השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה.
מה קרה? כלום. הכל ביחד.
כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו.
ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים?
אז מקבלים חומר נוסף למחשבה.
מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים.

*** זהירות ספויילר ***

ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום.
זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים.
לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו.
מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן.
כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה.
וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים.
אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

מה קורה כשאנחנו מאבדים אדם אהוב?
זה לא משנה אם זה ילד, מבוגר או זקן, קודם כל ולפני הכל זה כואב. בצורה בלתי נסבלת. ואחרי זה - עם זה מגיעים הגעגועים והם נשארים שם, לא הולכים.
מה הייתי נותנת בשביל עוד יום אחד עם ילדה שעברה לעולם אחר?
המון, אין מילים לתאר.
הייתי מבקשת ממנה סליחה על כל הפעמים שהבטחתי שאבוא ולא הספקתי, זה לא תירוץ.
הייתי נותנת לה חיבוק גדול גדול גדול ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה. הייתי אומרת לה תודה על כל מה שהיא לימדה אותי, תודה על האהבה שלה.
הייתי אומרת לה שאני שמחה בשבילה שהיא לא סובלת יותר.
אבל האמת היא, שבמובנים מסוימים, היא עדיין איתי, אנשים שאוהבים לא נעלמים בכזאת קלות.
אני יכולה לדמיין לעצמי את דעתה בנושאים כאלה ואחרים, אני חושבת על השוואות שהיא הייתה עושה בין המחלקה הישנה לחדשה. את ההסברים שלה על המחלה שלה, על הטיפולים שלה, על ההורים שלה. אני יכולה עוד לשמוע את הקול המתוק שלה מסביר לי.
מיץ' אלבום, בספר רגיש וכל כך מדויק תופס את הרכות והכאב של האובדן הזה, כמו גם את הנוכחות של משהו שאבד בחיינו.
המילה אובדן לא מתארת מספיק טוב את התחושה הזאת, שמורכבת מרגשות אשמה וגעגועים והקלה על סבל שנגמר וכאב ועוד געגועים.
ולפעמים אנחנו נופלים. מספיק חזק כדי להתחיל לתהות אם אפשר לקום בכלל ובשביל מה? הרי עוד יומיים תנחת המכה הבאה ואין כוח יותר להמשיך, אין כוח יותר להחזיק חזק אנשים אחרים. כן, כי כל אחד צריך משהו שירים אותו.
וקשה להמשיך להאמין שיש עוד סיכוי לגרום לילדים אחרים להתחיל להתאמץ כדי לצאת מהמקום הנזקק, כדי לפרוש כנפיים ולעוף.
וכל מה שאני רוצה זה לשים את הראש ולא להרים אותו.
ואז היא מגיעה שוב, לא, לא פגשתי אותה בגוף שלה, שכבר איננו, היא חזרה אליי בצורה אחרת ובעדינות הרימה אותי עם חיוך וציור שהיא ציירה לי לפני כמה חודשים.
והמבט שאומר לך שהם שווים הכל. גם את הכאב, גם את המשקולת שמונחת לך על הלב. גם את השמחה.
"לכל משפחה יש סיפור רפאים", אתם יכולים להאמין, אתם יכולים לא. אני מאמינה.

כנראה שלא משנה מה אני אכתוב על הספר הזה, זה לא יספיק.
אני חייבת להודות שחזרתי לסיבוב שני עם הספר הזה בעקבות הביקורת של ניר שהזכירה לי כמה שהספרים של הרב סבתו עושים לי טוב. אז קודם כל, תודה.
איך אפשר לתאר את החוויה הזאת? ישבתי וקראתי את הספר, מתנחמת בתיאור הרך והחומל של הדמויות והרגשתי איך הסיפור מנקה את כל הזמזומים בתוך הראש שלי, איך הוא מגרש את כנופיית השדים שהתנחלה שם לאחרונה, מטהר הכל ומזכיר זכרונות ישנים נעימים של טוב.
השפה העשירה והציטוטים מהמקורות כאילו משתעשעים איתך, התיאורים המדויקים והמינימליסטים נכנסים עמוק ללב והספר כולו מזמין לראות שוב את המציאות בוורוד למרות תוכנו הקשה.
ספר מדהים.

שדים שדים, שדים משדים שונים, שדים משונים, וכל כך הרבה מהם, יותר מידי, איך הם כולם מצליחים להיכנס לראש שלי, ולמה לעזאזל?! למה??
כן, יש לי מן דפקט כזה, מידי פעם, ואני שונאת את זה, וממש משתדלת שזה לא יקרה, אני פשוט מתקיפה את עצמי, חושבת על כל מה שעושה לי רע, לועגת לעצמי ומזכירה לעצמי את כל הסיבות למה החלומות הכמוסים שלי בלתי אפשריים, למה דברים בנאליים לחלוטין בלתי אפשריים במקרה שלי, ככה זה, כי זאת מי שאת, ואולי כדאי שתלמדי להתמודד עם זה עכשיו ועדיף לך שאני אגיד לך את זה מותק מאשר שמשהו אחר, אז פשוט תפנימי ותלמדי לחיות עם זה וכן הלאה וכן הלאה.
לקרוא את משהו לרוץ איתו היה מדהים מהבחינה הזאת, זה היה כמו לקרוא על נפש תאומה, אני חושבת על תמר בחיוך עצוב, בידיעה מוחלטת שזה בעצם לא משנה כמה יגידו לה כמה מיוחדת ומדהימה היא, איזה בן אדם נפלא היא ואיזה לב זהב יש לה, זה פשוט לא יכנס, לפעמים כן, אבל כשאת במצב הרוח המסויים הזה... את לא ממש מאמינה לאף אחד, את אולי מאמינה שזה מה שאנשים חושבים, אין לך מושג למה ואת פשוט חושבת שהם טועים. ככה זה.
ואז מגיע שלב ההתגייסות, השלב שבו את מבינה שאת עומדת בפני משימה שגדולה ממך, גדולה מהשטויות האלה שלך, גדולה מבית המשפט המפותח שיושב לך בתוך הראש, גדולה מכנופיית השדים שיש לך שם, גדולה מכל מרעין הבישין שהצלחת לאסוף לעצמך, השד יודע מאיפה. ואת פשוט משתיקה אותם, בכוח שאת לא מכירה וצוללת לשם, וגם כשהם צצים, גם כשהם חוזרים לדבר, את ממשיכה הלאה, ממש לא מתוך איזה אמונה מופלאה בעצמך שצמחה בך, אלא מתוך חוסר ברירה, יש לך משימה מתוקה, את צריכה לעמוד בה, אם לא תאספי את עצמך, יהיו לך את כל הסיבות בעולם לשנוא את עצמך, לא תוכלי להסתכל לעצמך בעיניים. כשאת דורשת מאנשים אחרים, את צריכה קודם כל לדרוש מעצמך ואז את מגלה שנולד בך משהו חדש, נולדה בך איזה שהיא עקשנות מזן אחר- לא זאת המוכרת, מן ידיעה כזאת שאין לך שום זכות שבעולם לוותר, לא אחרי שהילדים שלך לומדים במשך שעה וחצי רצופות, למרות כאבי הראש, למרות התשישות, למרות בכי התינוקות שקורע את הלב, הם לומדים איתך את המקצועות שהם הכי שונאים, שהכי קשה להם בהם, לפעמים גם בשפה שאינה שפת האם שלהם, ובכל זאת מחזיקים מעמד שעה וחצי! ומתקדמים! אז לך יש זכות להתלונן? להתעצל? הצחקת אותי. איך תוכלי להתעקש בפעם הבאה אם את לא מסוגלת להתעקש עם עצמך? את יכולה לשנוא את עצמך עד שנה הבאה. זה לא משנה את העובדה שזקוקים לך. זה לא משנה את העובדה שהילדים האלה מחכים שתבואי עם חיוך בבוקר ותגידי להם שלומדים, גם אם לא מתחשק להם, גם אם הם היו מעדיפים לשחק.
והם גם מרימים אותך, המלאכים האלה, את חייבת להם כל כך הרבה... הם הפכו אותך לאדם אחר. בשבוע שלפני פסח, ניהלתי עם אחד ילד ערבי שיחה בנושאי פוליטיקה. באופן כללי אני לא אוהבת להיכנס לנושאים האלה, אבל זה התגלגל לשם והשיחה העציבה אותי, כי הבנתי שהוא ניזון מתקשורת מאוד מוסתת, אבל זה פגע בי בכל הנקודות הרגישות- אני ירושלמית במקור וגרתי קרוב מאוד להר הבית, המקום הזה מאוד יקר לי והיה לי קשה לשמוע... הילד קלט שזה כואב לי וקרא לאחות שתתרגם לי, הוא רצה להיות בטוח שאני מבינה אותו טוב טוב והוא ביקש שלא אהיה עצובה. זה מאוד ריגש אותי. כי הוא לא הבין אותי, לא הבין את הדעות שלי- כי השיחה לא התפתחה יותר מידי, זה נעצר מהר מאוד, אבל היה לו מספיק חשוב שאני לא אהיה עצובה. לא ציפיתי לזה וזה מחמם את הלב.
ספויילר
כששי, תמר ואסף נמצאים במערה, במהלך תהליך הגמילה של שי, יש כמה קטעים של פיקחות שבהם הוא מודה לתמר ואומר לה שהוא מעריך את המאמץ שהיא עושה. אני חושבת שזה הדלק שלה, אני יודעת שזה הדלק שלי, זה מה שעוזר לי להתמודד עם כל הבעיטות (ואני חייבת להגיד שאין הרבה כאלה, הילדים האלה מדהימים, הם מאוד עדינים איתי, אין לי מושג למה, הסיפור של תמר הרבה הרבה יותר קשה לדעתי)
אז בכל פעם שיש מתקפת שדים שכזאת יש 2 תרופות אפשריות- יש את אמא שמחזירה אותי לשפיות ויש ספרים טובים, משהו לרוץ איתו הוא אחד מהם.

יש לי חולשה לספרי ילדים, במיוחד לספרים שאמא שלי הקריאה לי כשאני הייתי ילדה קטנה ופודי הקיפוד זה אחד מהם, אבל אני אתחיל מההתחלה.
לפני שבוע בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי על יאכטה, הייתי עם חברים- מאלה שהאינטראקציה איתם מאוד קלילה, מאלה שאני משתדלת מאוד שלא להכביד עליהם בסיפורים מהשירות. הם יודעים גם שמסוכן לשאול אותי מה שלומי, המקסימום שאני מספרת זה עד כמה אני מאוהבת עד כלות בילדים בבית החולים (התגובה הקבועה שלהם היא: זאת פדולפליה- הומור חנונים מעוות).
אז פשוט מצאתי לי מקום להניח בו את הראש והתרכזתי רק בתנועה של הגלים, ברעש של הים ובנוף שאין לו סוף.
והמחשבות שלי נדדו, כמו שהן נוטות לעשות בדרך כלל. וחשבתי על זה שעוד מעט תסתיים השנה ואני אלך, כי זהו, נגמרות להן עכשיו שנתיים. וזה הזמן להמשיך הלאה, לפנות את המקום למשהי אחרת, זה הזמן לנקות את הראש ולעשות דברים נוספים, דברים חדשים שעדיין לא עשיתי. שנה שעברה, כשהייתי צריכה לבחור מה לעשות בשנה השנייה של השירות לא הצלחתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, לא הצלחתי לדמיין את עצמי עוזבת את הילדים שאיתם התחלתי תהליך, לא הצלחתי לדמיין את החיים בלעדיהם, הרגשתי שלא סיימתי את העבודה שלי, שיש לי עוד הרבה מה לעשות שם וככה סגרתי עוד שנה באותו המקום, למרות כל הגבות שהתרוממו מסביב, למרות כל השאלות "את לא רוצה לנסות משהו חדש?" "את לא רוצה לראות מקומות חדשים?" השאלות האלה היו לא רלוונטיות, זה המקום שלי. והיום כשאני חושבת על זה שזהו, עכשיו זה יגמר, אני מרגישה מוצפת בכל כך הרבה רגשות סותרים, כי מצד אחד, אני לא מסוגלת לדמיין את זה, זה הפך להיות חלק כל כך גדול בחיים שלי ומצד שני אני יודעת שיהיה טוב, יש לי מן תחושה כזאת, אמא שלי אומרת שאני אופטימית חסרת תקנה, יש בזה משהו, אבל זה ככה, למזלי.
ושם, על המים, כאילו צמחה לי ההשלמה. צמחה לה ההבנה שזה הדבר הנכון, שזה בדיוק מה שצריך לקרות עכשיו, כי זה הזמן, לכל דבר יש את הזמן שלו. והילדים שלי, אני לא עוזבת אותם, אני אמשיך לבוא לבקר אותם, אני אמשיך לדבר איתם, אני אמשיך לצחוק איתם ולאהוב אותם ולדחוף אותם קדימה, כמיטב יכולתי ולדאוג להם, ולאהוב ולאהוב, ולאהוב.
"ערב אחד אמא אמרה אני מרגישה ברע, אין לי תיאבון, צא בני לבד לחפש מזון, פודי ענה בקול רועד אמא אני פוחד אמא נשקה לו בקצה האף ואמרה בחיוך רחב: אם אתה מפחד שיר לעצמך שיר מעודד. פודי יצא לבוסתן פוחד ולחש לעצמו שיר מעודד"
אני יודעת, גדלתי כבר, אני יודעת שזה ספר ילדים, אבל יש בו משהו שמדבר אליי שוב ושוב, כל פעם שהחיים משתנים.
אז כן, אני קצת פוחדת, אבל בעיקר שרה לעצמי שיר מעודד. ומאמינה בו. באמת.

את הספר הזה פגשתי לראשונה בכיתה ח', אם אני לא טועה. כבר אז אהבתי אותו מאוד, אבל הדבר המעניין לדעתי הוא שגם היום אני חושבת שזה ספר מעולה ומתרגשת כשאני קוראת אותו. הדבר שתפס אותי הכי חזק בספר הזה זאת הדמות של פרוספר. האופן שבו הוא דואג לבוני ואוהב אותו, העולם שלו, הקסימו אותי מהפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה. בשבת קראתי את הספר שוב, והתרגשתי שוב וחשבתי על הילדים שאני מכירה, הילדים שבגילו והילדים שגדולים ממנו. חשבתי על הילדים שאיתם אני עוברת מסע ועל הילדים שבאים לזמנים קצרים. חשבתי על הפרויקט האחרון שלנו- הכנת ציורים וברכות לחולי דיאליזה מבוגרים. כמה זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות איך הם מקשיבים לתיאור של מחלה אחרת שהם לא מכירים ואיך הם יושבים ומציירים, כותבים וחושבים על אנשים שהם לא מכירים, תוך כדי שהם עצמם מתמודדים עם כאב. חשבתי על הילדים שנלחמים בשיניים להמשיך הלאה וגם על הילדים שסיימו, שהחלימו, שיוצאים החוצה. כמה קשה לחזור לשגרה הרגילה.
היום הייתה לי שיחה עם ילד שהחלים. הוא סיפר שהוא שותה ומעשן קצת, הוא סיפר שהוא התנסה גם בסמים. זה דבר חדש, הוא לא לקח סמים לפני המחלה. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, סיפרתי לו מה אני חושבת עליו, את כל האמת, איזה בחור מוכשר וחכם הוא, איזה לב ענק יש לו, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא יכול לעשות כל מה שהוא רק רוצה, הוא יכול להיות כל מה שהוא רק רוצה, אז למה? למה?
התשובה: לכיף.
אז תמצא כיף אחר, בטוח יש עוד דברים שעושים לך טוב.
התשובה: רק אקסטרים, ואקסטרים עולה כסף, הוא לא יעבוד בשביל דבר כזה.
למה?
כי הוא יכול לקבל את זה בחינם.
ממי?
מעמותות.
ומה יהיה עם העתיד? עם הלימודים?
אחרי שהוא יחזור מחו"ל (עוד טיול של עמותות)
ומי ערב לכך שאז יהיה לו כוח לזה?
הוא יעשה גם אם לא יהיה לו כוח.
אתה מבטיח?
נשבע לך.
טוב, אני רוצה לדבר איתך נורמלי, אני רוצה לקחת אותך לארוחת צהרים, מתי אתה יכול?
תגידי מתי את יכולה.
מחר?
לא, מחר יש מסיבה
אז מתי?
אחרי פורים, עד אז יש מסיבות. בפורים אני אהיה בירושלים, שאם יהיה סוטול, לא אלכוהול, דברים אחרים.
אתה חייב לשמור על עצמך! תבטיח לי שתשמור על עצמך! תבטיח לי שלא תגזים!
מבטיח.
אני דואגת לך.
למה?
כי אכפת לי ממך.
אז שלא יהיה לך אכפת.
אי אפשר. זה לא יקרה בחיים. אכפת וזהו.
אני קוראת את הספר, קוראת על בוני שמעריץ את סקיפיו, שרוצה להיות גנב כמווהו. אני קוראת על חוסר האונים של פרוספר, כי אפשר לעשות הרבה דברים, אבל קשה מאוד לשנות רצון. אני חושבת על הילד שאיתו ניהלתי את השיחה היום ועל הילדים שאיתם אני עובדת. כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות יותר, איך תמיד בסוף מתקבלת התחושה שאי אפשר לעשות מספיק. כמה אפשר לאהוב אנשים, כמה עמוק הם יכולים להכנס ללב. כמה אפשר לחשוב על אנשים, כמה אפשר לדאוג לאנשים.

את הספר הזה אני יכולה לדקלם בעל פה (כמעט). אני לא יכולה לספור כמה פעמים אמא שלי הקריאה לי אותו כשהייתי קטנה. כשאני מקריאה את הספר הזה לילדים, אני מרגישה שאני נכנסת למקום מיוחד, כאילו על ידי הקריאה נוצרת בועה כזאת מגוננת, היא שקופה הבועה הזאת, אבל היא גורמת לעולם להראות יפה יותר, זאת בועה של אהבה. לספר הזה יש מנגינה מיוחדת, המנגינה שבה אמא שלי הקריאה לי אותו בכל לילה, ואני מקפידה עליה, ואז אני נזכרת בסדינים הירוקים שהייתי מבקשת- כדי לישון על מיטה של עלים ועל התחרויות שהייתי עושה בין הציורים השונים של אגוזיני קופץ.
תנחש כמה אני אוהבת אותך? הירח נראה לי קרוב מידי בשביל התיאור הזה, זה לא מספיק, אני אוהבת יותר, הרבה יותר. תנחש כמה אני חושבת עליך? כל היום, כל הזמן. תנחש כמה אני דואגת לך? אני מעדיפה שלא לבטא במילים, מעדיפה שלא לתת לזה מקום ממשי בעולם.ֿ
אני יושבת באוטובוס וחושבת עליהם, על הילדים שלי, על הקטנטנים, שצוחקים אליי, שמנהלים איתי שיחות בשפות חדשות, על יוחאי (שם בדוי) שחורק שיניים ומתאמץ לנסח משפטים באנגלית, למרות שזה קשה, למרות שזה לא מעניין, למרות שממש לא ברור איך ומתי הוא יעבור את הבגרות. על אדם (שם בדוי) שאמר לי שהוא לומד רק בשבילי. המשפט הזה הולך איתי מאז ולא עוזב אותי, וכל פעם שאני חושבת על זה, יש לי צמרמורת. ואני חושבת גם על כל הפעמים שהם רואים אותי ומעמידים פני ישנים, כי למי יש כוח עכשיו, תוך כדי טיפול דיאליזה ללמוד? ואני חושבת על איך זה לא קרה כבר כל כך הרבה זמן, ועל כמה שאני מעריכה אותם, כמה כוח צריך בשביל להתרומם ולהמשיך בכל זאת, ללמוד בכל זאת, גם כשהראש כואב והשרירים תפוסים בגלל הטיפול. אני חושבת כמה הם גיבורים, אני חושבת על ההתמודדות האין סופית הזאת, כל החיים עם כל האיסורים וההגבלות שהמחלה הארורה הזאת מביאה איתה, אני חושבת על הציפייה המייאשת להשתלה, שאולי תבוא בעוד חודש ואולי בעוד שנה ואולי בעוד 10 שנים, אי אפשר לדעת. ההתמודדות עם חוסר הוודאות זה החלק הכי קשה. ואני חושבת על האור בעיניים שנדלק כשמתקדמים, כשמצליחים כשרואים את התוצאות של הלימוד ביחד, אני חושבת על השמחה הזאת, השמחה של העבודה והחיוכים שלהם שאני שומרת בזיכרון כמו אוצרות לזמנים עצובים.
כמה אני אוהבת אותך? אין לי מילים לתאר.
הספר הזה נהדר בגלל שהוא מבטא את כל האהבה הזאת שקשה להתאים לה מילים.

אז השבת הייתה אחד המקרים בהם הייתי זקוקה לקיטש הכי קיטשי שיש, וזה היה הספר שענה בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים האלה (מבין הספרים בבית שלי).
יש לי יחסי אהבה- שנאה עם הספר הזה.
מצד אחד הוא מציג גרסה הרבה יותר סימפטית מבחינתי מהגרסה המקורית של סינדרלה, אבל מצד שני...
"נוסף על כך, משמשת הקללה כמטאפורה על מעמדה של הבת - והאישה - כמעט בכל העולם עד היום, בעצם. בסופו של הסיפור רומזת הסופרת לדעתה על דרכי השחרור של האישה משעבודה".
עם זה בדיוק יש לי בעייה.

--- זהירות ספויילרים ---

אז הפתרון לכל בעיותיי הוא להתאהב ולהתחתן?! סליחה?!
לא לא ולא.
אני בהחלט מאמינה במוסד הנישואים אבל אני חושבת שאישה, כאדם, לא בגלל שהיא אישה, צריכה למצוא את הפתרון לבעיות שלה בלי קשר לזוגיות שיש לה או אין לה.
בסיפור, החיים של אלה עצמה לא מספיקים כדי לשבור את הקללה, רק החיים של אהוב ליבה וגורל מולדתה מספיקים. אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה. אם את לא תדאגי לעצמך, לא יהיה מי שידאג לך ואת גם לא תוכלי לדאוג לאחרים.
אני זוכרת איך בתור ילדה ממש קטנה, כשלא רציתי לבוא לאכול כי הייתי באמצע טיפול בבובות שלי, אמא שלי הייתה אומרת לי שכדי להיות אמא לבובות שלי אני צריכה כוח, אני צריכה לאכול.
גם מודל היופי המוצג בספר מציק לי, מודל של נערה דקיקה וקטנה בעלת רגליים זעירות.
מתי נשתחרר כבר מהדבר הזה?
יש כל מיני סוגים של יופי, ובעיקר, זה תלוי בעיני המתבונן, למה לא יתכן שגיבורה של ספר תהיה יפה ושמנמנה?

כשאני לוקחת ספרים מהספרייה אני מקפידה שתהיה חלוקה פנימית שוויונית בין סוגי הספרים: 2 ספרים קלילים מאוד- ספרות נוער או משהוא קיצ'י עד בחילה, 2 ספרי עיון ו 2 ספרים באנגלית- בדרך כלל נובלות. הסיבה לחלוקה הקשוחה היא שאני רוצה להיות ערוכה לכל תרחיש- בימים הקשים אני אקרא קיץ', בימים רגילים אני אקרא את הנובלות באנגלית ובימים הטובים, בהם השמש זורחת מכל מקום אני אקרא את ספרי העיון. חוקי לא תעשה בספרייה- לא לוקחים מותחנים, לא לוקחים ספרי שואה ולא לוקחים ספרים על מחלות ובתי חולים, יש לי מספיק אקשן ובית חולים בחיים, כשאני קוראת אני רוצה להתנתק מזה קצת.
לאור כל הנ"ל, כשלקחתי את ללכת בדרכך מהספרייה (בעקבות המלצה נלהבת של הספרנית) הרגשתי שאני מפרה את הכללים של עצמי ותהיתי מה הולכות להיות ההשלכות של זה. הנסיבות המקילות היו שכבר הכרתי את הקווים הכללים של הסיפור מפפריקה.
פפריקה קוראת פי 3 זמן יותר ממני ובקצב מהיר פי 3 משלי ולכן היא משלימה לי בעל פה את מה שאני לא מספיקה לקרוא.
אז אחרי שסיימתי לקרוא את הספרונים הקלילים שלי, הגיע הזמן לפתוח את ללכת בדרכך, וצללתי.
זה התחיל רגוע, תיאור של עבודה בבית קפה, התבוננות באנשים, חייכתי לעצמי וחשבתי על קרקס הטיפוסים שפוגשים בבית חולים והמשכתי הלאה, מחכה לקטעים הקשים. ואז הם הגיעו. מצאתי את עצמי קוראת על הדיכאון, על חוסר האונים, על דעתנות של אדם מבוגר שהרגיש שהחיים שלו נפסקו לנצח ושבעצם אי אפשר להתווכח איתו, כי יש בזה יותר מידי אמת. קראתי וחשבתי על הילדים שלי בבית החולים, על ילדים שנולדו חולים, שמכירים את בית החולים כמו את הבית שלהם, על ילדים שהיו בריאים ופתאום חלו וראו את העולם שלהם מתרסק. העולם שלהם לא היה מורכב מהצלחות עיסקיות מרחיקות לכת או מטיולים סביב העולם, העולם שלהם היה מורכב משגרה של הליכה לבית ספר, אהבה לספורט, למוסיקה, מחברים ומתכנונים לקראת הצבא. זה לא הפך את ההתרסקות לפחות כואבת, זה לא הקל עליהם אפילו לא קצת. אמא שלי סיפרה לי פעם על פתגם בערבית שאומר: "הבריאות היא כתר על ראשם של הבריאים שרק אנשים חולים יכולים לראות", זה כל כך נכון.
הילד הכי עקשן שאני מכירה בן 3, הוא לא מדבר, אבל אין סיכוי בעולם שמישהו יצליח לעבוד עליו או לגרום לו לעשות משהו שהוא החליט שהוא יעשה. הילד הזה הוא שמש קטנה, אי אפשר שלו לחייך אליו בחזרה, שלא לצחוק אליו בחזרה, שלא להשתתף במשחק ההבעות שלו- הדרך שלו לדבר אלינו. ילדים חווים דיכאון, כמו מבוגרים, הם יכולים להיות עקשנים כמו מבוגרים, הם מבינים שהם חולים כמו מבוגרים, הם מפחדים כמו מבוגרים.
אבל בצד כל הכאב הזה, בצד הימים בהם אני מנסה לשכוח את עצמי ואת החוויות של היום למשך הפסקה מבורכת של כמה שעות, בהרבה מהימים אני חוזרת הביתה עם חיוך גדול, עם סיפור על גיא שהתחיל למחוא כפיים ולעשות שלום לכל מי שיוצא מהמחלקה, על יונתן שכבר מבין משפטים שלמים באנגלית, על אור והחיוך המהפנט שלה ועל רונן שקרא לי מקצה המחלקה כדי שאבוא לשחק איתו. יש הרבה מאוד אור במקומות האלה, הוא קצת חמקמק, זה לא הדבר הראשון שרואים כשנכנסים למחלקה, צריך לנשום את המחלקה, לגור בה קצת, לשכוח את עצמך שם כדי לראות את הערבוב הזה של הכאב והשמחה, את הגוש הזה בגרון שאת לא יודעת אם הוא נמצא שם כי כואב לך או כי את מתגעגעת אליהם. זה היה חסר לי בספר. הספר התעסק בשאלות שכולם מבינים שהן גורליות, הוא התעסק בשאלה האם אפשר להמשיך לחיות ככה, עם הנכות. כשמתעסקים בשאלה כל כך גדולה, כל כך מפחידה, לא נשאר מקום לחיים הקטנים היומיומיים עם המצב, להתמודדות איתו לא מתוך ציפייה למוות שיסיים אותו, אלא המאבק האין סופי לחיות את החיים האלה כמו שהם, המאבק הזה שלא לוקח בחשבון את האפשרות של התאבדות, כי לא מדברים על זה, המאבק האפור, שאין לו סוף.
הדבר השני שהיה חסר לי בספר זה המקום של המשפחה. ברגע שבו מתגלה שאדם אחד חולה במשפחה, החיים של כולם משתנים, אז נכון, החיים של ההורים של וויל נעצרו בספר במובנים מסוימים, אבל הם לא תוארו לעומק, והדבר שהכי היה חסר לי שם זה הרגעים השמחים, כן, בתוך הים הזה של הדאגה יש רגעים שמחים. פעם הסתכלתי על ילדה מיוחדת במינה בת 4, שחולה בניוון שרירים. היא יושבת תמיד על עגלה מיוחדת, היא לא יכולה להזיז את הרגליים, היא לא יכולה ללוש פלסטלינה, גם אחרי שאני מרככת לה אותה, זה קשה לה מידי והיא גם לא יכולה להשתעל, יש לה מכונה מיוחדת שעוזרת לה לנקות את הליחה מהגרון. הילדה הזאת יושבת בדרך כלל ומפטפטת במרץ עם מי שהיא רק יכולה, מספרת סיפורים על האחים שלה, על ההורים שלה, יש לה קול קטן וצפצפני קצת, גם זה תוצאה של המחלה, וכשלא מבינים אותה, היא לא כועסת בכלל, היא פשוט חוזרת על אותו המשפט עוד פעם ועוד פעם, בסבלנות שנדיר למצוא אותה. היא נהנית מהדברים הקטנים שהיא יכולה להנות מהם, כי אין לה אפשרות אחרת, כי זה מה שיש. ככה גם נראים גם הורים לילדים חולים, לומדים להנות מהדברים הקטנים שהחיים בכל זאת נותנים.
אבל היה דבר אחד שמצא חן בעיני בספר- השינוי של לו. אם יש דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות, הילדים האלה שינו אותי. התאהבתי בהם עד מעל לראש, החברים שלי צוחקים שכשאני מדברת עליהם אני נמסה. ההתאהבות הזאת מביאה איתה הרבה כאב ודאגה אבל גם הרבה כוח, הרבה אור ואיזה משהו חדש, שאין לי ממש שם בשבילו שגורם לי להרגיש יותר מוגנת.
תודה מלאכים שלי.