*מיני ספויילר בהמשך*
האמת, זה ספר לא טוב, כלומר הוא ממש טוב בלשמור על בינוניות לאורך כל הספר. איך זה בא לידי ביטוי?
הדמויות הרדודות: כל דמות מרגישה כמו שכפול אחת של השניה, גברים ונשים. אין עומק, אופי, מורכבות, אלא רסיסי ביוגרפיות (די זהות) וביטוי של תחושות. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות
הכתיבה:אני לא אוהב סגונות כתיבה עם דימויים על גבי דימויים אבל פה זה כאילו הלך לקיצון השני. הכתיבה כל כך פשוטה, כאילו מישהו מתמצת לך את הסיפור.
העלילה: כבר קראתי הרבה ספרי מתח שלקו בפרמטרים חשובים שהופכים ספר לספר טוב, אבל חלקם מפצים באמצעות נתיבי העלילה, בין עם במהפכים או טוויסטים או הפתעות. פה, גם זה לא קורה. הפתרון נתחש באמצע הספר באופן כזה שאתה בטוח שמדובר בניסיון של הסופרת לזרוק אותך לכיוון מסוים בשביל לחשוף סוף אחר, אבל לא. פשוט לא. הסייפא של הספר בכלל הזוי מופרך ולא קוהרנטי לאף פריט אינפורמציה שנחשף ב312 הדפים שקדמו אליו.
ספר שלא אזכור שקראתי אחרי חמשת העמודים של הספר הבא שאקרא...

"כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק." -מוקי

אנחנו חיים בעולם שבו לאף אחד לא אכפת מצדק. בין אם מדובר ברשויות המושחתות ובין אם מדובר בנו, בני האדם שלא פעם ולא פעמיים מעלים על המוקד אנשים על לא עוול בכפם ואותם אנשים שהצדק לא האיר להם פנים, חיים בכאב ובצער. האם זה יכול להשתנות? האם צדק יכול להיעשות? במותחן החדש של מאיה קראוס ברדה, הצדק אפשרי בכתיבה רהוטה וסוחפת הסופרת יצרה סיפור מרתק שעוצר את נשימת הקורא עד למילה האחרונה. הסיפור מתחיל כאשר רצח חולני מתבצע בתל אביב והחוקר הראשי אורן גרנות עומד בראש החקירה. במהלך חיפושיו אחר הרוצח שלא משאיר שום רמזים מלבד שיטת רציחתו, הוא מגיע אל בית חווה (מקלט לנשים מוכות) שאותו מנהלת דפנה קרני, אישה מדהימה וכואבת שזיכרונות העבר לא נותנים לה מנוח. בתחילה נדמה לאורן ולקוראים כי אין קשר בין הדברים אך כאשר הרציחות ממשיכות מסתבר שכל הנרצחים הם בני זוגן של הנשים המוכות בבית החווה. אתם חושבים שאתם יודעים מי הרוצח? תחשבו שוב כי הסוף עומד לטלטל אתכם לגמרי. אני עדיין לא מאמינה. ספר מופלא של חמישה כוכבים. תענוג.

סיפור מעולה.
מעניין. מהנה. לא משאיר אדיש.
איש אפשר להניח מעמוד ראשון עד אחרון.
חמישה כוכביא.