כמו קוסם שעולה על הבימה ומהלטט בעשרה כדורים צבועניים שונים בו זמנית באוויר ותופסם בידו מבלי שאף כדור יפול . כך קראתי בו .
כמו ילדה קטנה שהושבה על הגלגל הענק בלונה -פארק שלא הפסיק מפעילותו ,למטה למעלה, יום ולילה ,בחלום ובעירות ללא כל הכנה ,אזהרה מראש או רמיזה קטנה ,כך הושיב והליטט בי ואותי פראנזן במשך עשרה ימים ב-624 עמודים של ספרו .

דה-אליבא -פראנזן :

"{כל}... המשפחות האומללות - אומללות

דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה שלא קרה לי מעולם קודם לכן. אני נוהגת לקרוא לפני השינה. כשהתעוררתי בבוקר, אחרי ערב של קריאה ממושכת עד שנעצמו עיני, קמתי עם זיכרון מוזר שלא הצלחתי למקם, ובו מעין סצנות מפרק בסדרת טלויזיה או סרט כלשהו על בני משפחה אמריקאים. ממש ראיתי אותם לנגד עיני ושמעתי את קולותיהם אבל עברו כמה רגעים טובים עד שקלטתי שהאנשים שאני רואה בדימיוני הם וולטר, פטי, ריצ'ארד, ג'סיקה, ג'ואי וקוני –

לביטוי "ביתי הוא מבצרי" יש משמעות חיובית, אבל כאן הוא מקבל תפנית חדה ואפלה. לפנינו בית חדשני שנשלט כולו על ידי מערכת חיישנים מתוחכמת, בית שמהווה יצירת מופת אדריכלית מאבן בהירה וזכוכית מלוטשת, אבל תוכנן על ידי אדריכל מטורלל שכופה על דייריו חוקים נוקשים ואיסורים מוזרים ומעביר להם מבחנים פסיכולוגיים טרם כניסתם למגורים ואף במהלך שהייתם בבית. בית רגיל מושפע מאופיו של האדם שמתגורר בו ומשקף את אישיותו, א

הספר נקרא "סיפורו של יתום". עד סוף הספר לא ברור לי למה נבחר השם הנוכחי. יש יתום בסיפור הזה, אך היתום הוא לא כוחו של הסיפור. נכון, לצערנו אחרי מלחמת העולם השנייה, ובכלל אחרי מלחמות נותרים הרבה יתומים, לצערי אבל כאן השם ממש לא מתאים ואפילו מטעה.

חוזקו של הסיפור מתמקד במערכת היחסים, שנרקמת בין שתי נשים שונות, על רקע מלחמת העולם השנייה בשנת 1944. הן אמיצות, דעתניות, שתיהן יהודיות והמלחמה הארור

אתמול בלילה, מיד כשסיימתי את קריאת הספר, קיבלתי שיחת טלפון מחו"ל, על צג השיחה המזוהה היה המספר הזה 0014 או משהו כזה.

"אפרתי?, מדבר ג'ון ורדון, איך היה הספר? את מתכוונת לכתוב עליו בסימניה?"
אם לא ששכבתי במיטה (התנוחה החביבה עלי בזמן קריאת ספר) הייתי נופלת מהכיסא, כמו שאומרים. "מי אמרת שאתה?"
"ג'ון ורדון, הסופר של תנו לשד לישון, הייתי מעוניין לדעת מה דעתך על הספר שלי."
"שמע אדוני, לא ברור לי מ

ספר קליל וזורם.

הספר הנוכחי הינו הספר הראשון בסדרת "הבנות האבודות". בעמוד התודות הסופרת כבר מדווחת שהספר הבא יהיה "ביתו של מלך הסוכר", ובעתיד הרחוק יותר יוון וצרפת. בספר הנוכחי סוראיה ליין התמקדה באיטליה ולונדון.

לדעתי מי שקרא את הספרים של לוסינדה ריילי יתאהב גם בספר הזה.

הסופרת לוקחת את הקורא למסע של חשיפת העבר באמצעות קופסה עם רמזים.

כל הספר מתמקד ב-3 תקופות:

תקופה ראשונה 193

כלתי היקרה, המודעת לחיבתי העזה למצעים יפים, אמרה לי פעם את המשפט האלמותי: "ציפיות יש רק על כריות". מיד צירפתי למשפט הזה את המשפט המיושן, אך אקטואלי: "כגודל הציפייה כן גודל האכזבה", הנחתי את שני המשפטים, זה בצד זה, על מדף הציפיות המקופלות באופן מוקפד על המדף בארון חדר השינה שלי, והפנמתי את העובדה, כי לרוקמי חלומות כדאי תמיד לקחת בחשבון שמישהו יתרשל במלאכתו, שלא לומר, יוציא תחת קולמוסו יצירה בינונית

אולי זו העובדה שעבר יותר מדי זמן מאז שקראתי ספר מתח באמת טוב, אולי זו העובדה שהספר האחרון שקראתי היה "לבד בברלין" המעט איטי וכבד, אבל כל כך נהניתי מהספר הזה!
הוא באמת כולל את כל מה שצריך כדי להפוך ספר מתח מנחמד לטוב באמת. אמנם הסיפור עצמו - בלש משטרתי בפנסיה שהופך למעורב בפרשיית רצח מתוחכמת בעל כורחו, או לא כל כך בעל כורחו (כי הוא חי בחווה מבודדת עם אשתו, ברקע טרגדיה משפחתית, הוא פרש מהמשטרה אבל

קולסון וייטהד רקח לנו סיפור סביב מחתרת המסילה, שהייתה מבריחה עבדים שנמלטו מבעליהם אי שם במאה ה-19. המסילה היתה שקועה כמה קומות מתחת לאדמה, התחנות היו סמויות מהעין ורק המבריחים ידעו להיכן להביא את הנמלטים. המנהרות היו אמורות לקלוט לתוכן את הרכבות האפופות עשן מדוודי הפחם שלהן, כשלעשן אין ממש להיכן להתפזר והוא אפף את הרכבת וחנק את כולם. נוסעי הרכבת היו אמורים שלא להבחין שהרכבת עוצרת בשום מקום ומעלה נ