כקוראת שיש לה לא מעט קילומטרז', כבר זמן רב חלף מאז שנטשתי ספר ... והנה הופ זה קרה...

רק לפני כמה ימים מישהו שאל אותי כמה צ'אנס אני נותנת לספר... עניתי לו שאני לא נוהגת לנטוש ספרים, אבל אם וקרה שנפל לידי ספר, שאחרי חמישים עמודים פלוס אני לא מתחברת, אזי הספר ואני יכולים להתחיל לשיר "נפרדנו כך"... 

למה דבר דומה?

אתה הולך למסעדה ששמעת מחבר שהיא מצוינת. ב"גוגל" יש המלצות מעולות, באתר "מפה" המסעדה קיבלה ציון 9.3, המנות טעימות, גדולות, נהדרות, השרות מהיר ואיכותי... והופ אתה נכנס למכונית, מצרף חבר ונוסע לאותה מסעדה מומלצת.

הגעת למסעדה, הקב"ט מחייך אליכם, אתם מתיישבים לשולחן, מוסיקת רקע נהדרת, תאורה רומנטית, נרות, בקבוק יין, מלצרית צועדת בזריזות אליכם עם חיוך רחב מפה לאוזן, מגישה לכם תפריט מעוטר, שניכם מקבלים הסברים, בוחרים מנה ראשונה, עיקרית, שתייה, המלצרית מחייכת אתם מחייכים והכול נפלא... לא יכול להיות יותר טוב מזה...

אתה והחבר ממתינים, וממתינים... וממתינים והמנה הראשונה לא מגיעה... אתם מביטים מסביב, בוהים בתקרה, לוגמים מים, משוחחים, אתה מעיף מבט על השעון, מנסה "לעשות סימנים" למלצרית שמתזזת בין השולחנות, היא מגיעה... אתה שואל מה קורה עם ההזמנה? ... היא מרגיעה: "אני כבר בודקת במטבח"... חולפות שוב כמה דקות, והמנה לא מגיעה! הדקות חולפות, מיצי הקיבה עולים במעלה הוושט, הרוק מציף את הפה ואתה מתחיל להרגיש, שזהו אתה לא יכול יותר...

אני מעריכה את המילה הכתובה, וגם אם אני פחות מתחברת לדמויות בנובלה, אני לא נוהגת לנטוש, כיוון שאני מכבדת את הכותב/ת ואת כל העוסקים במלאכה. אי-לכך, שאם קבלתי החלטה לסגור את הספר בעמוד 80 , זה היה אקט מלווה במאמץ לא קטן.

אם כך אזי תשאלו אותי מה גרם לי לקבל את "החלטת הנטישה" במקרה הנוכחי?

א. קפיצות לא חלקות... מזכיר לי סרט שהצלם חותך את הסצנות באמצע... ושהסצנה חוזרת למסך אתה כבר לא זוכר לאן זה קשור... הבנתם? זה מסוג הצלמים שבדרך כלל כל תמונותיהם מטושטשות.
ב. שפה תנכי"ת בתוך שפה יום יומית ומאידך, ביטויים שאוזניי לא מורגלות אליהן. אם היו מדברים אלי כך הייתי בטוח אומרת: "מה דעתך לשטוף את הפה עם סבון, לפני שאתה מצרף את המילים הללו למשפטים?"
ג. משפטים שלמים באנגלית שכתובים בעברית. למה לא לכתוב באנגלית? רוב הקוראים יודעים אנגלית ואם מאוד רוצים, למען הקוראים שאולי לא דוברים אנגלית-אזי מתרגמים בתחתית העמוד.
ד. לצערי לא התחברתי לאף דמות ואני כמו רוב הקוראים אוהבת לחוש את הדמות.

מהעמודים שקראתי הבנתי ששמוניק עובד כאיש ביטחון בקניון בדרום הארץ , וכל היום פותח תיקים של אנשים. הוא בחר בעבודה משעממת, (ובמקרה הזה, הוא גם הצליח לשעמם אותי... ).

שמוניק ידע לצייר ומוריו חשבו שיהיה צייר מפורסם וייצג את ישראל בחו"ל... אבל-זה לא קרה...

אורטל דרקסלר-סטודנטית עם חצ'קונים. יצאה שלוש פעמים לדייט עם השמוניק הזה. מהעמודים שהספקתי לקרוא לא הצלחתי לעמוד על קנקנה... אולי הדמות התפתחה אחרי עמוד 80 – אני לא יודעת.

אצל שמוניק הכול זז אצלו במכנסים שהוא רואה את אורטל. הוא בונה הרים וגבעות מסביבה. הבחור מאוהב בה אחרי שלוש פגישות... ואורטל בכלל ברחה לארצות הברית ללמוד תואר שלישי בפסיכולוגיה לפני שנה.

בבד בבד עם בדיקת התיקים השמוניק הזה בודק בפייסבוק ועוקב אחר מעשיה של אורטל, והוא לא מבין איך יש לה כל כך הרבה חברים ... שמוניק כמובן שהוא לא מבין כלום, כי הכול כתוב באנגלית והוא לא יודע אנגלית... מנסה להתקשר אליה לחו"ל, למרות שכבר שנה הוא לא ראה אותה... מתקשר ומנתק... מתקשר ומנתק... והיא... פוחדת אולי זה אבא שלה המטורלל...

באחד הימים מגיע לאותו קניון אלוף שמסרב להציג לשמוניק תעודה מזהה. שמוניק לא מסתדר עם הסיטואציה הזו שכן, היא נוגדת את הפקודות של הקב"ט ולכן, הוא מוצא לנכון להזעיק את הקב"ט לאירוע.

ניסים הקב"ט נענה לבקשת העזרה משמוניק ומגיע מיד עם שני מאבטחים נוספים כשאקדחים שלופים בידיהם wow ! ממש כמו בסרטים 

ריחמתי קצת על שמוניק – ניסים לא התייחס אליו, התעלל בו, קרא לו בשמות גנאי כמו: כפה אדומה, ראש גזר, זהר בחושך ועוד.

האלוף- איש מוזר התאהב בסמדר – תימנייה עם עיניים כחולות שהתאלמנה לפני כחודשיים, מדבר תנכי"ת והופ... פתאום הסיפור קופץ לאורטל ולמעשיה בארצות הברית, ושוב קופץ לשמוניק שאוהב שוקו ולחמנייה ומכאן והלאה אין לי מושג לאן הסיפור הזה ניסה להוביל את הקורא.

יש בספר קטעים משעשעים, חוש הומור מיוחד, חלומות, דמיון פרוע ויצורים מוזרים מהחלל החיצון שמאיימים לפלוש לכדור הארץ... מי שמכיר אותי יודע שמפלצות, יצורים מוזרים, וכל מיני בובי מיסיס לא מצליחים לעניין אותי...

שמוניק מצטייר בעיני כמאבטח ללא עתיד והאלוף עם כמה ברגים חסרים.

אם הסופר רצה להביא לקורא את המציאות הישראלית... אזי, אני לא מסכימה איתו. זו לא המציאות הישראלית שלנו.

לצערי שתי הדמויות הללו לא הצליחו להצמיד אותי למסע שלהם, ואם יצטרפו דמויות נוספות בעמודים אחרי עמוד שמונים-אני לא יודעת עליהם.

הספר הזה נמצא אצלי בקטגוריה שהרשימה בה קצרה מאוד... זו רשימה שאני קוראת לה: ק.ה.ש. (קראתי, הפסקתי, שכחתי).

מבקשת לציין שזו רק דעתי האישית ולכן אסכם בשתי מילים: "הקריאה לשיקולכם".

לי יניני

וירכב דון קישוט על רוסיננטה, ויבוא אשקלונה פאתי העיר, וירא שומר אדמוני. ויחסום האדום את דרכו וישאל למעשיו.
ויאמר דון קישוט אנוכי אלופך, סורה נא מעל דרכי פן יבולע לך.
ויאמר האדמוני: וואלה, אתה אלוף, באמשך אני רוצה להיות המשרת הנאמן שך שמוניק. יללא בוא נלך לשתות שוקו עם לחמניה ונציל בחורה ממגדל גבוה, בדרך נשחק space invaders על אמת.
ואתה יודע מה, בעצם, אני הגיבור של הספר הזה ולא אתה. מתאיםך?
ויאמר האלוף: דיינו. הבה נלך, נשימה פעמינו אל דולצינאה ואתירה נא חרצובות לשוני ואשיח עימך שרעפיי אודות קורותיי בארץ הלבנון ורעי גיבורי החיל אשר לנים להם לבטח בקן הקוקיה אשר בתל השומר.
ויבואו בית אהובת נעוריו של האלוף ותבך ותשיח להם:
זהו שיר מאוד עצוב,על נושא כזה כאוב, אם תשים תחבושת לא יעבור לך שנתיים.
הגיבור של הסיפור, מצבו קצת לא ברור, וגם אודותיו ישיחו רק אדם או שניים.
מי ששרד עד כאן, יכול גם להמשיך,
וילמד ששמוניק הגיבור למד בבית ספר בליך,
אם זה מעניין אותו...

זוהי בגדול תמצית הסיפור מוגשת בסגנון הספר.

ספר קצת מטורף, כתיבה משונה, עלילה מופרכת, בלי הרבה פואנטה לטעמי.
אבל אם התחברתם, לכו על זה.
3 כוכבים מבחינתי, בעיקר על המקוריות, פחות על התוכן.

ללא ספק אחד מהספרים המקוריים, המצחיקים, המתוחכמים, הנוגעים ללב והמהנים לקריאה שהתפרסמו בישראל בשנים האחרונות. כמו מקור ההשראה העיקרי שלו, דון קישוטה, ״אלופי התמימות״ בנוי על המתח שבין עולמם הפנימי של גיבוריו, ובראשם אלוף התמימות התמהוני, תום, ונושא כליו, בודק התיקים המושך במכחול, שמוניק, לבין המציאות שהם פועלים בה. זה ספר על אהבה, געגועים, וחלומות, ועל העולם הכוזב של ״ריאליטי״ שמתיימר להחליף אותם, ספר העוסק, מתחת לחזות התמימה שלו, גם בשאלות מורכבות של היחס שבין אמנות למציאות. לא פחות חשוב, זה ספר קריא וסוחף, עם גלריה של דמויות שובות-לב, כתוב בעברית שנעה באופן וירטואוזי ומבדר בין שפת יומיום ללשון התנ״ך. מומלץ בחום.

ספר נחפלא והזוי לחלוטין. הדמויות מאוד נוגעות ללב וככל שהעלילה מעמיקה, הדמויות מקלפות עוד ועוד קליפות, והן ממשיכות ללוות אותך, גם לאחר שגמרת את הקריאה.ממליצה בחום