אהבתי ממש את הספר, אמנם הוא קצת יותר אימה מאשר פנטזיה אבל הוא עדיין לוקח את הקורא לעולמות רחוקים, ותעלומות- שזה מה שמשאיר אותך במתח לאורך כל הספר, ואז כשנפתרה תעלומה אחת ,תעלומה אחרת עולה...לא משאיר אותך תוהה איפה הפואנטה...כמו בספר שקראתי לאחרונה...
ממליצה בחום, אני חיה עם בעל ושלושה ילדים ועדיין קשה לי לעזוב את הספר מהידיים!!
חבל שאין ציורים של כל החיות והשרפים וקארו והחברים שלה.....!!!!!!!!!!!!!!

ביקורת מכילה ספויילרים!

כשאת מוגבלת למיטה בשבת עם חום של 38.9, אף סתום והתעטשויות בלתי פוסקות אין לך מלא דברים לעשות.
*לצפות ב-MTV- לא. אני יכולה לתקוף התקף אפילפסיה מכל התנועות האלו בקליפים, וחוץ מזה, קשה לי לראות אנשים שרים וקופצים ורוקדים כשאני מרותקת למיטה.
* לזלול עד שאני אקיא- כאילו שיש לי תאבון.
*לישון- אני ממש לא יכולה לישון, אני עוד אחנק!
*להתקדם בחומר הלימודי- כן, ממש. מי המוזר שהכניס את האפשרות הזאת לרשימה הזאת?! אני אתבע אותו!

רוב האפשרויות שלי לא כל כך מוצלחות. נשארה רק אפשרות אחת- לקרוא ספר. רציתי משהו חזק, שישכיח ממני את ההצטננות הנוראית שלי (למה נראה לי שבנאדם שמכור לסמים היה אומר את אותה התשובה?). ספר שלא קראתי (כל ספרי הארי פוטר ועוד מיליון ספרים אחרים נמחקו מהאופציות האפשריות), ספר לא צפוי, פנטזיה טהורה.
אז שלפתי את 'בת העשן והעצם', והתחלתי לקרוא.
והמשכתי, דף אחרי דף, מילה במילה.
לא הפסקתי לקרוא את הספר באותו היום. שכבתי מרותקת, עם 3 שמיכות פוך ועם כוס שוקו (חמישית לאותו היום), גומעת בשקיקה את הספר.
רוצים אני אגלה לכם סוד?
התגעגעתי.
התגעגעתי לספר שאני יכולה להביא לו 5 כוכבים בלי להניד עפעף, התגעגעתי לפנטסיה אמיתית.
רוצים עוד סוד?
כשהלכתי לצומת ספרים, בפורים, קצת היססתי כשבחרתי את הספר הזה. היו מלא ביקורות עליו, כמעט כולם משבחות, ואולי הביקורת שבזכותה העפתי מבט על הספר הזה בחנות היא הביקורת של מרי בלאק (סתם מישהי) על הספר. אני הססתי, כי כשקראתי את התקציר על גב הספר, התנהל... קרב מוזר ביני לבין התקציר, הספר.
הסתכלתי על התקציר.
נחשו מה?
הוא לא הסתכל בחזרה.
זה כבר מעיד על גסות רוח, שלספר יש עמדה ברורה, הספר לא הולך להתחנן בפניי
כדי שאני אקרא אותו.
אני מוזרה, אני יודעת ><

זה ספר מ-ו-ש-ל-ם!
כשהתחלתי לקרוא, הכתיבה והתאורים דירבנו אותי. העלילה מתחילה בפראג, עיר יפהפייה שהייתי בה אולי מיליון פעמים, עם האחיות שלי, עם אחותי, עם בת דודה שלי, ואני מאוהבת בעיר הזו, עיר מדהימה להתחיל בה סיפור. הזדהתי עם התאורים של הסופרת של פראג. בכלל, הכתיבה זורמת וקלילה, אבל היא ברמה יותר גבוהה מאשר ספרי נוער אחרים.
הדמויות-
מאוד התחברתי לקארו. מאוד. לא רק שגם אני רוצה לצבוע את השיער לצבע לא הגיוני (אדום!!), אני מתחברת לצורך של קארו לדעת מי היא, להתחבר לעצמה, לגלות. היא גם אמנית, אומנות היא חלק ממנה. מה גם, היא ממש נאמנה. האישיות שלה מדהימה. הרגשתי אהדה כלפיה, היא לא מושלמת, אבל היא דמות ראשית טובה מאוד. המשמעות של השם 'קארו' היא תקווה. זו דרך מקורית להעביר את אחד הערכים בספר- התקווה. זה שם יפה כשחושבים על זה- הוא מתנגן יפה (ההמממ, האם השם 'קארו' נכנס לרשימת השמות להם אני רוצה להחליף?).
סוזנה- הוו, אני מתה עליה! קשוחה, זעירה וחריפה, אבל עם זאת- חברה טובה!
עקיבא- חוץ מהשם המוזר, אין לי שום טענות נגדיו. הוא עבר הרבה, הוא רוצח, הוא בובה על חוטים- מלאך חתיך וסקסי, שמרגיש ריקנות ו'איניות' עד שהוא פוגש את קארו. אני מזדהה גם איתו, אני מכירה את הרגשת הריקנות והכמיהה למשהו, לאור.
ברימסטון וכל הכימרה למינהם- גם אני רוצה משפחה מגניבה שכזאת! בכיתי כשנודע לי שכולם מתים. :'(
העלילה-
טיפונת צפויה, אבל מפותלת ומשובחת, רומנטית ומדהימה. סיפור אהבה עוצר נשימה ומעלה דמעות על אהבה בין בת שטן למלאך, על התקווה שאולי, אחרי מלחמה ארוכת ימים, יהיה שלום. בעיקרון הספר מדבר על תקווה וחיפוש על הזהות האמיתית, אם לנסח את המסקנה הזו במילים של הניו יורק טיימס בוק ריוויו.
לסיכום, לייני טייילור מביאה פה עולם חדש ומקורי, פנטזיה מהדרגה הראשונה.
מומלץ!

ועכשיו הלכתי לחפש פרטים על היציאה של ספר ההמשך, ואז להתחיל את 'שומרת אחותי' למרות שספיילרו לי את הסוף. למישהו יש טישו לתרום לי?

תענוג של סיפור.
מרתק ממש וקראתי אותו כבר כמה פעמים. כתוב ובנוי מעולה.

השיר התנגן ברקע, הזמר זימר לו בדיכאונות מסויימת כשעוד דף הגיע לסיומו ומיהרתי להפוך אותו לדף הבא.
בזמן שהספיק לי לשקוע בדף הבא הזמר סיים את שירו במספר סלסולים, ואז נגמר השיר.
דממה.
טוב, הדממה הזאת נמשכה עוד הרבה זמן, כי בקושי הייתי מסוגלת להתיק את עיני ממנו כדי להתחיל את השיר מההתחלה, כי כמובן, למי יש את הטימטום להעביר לשיר אחר כשגיבורתינו נלחמת על חייה ובראשי רצות סיטואציות מאיימות ונוטפות דם?!
טוב. לא לי!
השיר חזר מההתחלה, הזמר התחיל לשיר, ואני שקעתי מחדש לתוך הספר.

טוב, זה ספר כזה שאי אפשר לנטוש.
לא. אתם לא תנטשו רק אם אתם מעולפים מעייפות וגם אז תתהפכו במיטה שעות מרוב מחשבות ומתח ובבוקר תתחרטו על זה שלא ניצלתם את הרגעים האלו כדי להמשיך לקרוא ועכשיו קשה להתרכז.
הו. ואם יש במקרה, באותו היום, דבר מרושע מאוד שנקרא "בית ספר", אתם תקראו גם בשיעור של המורה המרושעת למתמטיקה עם העיניים בגב.
ואם היא תחרים את הספר אתם תלכו להתלונן למנהלת, כי בשיעור הזה אפילו לא עשיתם לה פרצופים מאחורי הגב, ולא זרקתם על מישהו כדורי נייר, ואפילו לא שמתם למורה רגל שהיא עברה בין התורים!
~תתעלמו מזה, פשוט חיפשתי איפה לעשות כמה דרמות, טוב שיש חופש גדול~

בכל מקרה, בואו ואספר לכם על מה מסופר.
הסיפור מגולל את סיפורה של קארו, נערה שמשמשת כשליחה של אדם שמשמש לה דמות אב, ומאז ומתמיד גידל אותה.
אני לא חושבת שמיותר לציין שהאדם הזה הוא חצי חיה במקורו, עם זנב דומה לזנב חתול.
אה, והדבר החשוב מכל, קרניים.
ולצידו, שתי עוזרות מפלצתיות במיוחר, ועוד אחד שאוהב להיתלות על אחת הקרניים שלו.
אז, לגדול בחברת מפלצות, ממש ילדת שמנת.
חוץ מהחלק שבו היא בשליחות כדי לאסוף שיניים למיניהן, היא ממש כמו סוכנת חשאית.
וחוץ מהחלק השלם הזה בחיים שלה, היא בכלל נערה דיי נורמלית עם כישרון לציור, ושיער כחול.
כן. שיער כחול.
הספר מספר את סיפורה שמתגלה לאט לאט.
ומסתיים בסוף פתוח, כמובן, אולי עוד טרילוגיה, אולי לא.

בכל מקרה.
מה דעתי על הספר?:
השלמות באה בשמות מוזרים.

הערות:
"אפילו גרמנית או עברית נשמעו ערבות לאוזן"
כאילו, איה!

הערות נוספות (מתקשר להערה הקושמת):
ליני טילור מרושעת.
והעובדה שהמתרגמת לא שינתה את זה לשפה אחרת, עשתה אותו/אותה גם למרושע/ת.
סליחה. לא יכלת לשנות את זה לשפה אחרת כדי שנוכל להשלות את עצמינו למשך הספר שעברית נשמעת טוב בעיני מדינות אחרות??

לסיכום:
ממליצה בחום, הוא מעולה.

~ספויילרים~


ציפיתי ליותר.
הספר הזה, ששמעתי עליו כל כך הרבה- על המוזרות שלו ועל הפנטזיה הטהורה שבו, על הדמויות המרשימות- פשוט אכזב אותי.
אל תטעו- כשהתחלתי לקרוא אותו הוא באמת נראה ככה, בגלל שחיבבתי את הרעיון העלילתי ואת קארו, שהייתה דמות יצירתית ועצמאית. היא הייתה דמות... שונה. לא בדיוק אחת שהתחברתי אליה, אבל הערכתי אותה ואת שיערה הכחול. תמיד רציתי שיער כחול, או אולי ירוק.
והיו גם החברים של קארו, סוזנה ומיק, שהיו זוג כל כך טוב ודמויות כל כך נחמדות ומעוררות השראה שלמען האמת, יכלו לשחק את תפקיד הדמות הראשית טוב יותר מקארו.
בכל מקרה.
קארו, סוזנה, מיק, בית הקפה, המשפחה של קארו, הקסם והשיניים- הכל היה כל כך יפה. כל כך שונה. עולם פנטזיה שהייתי מוכנה לגור בו. הרפתקאות שלמרות שלא פירטו עליהן בכלל, הייתי שמחה לחוות. וקסם. כל המחשבה שנתנו לקסם ולעולם הכימרות.
הכל נהרס ברגע שהעלילה הגיעה לשיאה.
רציתי סיפור פנטזיה טוב ויוצא דופן. לא קראתי ספר פנטזיה איכותי מאז "האימפריה האחרונה". חיפשתי משהו מיוחד שיכול להציע לי סיפור שאני יכולה לקנא בו. עלילה ורקע שבנויים כל כך טוב עד שכמעט אשנא את הספר. משהו שאני אוהבת וכמעט רוצה שלא לאהוב. במקום זה קיבלתי סיפור שכל כך רציתי לאהוב, אבל אני פשוט לא יכולה.

אני לא אגיד שזה קרה בגלל עקיבא. למרות שהוא חלק גדול מאוד מהסיבה שאני לא אוהבת את הספר הזה, הוא לא הסיבה היחידה.
כלומר, כן- נמאס לי מדמויות טראגיות חסרות פגמים. במיוחד אלה עם הגוף המושלם- נראה שסופרים של ספרי נוער חושבים שגוף שרירי, חטוב ושזוף הוא הדבר היחיד שיכול להיחשב "יפה" (בעוד נשים מתוארות קטנות ושבריריות, כאילו נאסר על כך שיהיו גבוהות או שריריות, או אפילו קצת שמנות). חוץ מזה, נראה שכל האישיות של עקיבא בנויה על איך שהוא נראה, בגלל שזה באמת הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שאני רואה בו שגם הדמויות רואות. מאיפה הן הסיקו את כל שאר הדברים לגבי האישיות שלו- אין לי מושג.
אבל מה שבאמת הרס לי היה...
איך לומר?
חוסר התזוזה. מבחינה עלילתית ומילולית כאחד. יותר מחצי ספר מדברים על המה-שמה שעקיבא פעם אהב, בעוד לא טורחים להכיר לנו את הדמויות המשניות יותר, או להרחיב אופקים וליצור קו עלילה שלא מתבסס על אהבה רומנטית. אני רוצה לדעת יותר על עולם הכימרות ועל העולם של המלאכים, ולא לקרוא על מה-שמה המושלמת שנתנה לעקיבא ללקק אותה. אני רוצה לדעת עוד על האכזריות ועל היופי, ואני רוצה לראות ולחוות את הקונפליקט בין שני העולמות ואני רוצה שעוד דמויות חוץ מעקיבא יופיעו בגלל שהייתי מעדיפה לקרוא על כל אחד אחר. כל אחד. כלומר, היה קל יותר להתחבר לסיפור הרקע המופרך של קארו יותר מלזה של עקיבא, והיא הייתה נסיכה לשעבר שמתה וחזרה לתחייה בלי שום זיכרון מעברה הטראגי (מה-שמה, למקרה שתהיתם). זה אומר הרבה.
אהבתי את ה"רעיון" של קארו. שיער כחול, אומנות, גודלה על ידי כימרות, מבדילה בין סוגי שיניים, יוצאת למשימות משונות ולא מוסברות בשביל המשפחה שלה. אבל היא כל כך... מושלמת. כולם אוהבים אותה, אין לה מגרעות, אפילו יש לה סיפור עבר קסום ומיותר לחלוטין שהספר היה יכול להסתדר בלעדיו. בעצם, הספר היה יכול להיות טוב יותר בלעדיו, בגלל שהוא רק מוסיף על כך שהיא כל כך מיוחדת, וכל כך... דמות ראשית.
אחד הדברים שהופכים ספר לטוב הוא השוויון בין הדמויות. דמויות משניות צריכות לחשוב ולהתנהג גם הן כאילו הסיפור סובב סביבן, והתפקיד המרכזי לא אמור להיות כל כך... ברור. לא הכל חייב להסתובב סביב קארו, לא כל שיחה חייבת להתמקד בה, לא כל דמות חייבת להעריץ אותה ולחשוב עליה כל הזמן.

וכאן נכנסים סוזנה ומיק.

אז כן, הזכרתי בהתחלה שהם היו דמויות טובות שלא קיבלו מספיק יחס, מה שממש חבל. אבל במובן מסוים העובדה שלא התייחסו אליהם הפכה אותם לדמויות טובות יותר. לדוגמא, בואו נסתכל על הדמות האהובה עליי:
סוזנה.
לא היה שום ניסיון לגרום לה להיראות שונה, מיוחדת, או טובה יותר מאחרים. במקום זה, הסופרת גרמה לה להיראות אנושית. אין בה שום דבר מיוחד, אבל יש בה כל כך הרבה דברים שהופכים אותה לדמות מדהימה. ושלא כמו לקארו, היא מלאה בפגמים ובאישיות שלה יש הרבה גורמים שונים.
היא כועסת, היא אגרסיבית, היא לא מוותרת בקלות, היא יצירתית, היא חברה טובה, היא מתעצבנת מהר, היא נותרת טינה, מתלוננת הרבה ועקשנית, כשמצד שני היא אוהבת לדבר על בנים ומפחדת לגשת לבחור ההוא עם הכינור שהיא רוצה להכיר. סוזנה הייתה לצידה של קארו לאורך כל הדרך, גם כשהיא לא ידעה מי היא, גם כשקארו סירבה לספר לה. ובסופו של דבר, כשקארו נמצאה פצועה ובוכה, סוזנה הייתה לצידה וניחמה אותה, דורשת ממנה להפסיק לשקר לה ולספר לה מה לעזאזל קורה.
גם מיק, למרות שהוא לא הופיע הרבה, הראה תכונות "רגילות" שהשאירו אותי שפויה במהלך קריאת הספר- למרות שאני לא מצליחה לנקוב באף אחת מהן כרגע (בגלל שעבר יותר מדי זמן מאז קריאת הספר או בגלל שלא טרחו להכניס אותו ליותר מארבעה פרקים?). אבל זה לא בדיוק משנה, בגלל שמה שגרם לי להתאהב בדמות של מיק הייתה האהבה שלו לסוזנה והאכפתיות שלו לה ולקארו. בדיוק כמו סוזנה, הוא תמיד היה לצידן, ולמרות שהוא וסוזנה לא יצאו יותר מדי זמן (כמה חודשים, אם אני לא טועה) היה ברור שהוא אוהב אותה.
הו, ולמקרה שלא עליתם על זה, הוא היה הבחור עם הכינור.

ו... זהו. שני אלה היו הדמויות הטובות היחידות בכל הספר המעצבן הזה שעדיין חיות. לכל השאר אפילו לא מגיע שאזכיר אותן.
You either die a good character or you live long enough to become a bad one.




טוב, נראה לי שאסיים את הביקורת הזאת. התלוננתי מספיק, ולקח לי יותר מדי זמן לגמור את הדבר הזה (כתבתי את הביקורת במשך חודשיים בגלל מחסום הכתיבה הנוראי הזה. אה, זה היה מתסכל).
האם אני ממליצה?
לא. זה די ברור מאליו.
הרעיון המדהים שהתקלקל בגלל העלילה השטחית אכזב אותי יותר מדי מכדי שבכלל אחשוב על האפשרות לתת לכם לעבור את הסבל שאני עברתי. אבל אני מניחה שאני נחמדה מדי ואני לא יכולה לשלול דעות של אנשים אחרים, אז מי יודע- אולי תאהבו את הספר בכל מקרה.

אנחנו ארבעה אחים
שניי בנים ושתי בנות
אני השלישית
בת ראשונה אחרי שני בנים
כל חיי הייתה לי תחושה שאני שונה, שאני לא שייכת וככל שהשנים חלפו התחושה רק התחזקה
במיוחד לאור העובדה שהמראה החיצוני שלי לא דומה לאחים שלי וגם לא להוריי.
עם הזמן אני ואחותי הקטנה התבדחנו על כך שאני מאומצת.
ערב אחד ישבנו בסלון עם ההורים ושוב צחקנו על כך שאני לא קשורה ושבטח הביאו אותימאיזה בית יתומים ברוסיה
וככל שקולות הצחוק של אחותי ושלי גברו, אמא שלי התכנסה בתוך עצמה וחייכה מין חיוך חיוכי.
אחותי ואני הבטנו אחת בשנייה ושתקנו.
איכשהו האירוע הזה עבר והמשכנו הלאה.
אחרי כמה זמן פתחתי את האלבום שלי שהייתי תינוקת. בדף הראשון מודבקת בגאווה תעודת הלידה שלי. אני עוברת על הפרטים
ולחרדתי אני מגלה ששנת הדפסת התעודה הוא שלוש שנים אחרי שנת הלידה שתמיד אמרו לי שנולדתי בה.
השתנקתי לרגע או שאולי זה היה הלב שלי שצנח ואולי שניהם יחד. סגרתי את האלבום, החזרתי למדף ועליתי למטבח.
אמא שלי עמדה ליד הכיריים והשגיחה על סיר. לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותה למה תעודת הלידה שלי לא הודפסה
בשנה שבה נולדתי, היא לא הביטה בי "אמממ...אה... כשאירגנו את כל הניירת והטפסים שלנו בשביל השליחות
לא מצאנו את תעודת הלידה שלך אז ביקשנו שידפיסו לנו חדשה. זוזי רגע אני רוצה להניח את הסיר".
הלם. שתיקה. מבט ארוך באמא שלי שממשיכה בכזו טבעיות.
כמובן שהבאתי את כל הממצאים החדשים בפני אחותי ודנו וניתחנו וצחקנו וניתחנו וניתחנו וניתחנו
הרי האלבום היה מוכן הרבה לפני השליחות.
הדיבורים והבדיחות על רוסיה ואימוץ לאט לאט שככו ונרגעו.
קארו מסתובבת בעולם בדיוק עם אותה תחושה שהיא שונה, שהיא לא שייכת ואף אחד לא מכניס אותה לסוד העניינים.
לציון איזשהו אירוע קיבלתי במתנה את הטרילוגיה, חייבת להודות שכשפתחתי את העטיפה
הכריכות נראו לי קצת זולות כמו חיקוי של משהו אחר.
לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי לקחת את הספר ולהתחיל לקרוא. והתחלתי... וזה לא זרם, לא הייתה אהבה ממבט ראשון,
הקריאה לא החליקה, אני אפילו לא יודעת להסביר למה.
הכתיבה טובה? מצוינת, איכותית
הדמויות מעניינות? מעניינות, מסקרנות, צבעוניות
העלילה הגיונית? בז'אנר הפנטזיה, בהחלט!! הגיונית, מותחת, מקורית
אז מה קרה?? אני לא יודעת!!!
רגע אחד שכבתי על הספה, קראתי בספר ופתאום משהו הסיח את דעתי, הנחתי את הספר על כרית המשענת וזהו
כעבור כמה חודשים התפנה לי זמן, שלפתי את הספר שבינתיים נפל בין כרית המשענת לגב הספה
(חדי העין יבחינו כמה זמן לא שאבתי מתחת לכריות של הספה :))
והמשכתי מהנקודה שבה הפסקתי או הופסקתי
ומאותו רגע משהו תפס אותי כל כך חזק שלא יכולתי לשחרר. העלילה התפתחה, דמויות התווספו, דמויות ירדו
התחילה איזושהי תנועתיות נעימה וטובה שלכדה אותי.
קארו היא bad ass מישהי שרוצים כחברה. ברימסטון מסקרן, לא בטוחה שהייתי בוחרת בו כדמות אבהית אבל הייתי מאוד שמחה
להעביר את זמני בחנות שלו ולהיות בחבורה במילעיל של איסה, טוויגה ויאסרי.
ו... עקיבא. הבחור החלומי-המיוסר התורן, הרי אי-אפשר בלי אחד כזה, עקיבא ממלא את התפקיד נאמנה.
הוא זה שעורר אצלי את קשת הרגשות, מלבד חלומות בהקיץ על תעופה לילית בזרועותיו,
כאבתי איתו פיזית ונפשית, דאגתי לו יחד עם קארו, הייתי במתח וחששתי ושמחתי וחשתי תחושת הקלה.
אולי בסופו של דבר גם לי תהיה תגלית מרעישה בקשר למוצאי, איזו דלת סתרים שתוביל אותי לעולם מקביל פלאי
ויחכה לי איזה עקיבא כזה או אחר.

באופן טבעי כשסיימתי את הספר התחלתי את הספר השני "ימים של דם ואור כוכבים"
והדבר המוזר ביותר קרה, נהניתי מהקריאה ושוב הנחתי את הספר בצד ולא חזרתי אליו.

לשם הבהרה אני מאוד ממליצה על הספר, קריאה היא דבר אינדיוידואלי.
למרות ההפסקה הלא מוסברת נהניתי מכל רגע שביליתי בחיקם של הדמויות יוצאות הדופן.

הביקורת מכילה ספויילרים לא משמעותיים

ספר כזה טוב!!!
אני עדיין מריץ בראש קטעים ממנו, וסיימתי אותו לפני שלוש שעות בערך.
הרעיון של העלילה, העיצוב של הדמויות, הנופים, הרגשות והתכונות ממש ממש טוב.
אני מתכוון, בחורה יפהפייה עם שיער כחול שיודעת קראטה ומציירת? שיכולה לעוף? שמתאהבת במלאך מושלם? אדיר.
אין לי כמעט בכלל תלונות או דברים שלא אהבתי בספר, הוא פשוט מושלם.
אבל... אני חייב להתלונן על כמה דברים שכן הפריעו לי.
למשל המלאך... למה קוראים לו עקיבא?
כאילו, היא לא יכלה למצוא שם יותר מגניב? חחחח כן, בדיוק, המגניבות היא זו שהפריעה לי פה. אם כבר היא כותבת על דברים כאלו מגניבים, קרבות באוויר, כנפיים שעשויות אש, קסמים ומשאלות, אז למה לא לתת לגיבור הכל כך יפה של הסיפור שם... מוזר?
לא'ידע, לי זה מוזר, ולי זה הפריע. תגידו מה שתגידו. לא איכפת לי.
ועוד דבר אחד... גולאש?!
בחייכם XD

אוקי, אז אני קטנוני. מה שאומר שאין עוד פגמים בסיפור מבחינתי. חוץ מזה שיכלו להוסיף עוד קצת אקשן וזה כמובן לא היה מזיק... אבל סיפור מושלם. מומלץ לחובבי פנטסיה. אסור לדלג עליו ולהשאיר במדף.
ותודה למיאקה שנתנה לי אותו, ואיתו גם נתנה לי שבת מלאה בקריאה כיפית :)

~הביקורת מכילה ספויילרים~


בשדה תעופה, אין לי מה לקרוא.
אני מחפשת ומחפשת, קוראת את הכריכה האחורית ומתייאשת,
עוברת לספר הבא...
בסוף מצאתי ספר כזה, נראה קצת משעמם אבל נחמד, רגיל כזה.
פתחתי אותו וחיכיתי לאיזשהו סימן ל"מה בעצם יש בספר הזה?"
נתחיל עם זה- יש בו התחלה מוזרה, מעט לא קשורה, כאילו הסופרת עוד לא בדיוק גיבשה את הרעיון על הסיפור.
הדמויות נהדרות וכייפיות, ממש כיף לקרוא עליהן.
ממה שהתרשמתי מהכריכה האחורית קארו היא מין תיירת לא קשורה כזאת, לא יודעת למה חשבתי ככה ( אולי בגלל "שחיה בפראג היפהפייה", -מה הקשר?-)
ושברימסטון, אחת הדמויות המדהימות הוא מין מכשף מרושע ואכזרי שמנצל את קארו ("הוא מטיל עליה מטלות מחרידות ברחבי העולם כולו")
הכתיבה מרתקת ולראשונה נתקלתי ברעיון כל-כך מקורי, על נערה יפהפייה, עם שיער כחול (!) ומלא קעקועים שמתאהבת באויב שלה (החלק הקיטשי...)
הרעיון מבריק, ונהניתי מאוד מהקטעים הקצרים שכתובים בתחילת כל חלק של הספר.
קארו נתנה לי מלא כוח וכל-כך נהניתי לשמוח בשמחותיה ולהתעצב בסבלה וזו בעצם אחת המחמאות הכי גדולות- שהספר נוגע לך בלב ונשאר שם. והדמות מהספר מעכשיו קשורה גם אליך, וחיה איתך את החיים.

זה היה בשנה שעברה יום סגרירי וכל מה שרציתי היה ספר משלי, ספר שאני יתעניין ויסתקרן לקרואו וכששמעתי על ספר זה הפכתי עולם ומלואו לבסוף מצאתי אותו וישר התחלתי לקרוא.........

ואו איזה ספר מצוין פשוט התאהבתי ברגע שהתחלתי לקרוא אותו.

הדמויות שמספרות בעצם את הסיפור הם קארו ועקיבא ואני כל כך אהבתי את זה שזה מסופר מנקודת המבט של שניהם ולא רק משל 1 כמו בדמדומים.
אני אוהבת ספרים המבוססים על מלאכים ושטנים או במקרה הזה מלאכים וכימרות ואני גם אוהבת יחסית רומנים אז ביחד זה יוצא רומן רומנטי של מלאך ובת שטן באהבה אסורה ואני פשוט הודתי לאתר הזה שהכיר לי את בת העשן והעצם.

קארו היא בעלת שיער כחול ( לא כחול כהה אלא בהיר ואני ממש אוהבת סיפורים שבהם הדמויות הראשיות מיוחדות יותר מאחרים)

עקיבא הוא ממש חמוד בהתחלה לא אהבתי מי זו המדריגל הזו שהוא מדבר עלייה כל הזמן ופחדתי שהיא תהרוס לקארו ועקיבא אבל אז הבנתי שקארו היא בעצם מדריגל בגוף אחר ( זאת אומרת שהוציאו את הנשמה של מדריגל והכניסו אותה לגוף של תינוקת , קארו, וכן בספר הזה יש אנשים שיכולים לבנות גופים חדשים לכימרות או מלאכים ודודה של קארו עשה זאת כל הזמן בעזרת שייני חיות אז זו סיבה שעקיבא עוד יותר אוהב את קארו חוץ מהדברים האחרים).

אהבתי מאוד את סוזנה היא כל כך מצחיקה וכיפיית ועושה שטויות כל הזמן ומיק ממש מתאים לה

טוב נראה לי שהבנתם קמצוץ ממה שחשבתי על ספר זה הוא ממש מעולה ואני מציעה לכם לקרוא אותו!!!:)