יום אחד בכיתה ה' או-ו' ? אני לא ממש זוכר. בכל אופן, הראו לנו איזה סדרת כתבות שעשו ערוץ 10 על ילדים מפגרים בישראל. אני מסתכל וכל הכיתה מסתכל וכולם פשוט מתחילים לצחוק ולצחוק ולצחוק...



צ'ארלי, גבר בן 33 עם פיגור שיכלי עובר ניתוח שמעלה לו את רמת המסכל מ-70 ל180. צ'ארלי, שהיה משחק עם ילדים בגן, התמים שעשה את עבודת הפרך במאפייה שבו הוא עובד, שהיה חביב על כולם והוא היה מחבב את כולם - הופך להיות גאון. זה היה החלום שלו - לקרוא, לכתוב, לדבר על דברים חשובים שיוצאים מפיותיהם של סטודנטים.
הניתוח הצליח וצ'ארלי יודע 20 שפות, קורא ספרים ללא הרף, מתחיל לגלות מודעות עצמית ולפתח רגשות שהתחבאו במחסן במשך 33 שנה.
הוא כ"כ רצה את זה ועכשיו שזה הגיע הוא לא מאושר, אפילו בדיכאון. צ'ארלי לאורך כל הספר מתמודד עם בעיות מההווה, בעיות מהעבר ודניאל קיס יוצר לך תחושה שבה לך לעזור לו, אתה רוצה לייעץ לו ושהדמות המרכזית עושה טעות אתה הופך להיות עצוב, וכשהיא עושה משהו נכון אתה מחייך.
צפו לדמעות לרגישים שבנינו.

ספר מעולה ולדעתי חובה לקרוא אותו, בתור לוחם כיום בסדיר גם הזדהיתי עם הרבה מהכתוב.
אל תראו את הסרט אם קראתם את הספר, בזבוז זמן.
וייאלה לכו לקרוא

ההתחלה של הספר התחילה טובה, ילדה נעדרת בעיירה נידחת סמוך למיזורי שבאה"ב וקמיל פריקר, כתבת משיקגו שנולדה וגדלה באותה עיירה, נשלחת לסקר את הכתבה. זמן קצר לאחר שהותה אצל אמא שלה אותה ילדה נעדרת, נטלי קין שמה - נרצחת. המשטרה המקומית חושדת כי הרצח הזה ורצח נוסף שאירע לילדה בשם אן נאש לפניי כתשעה חודשים הם רציחות של אותו רוצח, רוצח סדרתי שעוקר לילדות קטנות את השיניים.
ברוב הבולט של ספרי המתח אתה לומד שמבצע הפשע והאשם הוא בעצם מישהו שבחיים לא היית עולה עליו, זה יכול להיות כל אחד מהדמויות בספר, לפעמים היא דמות מרכזית, ולפעמים משנית. בספר "חפצים חדים" הקורא הממוצע יגיע למספר מאוד מאוד מצומצם של נאשמים פוטנציאליים אבל לדעתי גיליאן פלין דיי נכשלה בכך שפתרון לתעלומה היה דיי סביר ? רגיל? מאכזב? כן הוא היה מפתיע אבל לא מפתיע ברמה שהלסת שלי יורדת כחמישה סנטימטרים ולא מספיק מפתיע כדי שאצטרך "להתאושש" לקראת קריאת הספר הבא ברשימת הקריאה.
צריך לתת מילה טובה פה לגיליאן פלין שהכתיבה שלה מאד טובה בעניי והיא הצליחה להצחיק אותי פעמים רבות. אולי העלילה, בהשוואה לנעלמת (השוואה מתקבלת על הדעת כיוון שמדובר באותה סופרת) פחות טובה, אך הכתיבה אותה כתיבה ואם נסחפת בספר אחר שלה תוכל להיסחף גם כאן.

אתם תשנו את החיים שלכם אם תפעלו לפי מה שכתוב בספר.
אל תשאלו למה פשוט לכו ותקנו את הספר הזה. כן, לקנות לא להשאיל; זה ספר חובה בכל בית במדינת ישראל!

המורה שלי פעם אמרה לי שמתמטיקה ברמה הגבוהה ביותר שלה היא כבר פילוסופיה, כנראה שאחריי קראתי את הספר הזה אני מבין למה היא התכוונה.
אין הרבה מה להגיד, העלילה טובה והסוף מפתיע מאוד. יש הרבה מושגים של מתמטיקה ובכללי הדרך שבה הגיבורים הראשיים פותרים את התעלומה מתבצעת ע"י חשיבה מתמטית ובלשית כאחד - שילוב שמאוד אהבתי בספר הזה.
לא מומלץ לגרועים מתמטיקה - תאמינו לי אתם תעזבו את הספר מהר מאוד.

מה שהכי אהבתי בספר הזה שהסופר אומר ת'כלס מה הוא חושב על החיים, האנשים, החברה, הנורמה ותוך כדי מספר סיפור מרגש ומצחיק וקליל ומה לא.
מומלץ בחום!

אני לא טוב בכתיבת ביקורות. אני גם לא מתיימר להיות אחד שטוב בזה. אבל הספר נעלמת מאת גיליאן פלין הוא הרבה יותר מסתם "ספר טוב" או "ספר מעולה" יש בו הרבה מעבר לזה ואם הייתי אחד שטוב בכתיבת ביקורות הייתי אומר לכם כל מיני דברים שבן אדם שטוב בכתיבת ביקורות אומר.
בסה"כ לקורא הממוצע הזה הזה פצצה. הוא זורם, הוא כתוב בכתיבה מאוד טובה ומעשירה. מאמצע הספר עד כמה שהקלישאה הזאת לעוסה אבל "אי אפשר להניח את הספר מהיד" וזה באמת ככה.
צריך להיות פסיכי, פסיכי כדי לכתוב ספר כזה ואני באמת חושב שגילאין פלין היא פסיכית.
אבל היי; מישהו אמר שלהיות נורמלי זה כיף ?

מה קורה לתאילנד של שנות ה90 של המאה ה20 שהמערב מגלה את הנופים, המאכלים המיוחדים ובעצם את הקסם בתאילנד ?
מה שקורה שהמדינה עצמה מקבלת שוק ומירוץ עכברים מתקיים אצלה במטרה לצמצם פערים עם המערב.
יש לזה השלכות רבות והעיקרית שבהן היא שאנשים מתחילים לקחת סמים בלי הפסקה, בעיקר מתאמפטמין. אנשים מכל הגילאים החל מגיל 12 שנשים מתחילות לעסוק בזנות עד גיל 90 שמוכרת אוכל צריכה לספק מזון לכל המערביים.
אהבתי בספר הזה יותר את נקודת המבט על המזרח ועל תאילנד בפרט. אתה מגלה כמה תאילנד היא מדינה מושחתת בעליל אך עם זאת גם סלחנית בעליל, דיי מוזר לא ? אבל מספיק ששוטר יתפוס אותך עם שלושה גרמים של קוק אתה יכול להישלח לכלא ל25 שנים (!) או שתיתן לו 4000 באט ותגיד לו "תבליג אחי סבבה ? גם ככה עוד חודשיים אני מסיים את הטיול ועף מפה".
העלילה בסיפור מבחינתי לא הייתה זוהרת אך גם לא רעה. מה שיותר אהבתי זה לעולם שאתה נחשף; בחורה בת 16 מאבדת את הבתולים שלה לגבר אנגלי בן 50 תמורת 10000$, העברת סמים מתבצעת דרך מעבר בשלושה מדינות, שוטרים בתאילנד חיים כמו חברי כנסת פה ואישה אחת שמתוארת כאלילה יוונית בעל יופי סוחף ללא עוררין מתגלה לבסוף כ... טוב נו אתה יודעים, תאילנד...
לסיכום - אל תבואו עם צפיות גבוהות ואני צופה הנאה מובטחת :)

מכירים את זה שיש לכם מבחן חשוב, אתם יושבים על שולחן הלימוד שלכם, מוציאים את הדפים, מתחילים ללמוד ואז... ואז באים כל התירוצים: "אני צמא", "בא לי לאכול" "שיט לא ראיתי את הפרק החדש של גולשי ספות עוד עשרים דקות אני ילמד - נשבע! -", " יואו החדר כל כך מבולגן אני לא יכול ללמוד ככה".
בכל אפן זה מה שקרה לי שקראתי את הספר הזה. רק ככה אתה יודע שספר לא טוב, שנותרו לך רק ארבעים דפים אחרונים ואתה ממציא את התירוצים האלה, שנותרו לך ארבעים דפים אחרונים ולוקח לך יומיים לסיים אותם, שאתה משכנע את עצמך שאתה חייב לגמור את הספר כי יש מצב שבפרק האחרון אתה תופתע והספר יתגלה כספר מותח (לא זה לא קרה).
הדמויות מאוד שטחיות ואפילו הדמות הראשית שלדעתי יש בה המון פוטנציאל לדמות מעניינת, פשוט דיי משעממת.
והרשע? אהבתי את הרעיון עצמו של הרשע בסיפור אבל שוב הדמות מאוד שטחית ורדודה.
בתקציר הספר כתוב משפט מתוך ביקורת של ניו-יורק טיימס והוא הולך כך: ג'ימס פטרון עושה הכול חוץ להכניס את אצבענו לשקע החשמל כדי לחשמל אותנו" תעשו לי טובה אני הרגשתי כאילו הוא מקריא לי סיפור לפניי השינה וממש קשה לי להגיד את זה כי שוב לספר הזה היה פוטנציאל גדול בשבילי.
זהו ספרו השני שאני קורא של פטרסון ואני לא מבין מה הבעיה, לדעתי שמו הולך לפניו כי גם ספרו השני לא היה משהו, אם כי קצת פחות רע מהספר "חתול ועכבר".
מצטער על הביקורת פטרסון, באמת אבל מה לעשות שעל טעם ועל ריח - אין על מה להתווכח!