שנון וחכם, עם הורים מעניינים ושנאה תהומית לעיירה המאובקת והשמרנית בה הוא גר כל חייו. הדמויות בעיירה הדרומית ובורותן מוסיפות לעלילה, ובאופן כללי התוספת של החיים בחור בדרום הישן של ארצות הברית. כמו בערך בכל ספר נוער היום חייב לבוא "קצת" על טבעי, אותו מספקת בכמות נכבדה הגיבורה הנשית של הספר, לינה דוקיין. לינה, התלמידה והתושבת החדשה בעיירה שלא מבינה איך הדברים הולכים בדרום (הולכת עם שמלה ואולסטאר! ביחד!), מנערת את האבק ומוציאה את כל התושבים מהנמנום התמידי שלהם, כי מי שמע בדרום על קבלת האחר? השניים נלחמים, מסתבכים, חולמים ביחד, מגלים דברים חדשים אחד על השני ועל עצמם, וכמובן, מתאהבים עד שנהיים בלתי מנוצחים. להגיד שזה הספר הכי טוב שקראתי עד היום? שקר. אבל הוא היה נחמד ומתוק ומומלץ למי שלא נוטה להקיא קצת בפה בזמן נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע.

אני אוהבת קיטש. אוהבת זאת מילה קטנה, אני משוגעת על קיטש. אני יכולה לרדוף אחרי עומק ועניין אמיתיים אבל בסופו של יום מה שגורם לי לחייך זו נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע. בסרט (לא לדאוג אני אגיע גם לספר) יצורים יפהפיים יש את כל מה שאני צריכה כדי לחייך ולצפות שוב ושוב ברגעים היפים שבו: זוג עם קצת הומור ומבטא שכמו הקלאסיקה לא נתמך על ידי הסביבה, בכל זאת מאמין שהאהבה תנצח ולא מפסיק להראות את זה בהצהרות רומנטיות ואמרות מתקתקות. מה שכן, הסרט והספר שונים לגמרי, ברצינות, לא ראיתי הרבה זמן סרט שקרע לחתיכות כל כך קטנות את העלילה המקורית. אני לא מנסה להגיד שהספר נטול קיטש, ממש לא, הוא לא חף ממשפטים כמו, ואני מצטטת: "אף פעם לא אהבתי אותך יותר מאשר אני אוהב אותך ברגע זה ממש. ואני אף פעם לא אוהב אותך פחות מאשר אני אוהב אותך ברגע זה" -ילד בן 16 הגיוני שנער מתבגר בן 16 בקושי יאמר דבר כזה? לא, ובכל זאת כשקראתי את השורות האלה התמוגגתי כאילו הוא מדבר ישירות אליי. משהו בספר הזה עבד, אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק, אבל זה עבד. נקודת המבט הייתה זורמת וכיפית לקריאה. המספר, איתן וייט, אותו נער שמצהיר את אהבתו שוב ושוב הוא גם אדם שנון וחכם, עם הורים מעניינים ושנאה תהומית לעיירה המאובקת והשמרנית בה הוא גר כל חייו. הדמויות בעיירה הדרומית ובורותן מוסיפות לעלילה, ובאופן כללי התוספת של החיים בחור בדרום הישן של ארצות הברית. כמו בערך בכל ספר נוער היום חייב לבוא "קצת" על טבעי, אותו מספקת בכמות נכבדה הגיבורה הנשית של הספר, לינה דוקיין. לינה, התלמידה והתושבת החדשה בעיירה שלא מבינה איך הדברים הולכים בדרום (הולכת עם שמלה ואולסטאר! ביחד!), מנערת את האבק ומוציאה את כל התושבים מהנמנום התמידי שלהם, כי מי שמע בדרום על קבלת האחר? השניים נלחמים, מסתבכים, חולמים ביחד, מגלים דברים חדשים אחד על השני ועל עצמם, וכמובן, מתאהבים עד שנהיים בלתי מנוצחים. להגיד שזה הספר הכי טוב שקראתי עד היום? שקר. אבל הוא היה נחמד ומתוק ומומלץ למי שלא נוטה להקיא קצת בפה בזמן נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע.

אני אוהבת קיטש. אוהבת זאת מילה קטנה, אני משוגעת על קיטש. אני יכולה לרדוף אחרי עומק ועניין אמיתיים אבל בסופו של יום מה שגורם לי לחייך זו נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע. בסרט (לא לדאוג אני אגיע גם לספר) יצורים יפהפיים יש את כל מה שאני צריכה כדי לחייך ולצפות שוב ושוב ברגעים היפים שבו: זוג עם קצת הומור ומבטא שכמו הקלאסיקה לא נתמך על ידי הסביבה, בכל זאת מאמין שהאהבה תנצח ולא מפסיק להראות את זה בהצהרות רומנטיות ואמרות מתקתקות. מה שכן, הסרט והספר שונים לגמרי, ברצינות, לא ראיתי הרבה זמן סרט שקרע לחתיכות כל כך קטנות את העלילה המקורית. אני לא מנסה להגיד שהספר נטול קיטש, ממש לא, הוא לא חף ממשפטים כמו, ואני מצטטת: "אף פעם לא אהבתי אותך יותר מאשר אני אוהב אותך ברגע זה ממש. ואני אף פעם לא אוהב אותך פחות מאשר אני אוהב אותך ברגע זה" -ילד בן 16 הגיוני שנער מתבגר בן 16 בקושי יאמר דבר כזה? לא, ובכל זאת כשקראתי את השורות האלה התמוגגתי כאילו הוא מדבר ישירות אליי. משהו בספר הזה עבד, אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק, אבל זה עבד. נקודת המבט הייתה זורמת וכיפית לקריאה. המספר, איתן וייט, אותו נער שמצהיר את אהבתו שוב ושוב הוא גם אדם שנון וחכם, עם הורים מעניינים ושנאה תהומית לעיירה המאובקת והשמרנית בה הוא גר כל חייו. הדמויות בעיירה הדרומית ובורותן מוסיפות לעלילה, ובאופן כללי התוספת של החיים בחור בדרום הישן של ארצות הברית. כמו בערך בכל ספר נוער היום חייב לבוא "קצת" על טבעי, אותו מספקת בכמות נכבדה הגיבורה הנשית של הספר, לינה דוקיין. לינה, התלמידה והתושבת החדשה בעיירה שלא מבינה איך הדברים הולכים בדרום (הולכת עם שמלה ואולסטאר! ביחד!), מנערת את האבק ומוציאה את כל התושבים מהנמנום התמידי שלהם, כי מי שמע בדרום על קבלת האחר? השניים נלחמים, מסתבכים, חולמים ביחד, מגלים דברים חדשים אחד על השני ועל עצמם, וכמובן, מתאהבים עד שנהיים בלתי מנוצחים. להגיד שזה הספר הכי טוב שקראתי עד היום? שקר. אבל הוא היה נחמד ומתוק ומומלץ למי שלא נוטה להקיא קצת בפה בזמן נשיקה דביקה של זוג לא אמין בסרט גרוע.