ניסיתי לקרוא את הספר מההתחלה שלו אבל היא הייתה ממש גנרית ומשעממת.
ויתרתי כבר על הספר הזה...
אבל אז, בשבת - פתחתי אותו באיזה עמוד אקראי ונסחפתי לקריאתו עד הסוף בנשימה אחת.
נכנסתי לעלילה בקטע שבו הגיבור נכנס פיזית לכלא ו"מגלם דמות" של אסיר.
משם זה כבר היה הרבה יותר מעניין.
הבנתי שוב שגם סופר טוב לא בהכרח טוב בכל ז'אנר.
לכן עצה לכל הכותבים החובבים והמתחילים שכאן ואפילו למי שהוציא כבר ספר או שניים -

כשמרימים מותחן מדף, החשש הכמעט מיידי הוא ליפול למלכודת של כתיבה גנרית, נוסחתית ושטוחה. אלא ש"המשחק האחרון" של בראד פרקס מוכיח שמותחן לא חייב להיות כבד כדי להיות חכם, ושקצב מהיר לא חייב לבוא על חשבון אינטליגנציה.
במרכז העלילה עומד רעיון נחמד ביותר: החדרת שחקן תיאטרון אל תא מעצר שמור בתפקיד חייו – לדובב אסיר מסוכן ולהוציא ממנו מידע קריטי. הדינמיקה הזו, שבה אין "קאט", אין חזרות, וכל טעות בקריאת הפרטנ

זה הספר השני של אותו סופר שאני קורא ברצף. גם כאן לשמחתי העלילה מובאת בעיקר בגוף ראשון מפיו של הגיבור, ולסירוגין גם מפיה של אמנדה בת זוגו ודמות משנית נוספת. כרגיל הסופר שוזר בכתיבתו הומור (גם עצמי), לצד מתח וטוויסטים מפתיעים לאורך כל הדרך. על הכריכה כתוב שזה כנראה הספר הטוב ביותר של בראד פרקס עד היום, אבל אני לא מסכים. אהבתי יותר את הספר הקודם- קרוב ממה שנדמה. בנוסף, הטוויסט האחרון הרגיש לי לא אמין