לא כתבתי ביקורות כבר חצי שנה.
בהתחלה זה היה בכוונה, ואז הרגשתי חלודה לגמרי ולא הצלחתי לכתוב כלום. הרגשתי ריקנות מוחלטת, ולא הצלחתי לחזור לדרך שבה כתבתי ביקורות.
והנה אני כותבת ביקורת על ספר ילדים שאפילו אין לו תמונה בסימניה.
הרשו לי להסביר.

****

הרייט המרגלת היא ילדה ניו-יורקית שעוקבת להנאתה אחרי אנשים אחרי שעות בית הספר. יש לה שני הורים עשירים ואומנת קשוחה ומופלאה וטבחית שהיא נהנית לעצב

בזמן הקריאה כבר התחילה להכתב לי ביקורת בראש. לא יודעת למה היא התעכבה כל כך בצאתה אל הכתב, אולי ספר ההמשך שקראתי קצת הרחיק אותי ממנה.
אם בילבי, גיבורת ילדותי הבלתי מעורערת וגיבורה בכלל, היתה בדייה גמורה, ילדה בלתי אפשרית שחיה חיים מעוררי השראה אך פנטסטיים במהותם, מדיקן היא ילדה אמתית. ילדה מופלאה ומעוררת אהבה כמעט מראש. היא מתאפיינת באותה עצמאות וייחודיות של בילבי, אבל ממוקמת בחיק משפחה נפלאה וקר

הרייט.
הרייט גרה בניו יורק. לא הצלחתי לגלות איפה, וזה מבאס. כי גוגל מפות במקום האמור לא תואם לתיאור האווירה-מראה-שכונה שבספר.
לוידעת.
הרייט היא ילדה מעצבנת. מה זה מעצבנת, כל כך מעצבנת.
אני חולה עליה.
אם הייתי חברה שלה אז כבר לא הייתי חברה שלה. היא חטטנית ובטוחה שהיא תמיד צודקת ונודניקית ברמות אחרות. (טוב, הייתי חברה שלה, אבל היינו רבות כל הזמן. בהנחה שחזרתי לימי היסודי שלי). היא כזו בלתי נסבל

[אולם ספורט רעוע בכפר מבוא-הרי-חציר, סוף העולם מערבה. במת עץ שברירית ניצבת בקצה האולם ומאחוריה וילון קטיפה סינטטית, אדום ומרופט, שכבר ראה ימים טובים יותר. הנוכחים: שלושה שופטים בעלי משקפי קרן וגליונות נייר, יושבים ומפהקים מאחורי שולחן צר שניצב מול הבמה. שלט קרטון גדול תלוי על שולי השולחן ובו כתוב "תחרות הילד הספרותי המטורלל ביותר, מחזור #52"]

שופטת #1: "הבא בתור, בבקשה."

על הבמה עולה בביטחון

ספר טוב וכייפי. נהנתי לקרוא אותו. אהבתי במיוחד את קטעי המחברת של הרייט. היא חכמה ואמיצה, סקרנית ונחושה, וגם אני אוהבת סנדויץ' עגבניות! (אבל לא רק...) יש לה מלא דימיון. ספורט הוא יותר מדי ספורט לדעתי... אהבתי את הילד אם הגרביים הסגולים. סגול זה צבע מושלם, אבל גרביים סגולים הם די נדירים.לסיכום- ממש טוב! מומלץ בחום! בעיקר בחורף כיף לקרוא אותו.
נ.ב. זה קצת משגע שכתוב שם כף במקום כיף. חסר י'!