ספר רע.
כשאני משווה בין כל הספרים האחרונים שיצאו בסיגנון..
וקוראת את כל הביקורות על הספר..
אני פשוט לא מצליחה להבין! איך אפשר לאהוב ספר כה רדוד .?
שהדמות הראשית בו כל כך שיטחית. היא רבה כל פעם עם האחות שהיא איבדה בתאונה על דברים כל כך מטופשים כמו שהיא לוקחת לה את הבגדים. והיא כל כך אנוכית-היא מתה! לעזאזל! קצת כבוד למתים.. קצת צער על ההורים, תבכי עליהם קצת! משהו!! רחמים! והיא כל הזמן מקנאה לחתיך החדש בבית הספר ,שרק אלוהים יודע מה הוא מצא בה , ובמחשבות הטיפשיות שלה . חוסר הביטחון , הטימטום שלה .
ומסתירה את הפנים והשיער שלה מתחת לבגדי הומלסית[כפי שאחת הדמויות האחרות אומרת עליה ]
הסיפור עצמו כל כך לא מקורי , כל כך טיפשי מלא בטימטום נעורים כה מאולץ .
אני פשוט חייבת להכריח את עצמי להמשיך לקרוא, אולי עוד דף, אולי עוד פרק משהו בספר הזה יעניין יותר.
אולי סוף סוף הטמטום יתחלף במשהו שונה.
אל-מוות.

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.