קראתי אותו פעם ראשונה לפני 15 שנה או יותר, וקראתי אותו שוב ושוב לאחרונה ונהנתי מכל רגע ,חוץ מהנוסטלגיה , הספר הוא ממש טוב אוהבת את הצורת כתיבה של הסופרת, וכמובן את ספרי ההמשך, מגדלים פורחים באויר היתה לי הפתעה איך שהיא חיברה את הספרים, ממליצה בחום:)

איזה ספר נהדר. מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו, כל פעם שאני חושבת או מדברת על הספר הזה אני מחייכת. פשוט, הספר הזה גרם לזמן לחמוק לי מבין האצבעות מבלי שאפילו אשים לב, ואני יותר משמחה שיצא לי לקרוא אותו. שלא לדבר על לקנות אותו.
הוא מבין הספרים שקניתי בשבוע הספר ועדיין לא קראתי. כלומר, עד לפני זמן קצר. ואני חייבת לומר, שהוא היה ספר ידי חובה קטן שכזה. אבל מה, אני אוהבת אותו יותר מכמה ספרים שרציתי לקנות מראש.

הנה לכם מונח שאני חושבת ששווה לזכור: אוונגרד. אוונגרד בכללי מתאר זרמים מהפכניים באומנות. באופנה, אוונגרד הוא תלבושת שהיא בין תחפושת לבין משהו שאנשים עשויים באמת ללבוש, לא משנה בין אם זאת שמלת ערב או חולצה, גופיה וז'קט. זה לוקח אותם ונותן להם תפנית קטנה (ולפעמים ענקית), שאני מוצאת אותה מקסימה ולרוב דברים שהייתי שמחה ללבוש.
הספר הזה, מבחינתי, הוא כמו אוונגרד ספרותי, במקום להיות כמו תחפשות, הוא קצת דומה לאגדה. הארץ הרחוקה שבה שולטים חוקי האגדות, הקוסם המלכותי, המכשפה, הנסיך, העצמים שקמים לחיים. בדומה לאוונגרד, הסופרת נותנת לספר הזה טוויסט שמונע ממנו להיות אגדה.
אני חייבת להשוות - קראתי כמה וכמה חידושים לאגדות, חלקם חיבבתי, חלקם לא, לכולם הייתי קיטשיות דיי מעיקה שלא יכולתי להסתדר איתה. ולפיכך הייתה שמחה כשסיימתי את רובם. כשסיימתי את הספר הזה, ללא ספק, שמתי לב שהוא לא עומד באף אחד מהקנים של הקודמים. הוא יותר מהפכני, יותר מרגש ויותר סוחף. הכתיבה מופלאה והדמויות אנושיות, וללא ספק, במקביל, הוא מדשדש בין הגבול בין אגדה ללא-אגדה, והדברים האלה הפכו אותו לנהדר. ואני מבינה טוב מאוד למה הפכו אותו לאנימה. לספר עצמו יש הרגשה כזאת שיש לי כשאני רואה אנימות. הקרבות שבו מתוארים בקצביות, ואני יותר משמחה שאוכל לראות אותו מחר על המסך הגדול (בינוני, אם להיות כנים).

קודם כל, אני חייבת לשבח את הסופרת על הכתיבה המעולה. הכתיבה שלה לא ייחודית, כלומר, כבר נתקלתי בכתיבות כמו שלה, אבל הכתיבה שלה כורכת את הסיפור ומתאימה לו בצורה מעולה. היא קצבית, מפורטת, מעניינת, ואינטליגנטית. היא הופכת קטעים משעממים ללא-משעממים, ולבסוף, היא מרתקת ומבריקה.

שנית, הדמויות.
וואו, הדמויות.
הדמויות של הספר הזה, שאני לא יכולה להצביע על דמות אחת לא אנושית. סופי, שלא הייתה לסופרת שום בעיה להפיל אותה לרגשות אנושיים אפלים במקצת. סופי הייתה חטטנית, קנאית, עצבנית, ולמשך זמן בלתי מבוטל - זקנה מעצבנת. ומשום מה, לא יכולתי לעצור את עצמי מלאהוב אותה. סופי כנה ומקסימה והכתיבה של הסופרת, שמתוארת מנקודת מבטה של סופי, מראה ללא ספק, שסופי משלימה עם הטעויות שלה ויודעת שהיא טועה (למרות שזה לא עוזר לה, אני שמחה שהיא מודעת).
האול, שקראתי את השם שלו לא נכון למשך ספר שלם! היה מנופח, מעצבן, פחדן, אידיוט, אבל מקסים מצד שני, וחולק תכונה מקסימה עם סופי, אבל אני אעצור את עצמי מלומר אותה כי ספוילר. הוא היה דמות נהדרת ואנושית, ואני מתה על זה שהוא שר שהוא שיכור. וכמובן על חליפותיו הנוצצות.
וכל שאר הדמויות, שיותר היו ברקע, היו גם נהדרות. מייקל, שראה את עצמו בכפוי טובה והרגיש בשלב מסוים כאילו הוא בגד בהאול, קלציפר, שחושבים שהוא רק רשע, למרות שיש משהו קטן שלא היה כל כך נכון, האחיות של סופי, האמא החורגת של סופי (אמרתי אגדה, כן?), הנסיך, המכשפה, וכל אלה. פשוט דמויות נהדרות. בעצם, המכשפה הייתה קצת פחות שחורה-לבנה ויותר נטתה להיראות רק רעה. אבל טוב, אף אחד לא מושלם.

העובדה שהספר הזה כמעט הופך לאגדה, בנוסף, הוא הבונוס שלו. זה הופך את הספר לקליל. כשקורים דברים שיכולים להיראות קצת חולניים, העובדה שהוא כמעט אגדה ממש עוזרת. בנוסף, גברת סופרת נהגה בחוכמה, היא חשבה "היי, יש לי כתיבה כזאת של כותבי אגדות. אתם יודעים מה אעשה? אכתוב ספר שהוא כמעט אגדה אבל גם רציני ומאגניב לגמרי. אנשים ימותו עליי וסרט אנימה של יוצר אגדי שדפק את ילדותם של ילדי ישראל יצא עליו."
והיא צדקה. ממש צדקה.

לסיכום. אהבתי אותו. ממש. יותר מידי. מה לא הייתי עושה בשביל עוד קצת. שמחה שהוא גרם לי להרגיש את כל הדברים האלה. אני אוהבת את הספר הזה. מאוד. הוא עומד להיות לצד "גנבת הספרים" וסדרת "הערפילאים" על המדף שלי. כי אולי הוא לא עד כדי כך טוב, אבל אני עד כדי כך אהבתי אותו.

ספר נוער אשר מצליח לשבות גם את המבוגרים שבנינו ומשלב יחד הרפתקאות, דרמה, פנטזיה ורומנטיקה בדרך מעניינת וכובשת שגרומת לקרא לא לרצות להוריד את הספר מהיד.
סופי היא בחורה בת 19, פשוטה למדיי שעובדת ככובענית בחנות שהייתה שייכת לאביה המנוח.
חייה של סופי מסתכמים בעבודה ודאגה לאחיותיה הצעירות.
אך בואה הפתאומי של מכשפת הביצות הנקמנית והקנאית משנה את חייה של סופי. כאשר היא מצליחה להרגיז את אותה המכשפה הופכת אותה לאישה בת 90.
בצר לה עוזבת סופי את משפחתה ויוצאת למסע המוביל אותה אל טירתו הנודדת (דומה יותר לערמת גרוטאות מהלכת עם תשאלו אותי.) של האוול, מכשף מסתורי ושרמנטי אשר השמועה אומרת שהוא אוכל את ליבן של נערות צעירות ויפות.
מכאן מתחיל מסע ההרפתקאות גדוש בכל טוב של השניים עד שאי אפשר שלא ללכת לאיבוד במסדרונות הדמיוון של הסופרת הכל כך מוכשרת.

ממולץ בחום!

אדיר. אדיר. אדיר. אדיר. (להמשיך?)
אדיר. אדיר. אדיר. אדיר.
האאא!!!!
אדיר.
אני לא יפרט מה אדיר.
טוב, רק קצת.
מצחיק, התפתחות עלילה אומנם קצת איטית, אבל אני מאוד אוהבת איך שלאט לאט מגלים יותר עומק בדמויות שבהתחלה נראות קצת שטחיות.
משהו שאני בדרך כלל לא עושה, אני ממליצה לראות קודם את הסרט.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל האמת שככה הספר הרבה יותר מצחיק.
אני אישית הגעתי אל הספר דרך הסרט, שמאוד אהבתי.
אבל כרגיל, נוחכתי לגלות שהספר הרבה יותר טוב.
מומלץ.

שיטה ידועה לפריצת מחסומי כתיבה היא לכתוב גם אם אין מה, ולכן גיבשתי החלטה לשבת לכתוב היום על הספר המקסים ביותר של כל הזמנים. (אם כי קיוויתי לשבת על זה בשעה מוקדמת יותר מ2 בלילה, אז בואו נחזיק אצבעות ונקווה לטוב...)
אני אוהבת הרבה סוגים של ספרים.
הסדרה האהובה עליי היא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (hold on to your towel), הספר שלי לקריאה קלילה הוא בנות פנדרוויק, סיפור האהבה המנצח מבחינתי הוא גאווה ודעה קדומה, אבל הטירה הנעה... הוא נמצא בקטגוריה משלו.
דיאנה וון ג'ונס, לפי מה שאני יודעת, גדלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא הייתה לה גישה ליותר מדי ספרים, והיא נהגה להמציא סיפורים עבור אחיותיה.
(הייתי יכולה להיות בטוחה יותר אילו היה הספר לידי כרגע, אבל עשיתי בחירה מצערת והשאלתי אותו לחברה של אחותי- שצריכה להחזיר אותו בקרוב, אם כבר מדברים.)
בקיצור, עצם הידיעה של הפרט הקטן הזה עזרה לי להבין את הסופרת. היא לא נצמדת למבנה קלאסי של סיפורים באותו סגנון, העלילות שלה ייחודיות בצורה שקשה להסביר, והספרים שלה פשוט מגדירים את עצמם.
(והכתיבה שלה! היא שובת לב. היא מצחיקה אותי כל כך.)
אחרי הטירה הנעה ניסיתי עוד כמה ספרים שלה, כל אחד מהם מוזר וקסום יותר מהקודם. אבל הטירה הנעה לוקח, ובגדול.
הספר מתחיל, לכאורה, בצורת אגדה. הפתיחה שלו שבתה אותי (למעוניינים, מדובר בתיאור של סופי, הבכורה האומללה ש"אפילו לא הייתה בתו של חוטב עצים עני, מה שאולי היה מקנה לה איזשהו סיכוי להצליח בחיים")(שוב, הספר לא לידי. קראתי אותו הרבה יותר מדי פעמים). התיאורים המתוקים והמבנה הקלאסי-לכאורה של סיפורי אגדה- על האם שמתה, האב שהתחתן מחדש ולאחר מכן נפטר בעצמו, ההבנה של הספר בעצמו שהאם החורגת הנחמדה קצת שוברת את החוקים- כל זה כבש אותי.
והסיפור עצמו פשוט מיוחד. סופי החליקה אל הדמות החדשה שלה באלגנטיות מרשימה. היא הבינה בעצמה שהגיע זמנה לחפש את מזלה (מה שלא עשתה לפני כן, כי היא הבכורה ואין בזה טעם) ופעלה בתושייה מעוררת הערכה כשגילתה את הטירה, (צעקה עליה לעצור,) פרצה פנימה ופשוט כבשה לעצמה את הכיסא ליד האח, כמו את העניין שלי בספר.
אני לא רוצה להמשיך- כבר סיפרתי יותר מדי, אני חושבת. הספר הזה מדהים כל כך שצריך פשוט להתחיל לקרוא אותו- אבל הוא באמת משהו מיוחד. הוא כל כולו תוצר הדמיון של דיאנה וון ג'ונס, שזכתה (או ההפך?) ליצור ספר בלי להיות מושפעת מספרי ילדות. הדמויות שלה מקסימות, קלציפר יפהפה, וההיגיון מאחורי הסיפור- מטורף.
לפני שהספר היה שייך לי, הקפדתי לקרוא אותו פעם בכמה חודשים, כדי להיות מופתעת כל פעם מחדש מהטוויסטים בעלילה.
עכשיו הוא שלי, ו... טוב, די שיננתי אותו. בטעות.
מומלץ מאוד. מתאים לכל גיל- נתתי לאחותי הקטנה לקרוא אותו, כמו גם לאבא שלי (שהמיין סטרים שלו בקריאה הוא יותר ספרים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה, או לחילופין ספרים של ג'ונתן סטראוד) ושניהם אהבו. הוא מקסים (מקום ראשון מהבחינה הזו) ומיוחד, ומצחיק בפשטות שלו, ופשוט- באמת- קסום.
די חלום שלי להצליח לכתוב ככה.

(אם חסרה איפשהו האות ש, התנצלותי. המקש נדפק. העתקתי אותו ללוח ואני משתמשת בCTRL V בשבילו)

מדהים.
סיימתי לקרוא את הספר לפני חמש דקות, ואני עדיין בעננים. ניגשתי לקריאה אחרי שאת סרט האנימה המוצלח של הייאו מיאזאקי אני מכירה היטב, אבל ככל שהעלילה התקדמה (והסתבכה) הופתעתי לגלות שקווי הדמיון בין הסרט לספר הם בעיקר בדמויות, ובמאפיינים פחות מהותיים. אין ספק שהספר מוצלח פי כמה מהסרט, על אף שאני ממליצה על שניהם (ואולי כדאי לראות את הסרט קודם, כי אם זה יהיה בסדר הפוך כנראה שתתאכזבו).

הכתיבה של דיאנה ווין ג'ונס היא קולחת ומהירה, הספר מתקדם בקצב מסחרר שסוחף את הקורא יחד איתו אל עולם אחר, ויחד עם זאת מחדיר את העולם שלנו בין החורים. הרגשתי כמו מוגלגית כשהספר לוקח אותנו לבקר בוויילס והצלחתי להבין מהם החפצים המוזרים שהדמויות נתקלות בהם :)

ספר מקורי ומיוחד, ומצחיק! מצאתי את עצמי עוצרת את הקריאה כדי לצחוק וליהנות מהשטויות והשנינות של הדמויות. על אף שהוא ספר נוער כל כך נהניתי לקרוא אותו עד שלא הצלחתי להניח אותו מידיי עד שסיימתי. וכמובן שאני מתכוונת לקרוא אותו מיד בשנית כדי לקלוט את כל הניואנסים הקטנים שתמיד מפספסים בפעם הראשונה...

ואם הגעתם עד כאן ואתם עדיין מתלבטים- אל. פשוט תקראו.

אם נצמצם את המסר של הספר למשפט בודד, הוא יהיה: "שום דבר אינו כפי שהוא נראה ממבט ראשון".

אין ספק שמדובר בספר מלא מסכות.

ממבט ראשון נראה שמדובר בספר ילדים, אבל לא. הרבה מהדמויות מתנהגות בצורה אחת אך מתכוונות לדבר אחר, וזוהי מורכבות גדולה מדי בשביל ילד. בנוסף, הדמויות הראשיות אינן 'טובות' במלוא מובן המילה, אלא גם אנוכיות, עקשניות ועוד, כך שקשה להזדהות איתן. צריך הרבה סבלנות עד שבמהלך הספר מתחילים לגלות את התכונות הפנימיות המסתתרות בהן.

ממבט ראשון נראה שמדובר בספר פנטזיה, אבל לא. הקסמים בספר נועדו לשקף את התהליכים הפנימיים של הדמויות, או סתם להוסיף קצת אקשן או בדיחה טובה. מלבד המקרה בו סופי הפכה לזקנה, שכן חולל אצלה שינוי בהתנהגות ובהסתכלות על החיים, קשה להצביע על קסם בסיפור שהוא בעל ערך בפני עצמו. בכלל, הסיפור מתמקד באנשים, בעוד העולם הקסום הוא בעיקר עטיפה.
גם המרחבים מתעתעים בספר זה. אהבתי מאוד שרוב העלילה מתרחשת בתוך המרחב המצומצם למדי של הטירה, אשר בעזרת דלת הקסמים מסוגלת להיפתח למרחבים עצומים ומגוונים: ערים קטנות וגדולות, מרחבי הרים ושממות, וגם ויילס אחת. כך המרחב הפנימי והאישי הופך להיות מרכז היקום באותו הזמן.

למי שהגיע לספר דרך הסרט "הטירה הנעה" של מיאזקי, כמוני, רציתי להעיר על ההבדל העיקרי לדעתי בין השניים: בעוד בספר של ג'ונס ישנה עדיין חלוקה ברורה בין דמויות רעות לטובות, כאשר רק נקודת המבט שלנו משתנה, מיאזקי מנסה למחוק את החלוקה הזאת לחלוטין. לעומת הגישה המערבית של לחימה ברוע, המסר המזרח-רחוק של מיאזקי (שלדעתי מעורב בגישה פצפיסטית מערבית) הוא לנסות במקום זה להכיל אותו , באמצעות קבלת האחר כמות שהוא. אני חייב להודות שקטע הסיום של הסרט מעלה בי אסוציאציה לעמק המומינים, שהוא גם מעיין גישה בוהיימנית-מכילה בעולם שיצרה טובה ינסון.

מי שעוד לא הספיק לראות את הסרט, מומלץ.

שאלו פעם סופר רוסי אחד, כמדומני, איך צריכים לכתוב לילדים, והוא אמר: "כמו למבוגרים, רק יותר טוב." אז הנה דוגמא לספר ילדים / נוער מעולה.
אם היו מבקשים ממני להגדיר במילה אחת את הכתיבה של דיאנה ויין ג'ונס, הייתי בוחרת במילה "צבעוני"
הדמויות שלה – כבר כתבתי את זה בביקורת על שבוע המכשפות – מפתיעות וכיפיות, הכתיבה שלה מתנגנת מעולה באוזניים, וכל הספר כולו נראה כאילו היא פשוט ישבה אחר צהריים אחד עם כוס קולה קרה, פתחה את המחשב, כתבה כל מה שעלה בדעתה ושלחה להוצאה לאור. וזה הולך לה, הכתיבה היוצאת- מהשרוול הזאת שלה. לא יודעת מה אתכם, לי תמיד כיף לקרוא אותה. מרגיש כאילו אני שומעת שיר פשוט אבל ממש טוב, עם עיבוד מעולה.
ואני מתה על היציאות שלה באמצע.. סופי אומרת להאול שלא יצא החוצה כי הצינון שלו יחמיר, והאול מגיב: "אני אמות וכולכם תצטערו."
ספוילר קטן
וקלציפר. איזה חמוד קלציפר. שווה לקרוא את הספר הזה בשביל להכיר אותו. כי מתי עוד ייצא לנו להכיר כוכב נופל?

אחד הספרים האהובים עלי ביותר ותוך כדי שאני כותבת עליו בא לי לרוץ ולקרוא אותו שוב! יש בו את השילוב המושלם בין קסם לרומנטיקה לדמיון עשיר ולעלילה טובה. הוא תמים ומיוחד ואני חושבת שאהנה ממנו כמבוגרת כמו שנהניתי ממנו כילדה. ובעיקר אני אוהבת את סיפור האהבה המקסים בספר ואת הדמויות הלא שגרתיות שאי אפשר שלא לאהוב עם כל המגרעות שלהן ואולי בגללן.