הספר השני של מלמוד שאני קורא - הראשון היה "העוזר" - וההתרשמות שלי עד כה היא שמדובר במין יהושע קנז ניו-יורקי, שגיבוריו הם עלובי חיים בודדים, שגרים בבתי דירות ועושים את המוות איש לרעהו. "הדיירים" הוא הכלאה בין קנז ובין "הגמל המעופף ודבשת הזהב" המופתי של מגד, שגם הוא עוסק בשני שכנים לאותו בניין מגורים שעוסקים בכתיבה ומתעבים זה את זה, וחוץ מהעיסוק בכתיבה ומהשנאה זה לזה הם חולקים גם חיבה משותפת לאותה ע

ספר די קודר ומדכא, אבל גם חזק ומרתק. מעניין איך כותב מוכשר יכול להציב במרכז הבמה שני גיבורים שהם אנשים בלתי נסבלים, אגוצנטריים, בוגדניים ונפוחים מחשיבות עצמית, ועדיין לגרום לקורא להזדהות אתם (ולשנוא אותם תוך כדי).
התרגום העברי הישן קצת מצחיק, בייחוד כשהוא מנסה להעביר סלנג של שחורים, עם ביטויים מופלאים כמו "זנונה אמו" (:
בכל זאת ספר מעולה, גם אם אולי קצת קשה לצליחה.

את הספר הזה קראתי כשהייתי צעיר יותר, והוא היה כמו לבלוע גלולה מרה בצבע סגול.

לא אהבתי במיוחד את הסיפור, המתמקד בעיר אחת גדולה אי שם בארצות הברית, עיר שבה הבניינים וגורדי השחקים מגיעים עד לשמיים ולא רואים אותם.
העלילה מתרחשת בעיקר סביב יהודי בשם הארי לזר ואפרו-אמריקני בשם וילי ספירמנט, שהדבר המשותף היחיד ביניהם הוא שכל אחד מהם הוא סופר ומעוניין לכתוב ספר, עד כה נשמע מבטיח, עטוף עם האפרוריות שהי