יש כמה סיבות לזה שאני אוהבת לקרוא את גרישם. הוא יודע לטוות עלילות מרתקות - תנו לו מעט חומרי גלם ויספר לכם סיפור מרתק, בנוי לתלפיות. הוא יודע לכתוב כמו שאני אוהבת - ממוקד, לא מאבד את הצפון, כל התאורים מגוייסים למען הסיפור ואינם "חומרי מלוי" המיועדים להוסיף עוד ועוד עמודים כדי לא לומר כלום. וגם - בכל הספרים שלו שקראתי אפשר לאתר השקפת עולם מגובשת, הומנית וליברלית, שלא מנסה "להנדס" את הסיפור לתועלתה, גם לא נעלמת בגללו, אלא ניצבת כחלק מהסיפור, אי אפשר בלעדיה.
הסיפור פה עוסק באחד מאלקולם באניסטר (אירוניה של הסופר?) עורך דין לשעבר, שחור, אסיר בהווה, המרצה עונש מאסר ארוך במתקן כליאה פדרלי, על עבירות שלמרות שהוא עורך דין לא ידע שהן עבירות, ולא חשב שהוא מבצע, ובמקרה שלו "הממזרים שינו את הכללים" וחוקקו חוקים שהפכו חלק מהאזרחים לפושעים כדי שאפשר יהיה להילחם בפשע המאורגן. כמו שכולם יודעים אי אפשר להילחם בפשע המאורגן באמצעות חוקים, אבל כשהמטרה מקדשת את האמצעים וכו'. באניסטר הנ"ל הוא בחור חכם, ולא הפסיק להיות חכם גם אחרי חמש שנים - מחצית מעונשו - בכלא.
יש סופרים אמריקאים רבים הכותבים מותחנים, לעתים רבי מכר. ההבדל בין בלדאצ'י, לודלום, קובן, דן בראון ורבים אחרים ששכחתי הוא שיש להם בדרך כלל גיבורים "כל יכולים" שבשעה שאתה קורא את הסיפור יש חלק במוח שלך שמלגלג עליך "פתי מאמין לכל דבר...נשמע לך סביר?" ואילו כשאני קוראת סיפור של גרישם אני חושבת שהסיפור הגיוני ואולי גם אני הייתי יכולה לארגן מזימה מהסוג הזה (כלומר לו היתה לי החוכמה של בניסטר ויכולתו להרחיק ראות...) הגיבורים של גרישם בדרך כלל אמינים, מבינים את המערכת העקומה בתוכה הם חיים, ומפעילים אותה לטובתם.
כמו שהבנתם נהניתי לקרוא את הספר הזה, וזה עוזר שהוא מסכים אתי באשר למערכת אכיפת החוק הרווחת בידידתנו הגדולה מכולן. הסופר אינו מתיימר, אולי, לספק יותר מבידור טוב, אבל מצליח לספק גם נקודות למחשבה, וכמו תמיד כשאני קוראת ספרים על הנושא אני חושבת שמערכת אכיפת החוק שלנו, שאינה מושלמת לכל הדעות, לפחות אינה אמריקאית...בינתיים.
