-בכל בוקר, כשאני מתעורר, אני ניגש לאמא שלי, נותן לה נשיקה ואומר: "בוקר טוב, אמא. אני אוהב אותך".
-אחר כך, אני מתארגן ליציאה לבית הספר, ולא שוכח לקחת כמובן את נגן ה-mp3 שלי, שיש בו את כל המוסיקה שאני אוהב.
-כשאני בא לבית הספר ומתחיל השיעור, המורה שואלת מי לא הכין את שיעורי הבית. אני, רוב הזמן, אומר שהכנתי, למרות שלא באמת הכנתי- זה היה שקר.
-בהפסקה, פורצת איזו קטטה בין כמה תלמידים מהכיתה (לרוב זה

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה

אז ככה, אני בדרך כלל לא נוטה לחשוף ככה דברים מהחיים האישיים שלי אבל כל מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים שלי יודע שאני בן אדם חרדתי שלא פעם ולא פעמיים יצא ממנו משפט הזה: "אוף, למה החלטות צריכות להיות כאלה קשות? הלוואי שלא הייתי צריכה להחליט בעצמי, הלוואי שהיו מחליטים בשבילי..."
בשלושת הימים האחרונים אני מרגישה שנפל בזכותי לקרוא את הספר הזה, ותנו לי לספר לכם איזה ספר מדהים זה ואיך הוא פשוט השפיע על צור

לפני מספר ימים, ביום שלישי, חזרתי ללימודים. ארזתי שוב את תיק הגב הגדול שלי, בדקתי שיש לי מספיק מחברות סנופי (אין, עברתי למחברות צבעוניות בלי סנופי), שיש לי מפתח לבית ומשקפיים חלופיים, ושהטלפון לא עומד למות. התעוררתי בסביבות שבע, התלבשתי והלכתי לבית הספר, לראשונה זה יותר מחודשיים.
בשלושת הימים שעברו מאז החופש התחיל להפוך לזיכרון רחוק. היום שבו התעוררתי בשתיים עשרה והייתי בטוחה שכל השעונים בעולם ה

ג'ונס חי בעולם מושלם: החיים מסודרים ומאורגנים, אין רעב, מחלות או אי ודאות אחרת. כל יחידה משפחתית מטפלת בשני ילדים - אחד מכל מין - שצריך להגיש בקשה כדי לקבל. יום הילדות האחרון הוא חגיגת ה - 12 ומאז אין חשיבות לגילו של הבוגר. ואין אלימות! בכלל! והשיוויון מושלם.

נראה לכם שזה עולם שכדאי לשאוף אליו? מן הסתם אנחנו לא יכולים לראות את יופיו. כי משהו בסיסי וחשוב נמנע מתושביו: בחירה. החיים הנוחים מגיעים

כשאני הולכת לספריה העירונית אני בדר"כ הולכת - מרחפת למדף הפנטזיה. מבחינתי , זה איזור הממתקים ולא אכפת לי שכבר התבגרתי ורוב מי שנמצאים באיזור הזה הם ילדים שגילם חצי משלי (מביך? לא בהכרח, שני הצדדים מתעלמים זה מזה באלגנטיות) או אימהות שמחפשות במדף המקביל ספרי נוער בשפה האנגלית לילדיהם על מנת שיוכלו להשתפר בקריאה וכתיבה (איתן דווקא יכול להתפתח שיח אבל בסופו אני תמיד חשה שלמרות העובדה שהן , בין אם הן

מאוד אהבתי את הספר. קראתי את הביקורת מתחתיי של DoloresTraum ולמרות שאני מסכימה עם כל מילה שלה - אני עדיין אוהבת וממליצה עליו. הספר ריגש אותי ומצאתי את עצמי חוזרת וקוראת בו ברגעים שביקשתי לברוח מחוסר האונים האישי שלי. אולי זאת דווקא הפשטות וחוסר התחכום לכאורה שבזכותם הספר היה מותח, אמין ומרגש. מומלץ לכל מחפשי הנחמה שביננו.

תאמת לקחתי את הספר כי חברה קרובה המליצה, לא ידעתי כל כך למה לצפות התקציר היה מבלבל מאוד אבל סקרן אותי.
לאחר בילוי ארוך בספרייה בחיפוש אחר הספר ו2 ספרנים עייפים שבאו לעזרתי המשימה הושלמה והאוצר היה בידי:)
זה שונה מכל מה שקראתי עד עכשיו, בדרך כלל אני קוראת ספרים שנכתבים מנקודת מבטה של הדמות הראשית(מספר גיבור) אבל הפעם העניין תוווך דרך מספר חיצוני ולי אישית זה קצת הפריע בהתחלה והקשה להיקשר לדמות. ב

לכל אחד יש את התקופות האלו, שבהם לא רוצים להרגיש כלום.
טוב, אולי לא לכל אחד. לי, בכולופן, יש תקופות כאלו.
את המעניק קראתי בעיצומה של תקופה כזאת.
מין פרק זמן כזה שבו רציתי רק לשכוח, ולהדחיק, ולהתעלם מכל מיני חלקים בחיי.
וקראתי את הספר הזה, והיה לי קשה.
הייתי חייבת להתעמת עם האמת, להודות שאנחנו פחות אמיתיים, פחות שלמים בלי החלקים האלו שרציתי להעלים.
שבני אדם הם בני אדם דווקא בגלל הזכרונות, ו