לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם.
אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי.
ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה.



הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופ

ספר אנושי, רגיש ומכמיר לב. צ'ארלי הגיבור, פרח קיר מבחירה, נער עדין ויוצא דופן, שונה לחלוטין מהולדן של התפסן, שהוא טיפוס נפוח ובלתי נסבל. הספר מזכיר לנו כמה בדידות, סבל וחוסר הבנה יש בגיל הנעורים, אבל אם נהיה כנים הדבר נכון לגבי כל גיל. לדעתי, ככל שמתבגרים מבינים שאין בעצם שום הבדל, חוץ מכמה קמטים ומשכנתא.
מי שהיה פרח קיר לא מובן בילדותו נשאר כך בבגרותו וכנ"ל מי שנוהג לחשוב על החיים במקום לחיות א

אוקיי אז היי אנשים זאת הביקורת הראשונה שאני כותבת ואני מקווה שזה סבבה ^^

"אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו יש מישהו שמקשיב ושמבין ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול.אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים"
אני יודעת שהרבה מהביקורות על הספר הזה נפתחו או הסתיימו במילים האלה אבל פשוט המשפט הזה נגע בי אישית שהייתי חייבת לשים אותו בהתחלה של הביקורת שלי כי ממש התחברתי אליו.
אני לא חושבת שמכל הספרים שקראת

נדמה כמעט מיותר לכתוב ביקורת על היצירה הנפלאה הזאת. נפלאה באמת באמת.

הלילה סיימתי את הקריאה השלישית בספר הזה. הקריאה הראשונה ערכה שעות אחדות ומרגע שהתחלתי אותו ועד הרגע שסיימתי אותו לא התפניתי לשום עיסוק אחר. הקריאה השנייה הייתה יום למחרת, החלטתי לקרוא אותו שוב ולסמן את כל המשפטים שאהבתי בעיפרון אבל נכנעתי לקראת האמצע.
לפני כמה ימים נתתי לידידה טובה שלי לקרוא אותו. לא יודע, חשבתי שזה יתאים לה

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיני בו היה הכריכה, אז באופן כללי הוא סוג-של ספר מושלם.
והדבר הכי הזוי בכל הסיפור הזה הוא שלולא לוגן לרמן בכלל לא הייתי קוראת את הספר הזה. אולי כמה מכם כבר יודעים, אבל על הספר הזה עשו גם סרט בכיכובו של לוגן. ואיך ששמעתי את השם שלו התאהבתי. של הספר, זאת אומרת. אז מיד רצתי לקרוא את התקציר של הספר ולא יכולתי להניח לעצמי לראות את הסרט לפני שאני קוראת את הספר. תקראו לי הזויה, אב

"פיטר-פן הוא מלאך שהחזיק את הידיים של הילדים בדרך לגן עדן. כלומר, ארץ לעולם-לא. לכן הם לא גדלים. כל הילדים האלה בעצם מתים."

צ'ארלי הוא לא ילד מופנם רגיל. הוא ילד שמעדיף שלאחרים יהיה טוב, שאחרים ישמחו, והוא יעמוד בצד ויושיט להם כתף לבכות עליה ברגעים הקשים.
אני לא חושבת שהסיפור הוא רק סיפור של התבגרות, אלא גם סיפור על ילד שכמו שנכתב בתקציר, חומק מן החיים שוב ושוב. רואה את החיים עוברים מול העיניי

בואו נגיד כך - הספר הזה נפלא ולו בזכות העובדה שהוא גרם לי לרצות לחזור הביתה מהעבודה רק כדי להמשיך את הקריאה בו. אבל חוץ מזה יש עוד כמה דברים לא פחות חשובים שעושים אותו מקסים: הגיבור (שאין שום קשר בינו לבין "התפסן בשדה השיפון" כפי שגב העטיפה מציע - הגיבור של "התפסן" הוא ציני ומפוקח, הגיבור של "פרח קיר" הוא רגיש ומבולבל ומקסים הרבה יותר בעיני - גם באופי וגם במחשבות ובהרהורים שלו), העובדה שהוא מאזכר

"כמה טוב להיות פרח קיר", כי "סכין מושחזת היטב שננעצת לך ישר בלב, מסתובבת 180 מעלות ואז נשלפת החוצה במהירות" היה ארוך מדי.

כשאני ניגשת לכתוב על הספר הזה, כמה נקודות קופצות לנגד עיניי. האם עליי לכתוב על תהליך ההתבגרות של צ'ארלי, על חוויות הנעורים המטלטלות, המוצגות ללא קוסמטיקה ספרותית, או אולי על החנופה - סטייל ג'ון גרין - לנוער, קהל היעד העיקרי של הספר. נדמה שאלו המוטיבים העיקריים בעלילה, אך התמ

משהו שהוא הולסום, על פי הגדרתי האישית, זה משהו שגורם לך לחייך ולשמוח בלב ולהרגיש מין חמימות כיפית כזאת.
והספר הזה הוא פשוט הולסום אחד מתמשך. הוא חמוד ומצליח להיות מקסים ואופטימי בלי להיות רדוד מידי ולראות רק טוב.
מבחינת כתיבה ודמויות, הספר הפתיע אותי לטובה. אתה מאמין לכתיבה. אתה מאמין שילד היה יכול לכתוב את זה (הספר כתוב בצורת מכתבים מהגיבור ל'חבר יקר'), וזה לא מרגיש כמו מבוגר שמנסה לכתוב כמו יל