מאכזב נורא. כנראה בגלל העובדה שאחרי התלקחות המדהים הייתה ציפייה למשהו מסעיר כמוהו, אבל לא היה. באיזשהו שלב במהלך הקריאה של עורבני חקיין הבנתי שאני קרראת אותו כי אני חייבת! לא כי הוא מעניין, ומותח (לזכות הספר ייאמר שכן היו נקודות מותחות, כי זה משחקי הרעב, אבל עדיין...), ואם אני אהיה אמיתית עם עצמי הוא היה קצת משעמם. רק רציתי לסיים אותו ולהגיד ברוך שפטרנו! כל הספר התנהל בתחושה כאילו סוזן קולינס מנסה להסביר הכל מהר מהר, בלי יותר מדי להתעכב על פרטים, רק בשביל להיפטר מאיתנו ומהספר. הדמויות הפכו לוותרניות (קטניס בעיקרן), העלילה נהייתה כבדה ומעיקה, ודווקא מי שכן צבעו קצת את האווירה השחורה והעצובה הזאת, היו אלה שסוזן קולינס החליטה לוותר עליהם. אבל בכ"ז, מכיוון שמדובר בטרילוגיה מדהימה עם רעיון מבריק, עדיין מצאתי מקום להנות מהספר ולהשלים עם העובדה שלמרות הכל, הוא עדיין שווה קריאה ואת הזמן שבוזבז על שינה כי זה משחקי הרעב וסוזן קולינס, אז זה לא יכול להיות כל כך נורא! וכנראה זה טוב- שככה זה נגמר, אחרת הייתי משתגעת עם עצמי שהלוואי והיה ספרי המשך.

מאכזב נורא. כנראה בגלל העובדה שאחרי התלקחות המדהים הייתה ציפייה למשהו מסעיר כמוהו, אבל לא היה. באיזשהו שלב במהלך הקריאה של עורבני חקיין הבנתי שאני קרראת אותו כי אני חייבת! לא כי הוא מעניין, ומותח (לזכות הספר ייאמר שכן היו נקודות מותחות, כי זה משחקי הרעב, אבל עדיין...), ואם אני אהיה אמיתית עם עצמי הוא היה קצת משעמם. רק רציתי לסיים אותו ולהגיד ברוך שפטרנו! כל הספר התנהל בתחושה כאילו סוזן קולינס מנסה להסביר הכל מהר מהר, בלי יותר מדי להתעכב על פרטים, רק בשביל להיפטר מאיתנו ומהספר. הדמויות הפכו לוותרניות (קטניס בעיקרן), העלילה נהייתה כבדה ומעיקה, ודווקא מי שכן צבעו קצת את האווירה השחורה והעצובה הזאת, היו אלה שסוזן קולינס החליטה לוותר עליהם. אבל בכ"ז, מכיוון שמדובר בטרילוגיה מדהימה עם רעיון מבריק, עדיין מצאתי מקום להנות מהספר ולהשלים עם העובדה שלמרות הכל, הוא עדיין שווה קריאה ואת הזמן שבוזבז על שינה כי זה משחקי הרעב וסוזן קולינס, אז זה לא יכול להיות כל כך נורא! וכנראה זה טוב- שככה זה נגמר, אחרת הייתי משתגעת עם עצמי שהלוואי והיה ספרי המשך.

טוב, אז לפני הכל, אני אזהיר אתכם שזאת ביקורת ראשונה שלי, אז אל תצפו ליותר מדי. אבל בכ"ז, אי אפשר שלא לתת ביקורת לספר הזה, אז אני אשתדל. וואו, משחקי הרעב. עם הספר הזה יש לי היסטוריה מאווווד ארוכה. בלי לשגע יותר מדי, זה הולך ככה: האהבה שלי לספרים החלה בסדרת הספרים -איך לא- "דמדומים" (לא נורא, כל אחד ורגעי השפל שלו). אז כששמעתי לפני שנה וחצי ככה, שיש סרט חדש שמבוסס על סדרת ספרים, שאומרים שהיא אפילו יותר טובה מדמדומים, הייתי חייבת לראות! אז עשיתי כמובן את הטעות הנפוצה, וראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר. אוי ואבוי, איזה טעות! הסרט היה נוראי, בימוי מזעזע שעשה לי כאב ראש, דמויות לא דינאמיות (וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שהייתה קיימת שם איזו דמות אנמית שבכלל לא הבנתי למה הוסיפו אותה ולמי היא חיונית- גייל), ועוד רשמים מזוויעים. אבל מעבר לכך שסבלתי מהכאב ראש שעשה לי הסרט, הזדעזעתי מהעלילה הגאונית! עלילה גאונית ומזעזעת בו זמנית!! אז יום למחרת, חיפשתי קצת מידע על הטרילוגיה משחקי הרעב, והצלחתי לענות על כמה שאלות לא פתורות שנוצרו לי בעקבות הצפייה בסרט, וגיליתי עלילה מיוחדת על עולם חדש, מופלא, מזעזע, מרגש, והכל בו זמנית. אבל בכ"ז לא מיהרתי לקנות את הספרים. בדיוק להפך. רק סלדתי מהם! אז כשקניתי את מפוצלים של ורוניקה רות, מאוד חששתי אם אוהב את הספר או לא, מהסיבה הפשוטה שבגב הכריכה של הספר היה כתוב "אם אהבתם את משחקי הרעב, תאהבו גם את מפוצלים" או משהו בסגנון. וואוו, כמה שאהבתי את מפוצלים. אז החלטתי שמשחקי הרעב בכלל לא משתווה למפוצלים, שזה עולם אחר, ושסתם מילונים של אנשים התלהבו ממשחקי הרעב. על כלום. אז ככה עבר לו הזמן עד חודש אוגוסט 2013, שבאחד הימים בו החלטתי לשבת בבית ולצפות בסרט "משחקי הרעב" שוב, שבדיוק שודר ביס, סתם כי לא היה להם מה לשדר בצהריים. אז ישבתי וראיתי אותו מההתחלה ועד הסוף, והופתעתי מחדש מהעולם המזעזע הזה שיצרו בסרט ומהעובדה שהוא ממש חודר לי ללב, לראש ולמחשבות, וגורם לי לראות דברים בצורה כל כך שונה. אבל אוף, שוב פעם משהו עיצבן אותי. מה הקטע של קטניס לעזאזל? מה היא מרגישה? היא באמת כזאת חזקה? איך אפשר? היא נמצאת במשחק ריאליטי חולני שבו היא אמורה לשעשע אחרים מעצם היותה רוצחת ונרצחת. ואז פשוט עניתי לעצמי על השאלות האלה, והלכתי לסטימצקי וקניתי את הספר (באנגלית, כן? כי אם כבר ראיתי את הסרט, אז לקרוא באנגלית לא תהיה לי בעיה). ואז בלילה הראשון שפתחתי את העמוד הראשון של הספר הזה, לא רציתי לעזוב אותו מהידיים. אבל לצערי הייתי חייבת, כי יום למחרת הייתה לי עבודה, אבל זה לא אומר שלא המשכתי לחשוב עליו גם שם, כן? וכשחזרתי בערב, הלכתי לקרוא שוב. עד שהוא נגמר. ואוף, הוא נגמר כל כך מהר! והוא היה כל כך מדהים. כל כך מספק. כל כך עונה על כל כך הרבה שאלות. (סליחה על השימוש הרב במילה כל כך, אני צריכה להעצים איכשהו את ההרגשה שלי ;) ) קטניס, אוי קטניס, כמה שאת מדהימה אותי. החוזק שלך, האופי שלך, הרצון הבלתי נשנה שלך להגן על אחותך, למרות שזה עלול לעלות לך בחיים! (עוד נקודה לטובת הספר, התאהבתי בסיפור של קטניס ופרים, כנראה בגלל הקשר המאווווד קרוב שלי לאחותי הגדולה והמדהימה). אז כן, ג'ניפר לורנס שחקנית מעולה, בזה אין ספק. אבל בסרט הראשון היא פשוט לא הצליחה לגרום לי להתאהב בקטניס, שאת זה עשה ללא ספק הספר. ופיטה. כן, אפילו פיטה הצליח לגרום לי להתאהב בקטניס מרוב שהוא מאוהב בה! רציתי יחד איתו שהוא יוותר על החיים שלו, בשביל שהיא תינצל, כי היא כל כך מיוחדת שאי אפשר לאבד אותה! אבל גם הוא מיוחד, כן? לא ממעיטה בחשיבותו. הוא מדהים ומגניב וחכם וכזה חסר ביטחון ועם ביטחון באופן חמוד אפילו שלא גרם לי להקיא מאובר קיטשיות. וגייל? סליחה, מי זה? כמו בסרט. לא מועיל לא מזיק. למרות שיש שיגידו שכן. בקיצור, אם אפשר בכלל לקצר, אחרי הקריאה של הספר המוווווושלםםםםםם הזה. נכנסתי לגמרי לעולם הדיסוטופי-פוסט אפוקליפטי- או מה שלא תגידו של משחקי הרעב. כל כך נסחפתי אליו שהתחלתי לחשוב מה אני הייתי עושה אילו הייתי נשלחת למשחקי הרעב. אוי אלוהים, צמרמורת נוראית. אבל עדיין, לא עבר הרבה זמן (בדיוק יום), וקניתי את התקלחות ואת עורבני חקיין (ביחד!). אז אני מסכימה היום עם כל מי שאומר שזו הטרילוגיה הכי שווה שיש בתקופה האחרונה, וללא ספק עולה על דמדומים במיליון רמות (איפה ההשוואה בכלל?) ואני הכי ממליצה בעולם!

מאכזב נורא. כנראה בגלל העובדה שאחרי התלקחות המדהים הייתה ציפייה למשהו מסעיר כמוהו, אבל לא היה. באיזשהו שלב במהלך הקריאה של עורבני חקיין הבנתי שאני קרראת אותו כי אני חייבת! לא כי הוא מעניין, ומותח (לזכות הספר ייאמר שכן היו נקודות מותחות, כי זה משחקי הרעב, אבל עדיין...), ואם אני אהיה אמיתית עם עצמי הוא היה קצת משעמם. רק רציתי לסיים אותו ולהגיד ברוך שפטרנו! כל הספר התנהל בתחושה כאילו סוזן קולינס מנסה להסביר הכל מהר מהר, בלי יותר מדי להתעכב על פרטים, רק בשביל להיפטר מאיתנו ומהספר. הדמויות הפכו לוותרניות (קטניס בעיקרן), העלילה נהייתה כבדה ומעיקה, ודווקא מי שכן צבעו קצת את האווירה השחורה והעצובה הזאת, היו אלה שסוזן קולינס החליטה לוותר עליהם. אבל בכ"ז, מכיוון שמדובר בטרילוגיה מדהימה עם רעיון מבריק, עדיין מצאתי מקום להנות מהספר ולהשלים עם העובדה שלמרות הכל, הוא עדיין שווה קריאה ואת הזמן שבוזבז על שינה כי זה משחקי הרעב וסוזן קולינס, אז זה לא יכול להיות כל כך נורא! וכנראה זה טוב- שככה זה נגמר, אחרת הייתי משתגעת עם עצמי שהלוואי והיה ספרי המשך.

מאכזב נורא. כנראה בגלל העובדה שאחרי התלקחות המדהים הייתה ציפייה למשהו מסעיר כמוהו, אבל לא היה. באיזשהו שלב במהלך הקריאה של עורבני חקיין הבנתי שאני קרראת אותו כי אני חייבת! לא כי הוא מעניין, ומותח (לזכות הספר ייאמר שכן היו נקודות מותחות, כי זה משחקי הרעב, אבל עדיין...), ואם אני אהיה אמיתית עם עצמי הוא היה קצת משעמם. רק רציתי לסיים אותו ולהגיד ברוך שפטרנו! כל הספר התנהל בתחושה כאילו סוזן קולינס מנסה להסביר הכל מהר מהר, בלי יותר מדי להתעכב על פרטים, רק בשביל להיפטר מאיתנו ומהספר. הדמויות הפכו לוותרניות (קטניס בעיקרן), העלילה נהייתה כבדה ומעיקה, ודווקא מי שכן צבעו קצת את האווירה השחורה והעצובה הזאת, היו אלה שסוזן קולינס החליטה לוותר עליהם. אבל בכ"ז, מכיוון שמדובר בטרילוגיה מדהימה עם רעיון מבריק, עדיין מצאתי מקום להנות מהספר ולהשלים עם העובדה שלמרות הכל, הוא עדיין שווה קריאה ואת הזמן שבוזבז על שינה כי זה משחקי הרעב וסוזן קולינס, אז זה לא יכול להיות כל כך נורא! וכנראה זה טוב- שככה זה נגמר, אחרת הייתי משתגעת עם עצמי שהלוואי והיה ספרי המשך.

טוב, אז לפני הכל, אני אזהיר אתכם שזאת ביקורת ראשונה שלי, אז אל תצפו ליותר מדי. אבל בכ"ז, אי אפשר שלא לתת ביקורת לספר הזה, אז אני אשתדל. וואו, משחקי הרעב. עם הספר הזה יש לי היסטוריה מאווווד ארוכה. בלי לשגע יותר מדי, זה הולך ככה: האהבה שלי לספרים החלה בסדרת הספרים -איך לא- "דמדומים" (לא נורא, כל אחד ורגעי השפל שלו). אז כששמעתי לפני שנה וחצי ככה, שיש סרט חדש שמבוסס על סדרת ספרים, שאומרים שהיא אפילו יותר טובה מדמדומים, הייתי חייבת לראות! אז עשיתי כמובן את הטעות הנפוצה, וראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר. אוי ואבוי, איזה טעות! הסרט היה נוראי, בימוי מזעזע שעשה לי כאב ראש, דמויות לא דינאמיות (וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שהייתה קיימת שם איזו דמות אנמית שבכלל לא הבנתי למה הוסיפו אותה ולמי היא חיונית- גייל), ועוד רשמים מזוויעים. אבל מעבר לכך שסבלתי מהכאב ראש שעשה לי הסרט, הזדעזעתי מהעלילה הגאונית! עלילה גאונית ומזעזעת בו זמנית!! אז יום למחרת, חיפשתי קצת מידע על הטרילוגיה משחקי הרעב, והצלחתי לענות על כמה שאלות לא פתורות שנוצרו לי בעקבות הצפייה בסרט, וגיליתי עלילה מיוחדת על עולם חדש, מופלא, מזעזע, מרגש, והכל בו זמנית. אבל בכ"ז לא מיהרתי לקנות את הספרים. בדיוק להפך. רק סלדתי מהם! אז כשקניתי את מפוצלים של ורוניקה רות, מאוד חששתי אם אוהב את הספר או לא, מהסיבה הפשוטה שבגב הכריכה של הספר היה כתוב "אם אהבתם את משחקי הרעב, תאהבו גם את מפוצלים" או משהו בסגנון. וואוו, כמה שאהבתי את מפוצלים. אז החלטתי שמשחקי הרעב בכלל לא משתווה למפוצלים, שזה עולם אחר, ושסתם מילונים של אנשים התלהבו ממשחקי הרעב. על כלום. אז ככה עבר לו הזמן עד חודש אוגוסט 2013, שבאחד הימים בו החלטתי לשבת בבית ולצפות בסרט "משחקי הרעב" שוב, שבדיוק שודר ביס, סתם כי לא היה להם מה לשדר בצהריים. אז ישבתי וראיתי אותו מההתחלה ועד הסוף, והופתעתי מחדש מהעולם המזעזע הזה שיצרו בסרט ומהעובדה שהוא ממש חודר לי ללב, לראש ולמחשבות, וגורם לי לראות דברים בצורה כל כך שונה. אבל אוף, שוב פעם משהו עיצבן אותי. מה הקטע של קטניס לעזאזל? מה היא מרגישה? היא באמת כזאת חזקה? איך אפשר? היא נמצאת במשחק ריאליטי חולני שבו היא אמורה לשעשע אחרים מעצם היותה רוצחת ונרצחת. ואז פשוט עניתי לעצמי על השאלות האלה, והלכתי לסטימצקי וקניתי את הספר (באנגלית, כן? כי אם כבר ראיתי את הסרט, אז לקרוא באנגלית לא תהיה לי בעיה). ואז בלילה הראשון שפתחתי את העמוד הראשון של הספר הזה, לא רציתי לעזוב אותו מהידיים. אבל לצערי הייתי חייבת, כי יום למחרת הייתה לי עבודה, אבל זה לא אומר שלא המשכתי לחשוב עליו גם שם, כן? וכשחזרתי בערב, הלכתי לקרוא שוב. עד שהוא נגמר. ואוף, הוא נגמר כל כך מהר! והוא היה כל כך מדהים. כל כך מספק. כל כך עונה על כל כך הרבה שאלות. (סליחה על השימוש הרב במילה כל כך, אני צריכה להעצים איכשהו את ההרגשה שלי ;) ) קטניס, אוי קטניס, כמה שאת מדהימה אותי. החוזק שלך, האופי שלך, הרצון הבלתי נשנה שלך להגן על אחותך, למרות שזה עלול לעלות לך בחיים! (עוד נקודה לטובת הספר, התאהבתי בסיפור של קטניס ופרים, כנראה בגלל הקשר המאווווד קרוב שלי לאחותי הגדולה והמדהימה). אז כן, ג'ניפר לורנס שחקנית מעולה, בזה אין ספק. אבל בסרט הראשון היא פשוט לא הצליחה לגרום לי להתאהב בקטניס, שאת זה עשה ללא ספק הספר. ופיטה. כן, אפילו פיטה הצליח לגרום לי להתאהב בקטניס מרוב שהוא מאוהב בה! רציתי יחד איתו שהוא יוותר על החיים שלו, בשביל שהיא תינצל, כי היא כל כך מיוחדת שאי אפשר לאבד אותה! אבל גם הוא מיוחד, כן? לא ממעיטה בחשיבותו. הוא מדהים ומגניב וחכם וכזה חסר ביטחון ועם ביטחון באופן חמוד אפילו שלא גרם לי להקיא מאובר קיטשיות. וגייל? סליחה, מי זה? כמו בסרט. לא מועיל לא מזיק. למרות שיש שיגידו שכן. בקיצור, אם אפשר בכלל לקצר, אחרי הקריאה של הספר המוווווושלםםםםםם הזה. נכנסתי לגמרי לעולם הדיסוטופי-פוסט אפוקליפטי- או מה שלא תגידו של משחקי הרעב. כל כך נסחפתי אליו שהתחלתי לחשוב מה אני הייתי עושה אילו הייתי נשלחת למשחקי הרעב. אוי אלוהים, צמרמורת נוראית. אבל עדיין, לא עבר הרבה זמן (בדיוק יום), וקניתי את התקלחות ואת עורבני חקיין (ביחד!). אז אני מסכימה היום עם כל מי שאומר שזו הטרילוגיה הכי שווה שיש בתקופה האחרונה, וללא ספק עולה על דמדומים במיליון רמות (איפה ההשוואה בכלל?) ואני הכי ממליצה בעולם!