הסרט העלים לחלוטין את משפחתו של צ'ארלי, ויחד איתה, גם את מחשבותיו הכמוסות, מנקודת התצפית השקטה והייחודית שלו. בספר אנו זוכים להתוודע לתהיות של צ'ארלי, שהן למעשה מעין ביקורת של הסופר, על נושאים רבים ומגוונים, לרבות התא המשפחתי, השתייכות חברתית, והמשמעות העמוקה יותר של חברות ואהבה.
הספר מציג את המשפחה הקלאסית (פרט לצ'ארלי), הורים עובדים, אבא קשוח, אח ספורטאי ואחות שעסוקה במראה החיצוני שלה, כולם משוחחים זה עם זה אך לא באמת מקשיבים. הספר מעלה תהייה גדולה, האם התא המשפחתי הוא באמת גרעין צפוף ומחובר כמו שאנו מציגים אותו? האם כל אחד מכם יכול להגיד בבטחה שהוא מכיר את הוריו על בוריים, שהוא יודע לספר על הרגעים המשמעותיים בחייהם, על מה שבאמת עושה אותם מאושרים? או האם אתם באמת מכירים את הילדים שלכם? יודעים איזה אמן מפריח בהם השראה? איזה ספורטאי הם מעריצים ואיזה ספר הטביע בהם חותם עמוק? אם כן, אז התברכתם, ואני אאלץ להתבדות, כנראה שאכן ישנן משפחות כאלה, ופשוט המשפחה שלי אינה אחת מהן.
הסרט חוטא לספר במספר לא מועט של מקומות, אם כי עדין שומר על קסמו, למשל בקשר ה"רומנטי" של צ'ארלי עם מרי אליזבת (עמה שוכב הוא בספר בניגוד לסרט) ובקשר העמוק שלו עם סם (אשר בסרט, לעומת הספר, הוא זוכה לשכב איתה, ולהעניק לכולנו את הסוף ההוליוודי עליו מתעקש התסריטאי).
באמת שניסיתי להתנתק מהסרט כליל, אבל כנראה ששנתיים לא הספיקו, הזיכרון שלי החליט לנצור את העלילה, וגם את דמותה של סם, שלא משנה כמה רציתי, לא יכולתי לנתק אותה מאמה ווטסון היפהפייה (המגלמת אותה בצורה נהדרת בסרט), בכל זאת, כנראה שאני עדין חלק מדור ילדי הארי פוטר.
הספרים שניתנו לצ'ארלי כמטלת קריאה על-ידי מורה הדרך שלו, ביל, הם ספרים נפלאים, וכמוהם גם השירים המוזכרים לאורך העלילה, שאפשר ממש לשמוע אותם מתנגנים כשאתה קורא, בין המילים והשורות, כפי שהם מלווים אותך היטב גם במהלך הסרט.
(עשו לעצמכם טובה, חפשו את heroes של דיוויד בואי וasleep של הסמית'ס, או פשוט כנסו לsoundtrack המעולה של הסרט בקישור הבא - https://www.youtube.com/watch?v=fl9riiPNykY).
בסופו של יום, גם הסרט, וגם הספר הם מעולים, ובהחלט שווים את ההשקעה, אבל אני די בטוח שאם הייתי קורא את הספר לפני הצפייה, הייתי מעריך אותו הרבה יותר, ומצליח באמת לצלול לעומקו.
בכל מקרה, מומלץ, אבל אם תרשו לי עצה קטנה, תשתדלו לקרוא את הספר לפני, אם אתם מצליחים.
מאופן חד פעמי, זה הפך להיות אופן רב פעמי. אנה, שהיא בסך הכל ילדה קטנה שאמורה, כמו כל ילדה אחרת בגילה, לחוות ילדות רגילה, (שזה אומר לחגוג במסיבה, לגלוש במגלשה ולשיר שירי ילדים ועוד כל מני דברים שילדים עושים), נאלצת להיות כבולה למשפחתה (ובעיקר לאחותה) ועד לזמן לא ידוע, לשמש כתורמת, שזה אומר בעיקר לנסוע במהירות שיא לבית החולים בכל פעם שקייט מתלוננת על כאבים, ולהיות מוכנה לכך שבכל שנייה זה יכול לקרות.
אמנם יכול להיות שמדי פעם באמת יוצא לה להרגיש קצת כמו 'ילדה רגילה' ולחגוג במסיבה ולגלוש במגלשה ולשיר שיר ילדים ועוד כמה דברים שילדים עושים (וזה כנראה מה שקורה. הרי לא ציפיתם שהיא תהיה כל היום, 24 שעות ביממה, בבית חולים עם אחותה, נכון?), אבל רוב הזמן היא ככה. אני לא איזה מומחה לילדים, אבל כל אחד אמור לדעת שכמה דקות בשבוע להרגיש כמו ילדה, זה לא מספיק בשביל שזה ייחשב 'התפתחות תיקנית'.
אנה היא ילדה בריאה, אבל חייה הם חיים של ילדה חולה.
ושום דבר מזה גם לא מפסיק כשהיא מגיעה לגיל 13. ובגיל 13, בשיא של גיל ההתבגרות, היא בוחרת לשבור את השתיקה. היא חושבת שזהו זה, די כבר, נמאס. היא לא רוצה שהוריה יתייחסו אליה כאל חפץ. היא אמנם אוהבת את אחותה אנה וכל כך רוצה שהיא תחיה, אבל גם לה מגיע לדבר. גם אליה מגיעה התייחסות. מצב קשה ככל שיהיה, היא גם בן אדם, בדיוק כמו קייט.
היא הולכת רחוק. רחוק מדי. היא בוחרת להעיד נגד הוריה בבית המשפט. היא מוצאת לעצמה עורך דין בשם 'קמבל אלכסנדר', ומעידה.
בית המשפט הוא המקום המרכזי בסיפור. בית המשפט הוא מקום שממנו עולות שתי שאלות עיקריות: הראשונה היא 'מי צודק?', והשנייה היא 'מי לא צודק?'
בית המשפט הופך להיות מוקד גדול מאוד למהומות.
ובתוך כל המהומה והרעש של בית המשפט, יושבת שם גם נערה אחת בת 13. לנערה הזאת קוראים אנה.
אנה תרמה את כל כולה מיום היוולדה כדי שקייט תישאר בחיים. עכשיו הגיע תורם של הוריה לתרום לה את כל כולם כדי שהיא תרגיש שאוהבים אותה.
למרות כל ההבדלים שיש לדעתי בין הספרים 'אשמת הכוכבים' ו'שומרת אחותי' (ויש הבדלים גדולים), יש בכל זאת משהו שמשותף לשניהם: שניהם רבי-מכר מאוד מוכרים, אהובים ומדוברים (במיוחד בקרב בני הנוער).
אני לא יודע מה איתכם, אבל תמיד כשהרבה אנשים חופרים לי כל הזמן על איזה ספר מסויים (ולא רק ספר. זה יכול להיות גם שיר, כמו 'דרך השלום' של פאר טסי לדוגמא), אז קצת מתחיל לרדת לי החשק ממנו. ולא רק החשק, אלא שבנוסף גם נדמה שהאיכות של אותו ספר, יורדת.
וכך גם במקרה של שניהם: גם כשקראתי את 'אשמת הכוכבים' וגם כשקראתי את 'שומרת אחותי', הייתה לי הרגשה כאילו מנסים לרגש אותי בכוח. כאילו רוצים שאני אתחיל לבכות, כמו כולם.
'אשמת הכוכבים' לא הצליח בזה. לעומתו, 'שומרת אחותי' דווקא כן.
וזה לדעתי כל ההבדל.
ב'שומרת אחותי' הצלחתי להרגיש את הסרטן. ב'שומרת אחותי' הצלחתי להרגיש את צינורות האינפוזיה שמחוברים לך לכל מני מקומות בגוף. ב'שומרת אחותי', הצלחתי להרגיש את חדר הרפואה המלא בחיידקים ובמחלות וגם בריח של כימיה. אבל ב'אשמת הכוכבים', לא.
תסלחו לי בבקשה מעריצי 'אשמת הכוכבים', אבל כשקראתי את 'אשמת הכוכבים', הרגשתי בעיקר כאילו אני קורא איזו פארודיה מוזרה על הסרטן. פארודיה חסרת פואנטה לגמרי.
יכול להיות שזה פשוט עניין של טעם אישי, אבל כאן, ב'שומרת אחותי', בניגוד ל'אשמת הכוכבים', הרגשתי שזה אמיתי. ממש ממש אמיתי. הכי אמיתי וכנה שיש. הצלחתי להרגיש בבירור את הכאב שהאנשים החולים עוברים מדי יום (וגם את הכאב שעוברים האנשים הבריאים) והצלחתי להרגיש את הדבר שהכי צריכים להרגיש: רגש.
הסיפור מסופר דרך נקודת מבטם של מספר דמויות שלהן תפקיד חשוב בסיפור:
אנה, שנתקלת מדי יום ביומו במבוגרים ששולטים בחייה ולפעמים אף מחליטים עבורה החלטות קלות מבלי לשאול אותה דבר.
שרה, אמה של אנה, שאהבתה אל בתה החולה, קייט, כל כך עזה וכל כך גדולה עד שלפעמים היא שוכחת להעניק את אותה אהבה גם לשאר ילדיה.
ג'סי, אחיה של אנה, שמרגיש לעתים בדיוק כמו אנה, בודד ועצוב , אבל בניגוד אליה, הוא מתמודד עם הבעיה בעזרת סיגריות, אלכוהול, גניבת מכוניות ושריפתם.
בריאן, אביה של אנה, שמנסה להרגיע את הרוחות ולשפר קצת את המצב בבית וגם מחוצה לו, בערך כמו שהוא מכבה את השריפות שפורצות ברחבי העיר ומציל את האנשים מתוך הבתים.
קמבל, עורך דינה של אנה, שלא מוותר והולך בשבילה עד הסוף, אך לפעמים לא מצליח לשים לב לדברים שקורים מסביבו, ולחשדות נגדו שהוא עושה את כל מה שהוא עושה, רק בשביל הרווח האישי שלו.
ג'וליה, האפוטרופסית לתביעה של אנה, שיוצרת קשרים עם אנה ומשפחתה.
וקייט, אחותה של אנה, שחולה בלוקמיה ושכל הסיפור הזה התחיל בעיקר בגללה.
ועכשיו, כמילות סיום וסיכום, אני רוצה להגיד את המשפט המוכר והמפורסם מהביקורות שכתבו אחרים על הספר 'אשמת הכוכבים': זה <B>לא</B> ספר סרטן.
טוב, לא רק. זהו בעיקר סיפור על משפחה במשבר, על יחסים בין אנשים, על הבחירות שאנו נאלצים לעשות מדי יום ועל המחיר שאנחנו משלמים עבור אותן בחירות.
<I>"השם האמיתי של אנה הוא אנדרומדה. הוא רשום בתעודת הלידה שלה. קבוצת הכוכבים שהיא נקראת על שמה מספרת את סיפורה של נסיכה שנכבלה בשלשלאות לסלע, כדי שתשמש קורבן למפלצת ים. זה היה עונש לאמה קסיופיאה, על שהתברברה ביופייה באוזני פוסידון. פרסיאוס, שהתעופף בקרבת מקום, התאהב באנדרומדה והציל אותה. בשמים היא מצוירת כשזרועותיה מתוחות וכפות ידיה כבולות."</I>
