בשנת 1952 נבחר פובליציסט , חוקר וסופר בשם יצחק בן צבי להיות נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי היה חבר קרוב של אביו של עמוס עוז כאשר זה היה בן 12 , ילד מתבגר בירושלים.
הנשיא ורעייתו התגוררו בבניין דירות משותף ברחוב ארלוזורוב בירושלים בדירת סלון ושני חדרים קטנה ,כאשר יצחק נבחר להיות נשיא עדיין לא היה בית לנשיא וכך הוחלט להציב בכניסה לבית המשותף בוטקה ובתוכו שוטר שישמור על 'בית הנשיא'.
באחד מימי החורף הקשים, הייתה סערה גדולה וגשם שלא הפסיק לרדת , עמוס עוז חזר בערב מפעולה בתנועת הנוער אל ביתו דרך 'בית הנשיא' וכאשר הוא התקרב אל הבוטקה הוא מופתע ומגלה את נשיא המדינה עם כובע שוטר על הראש עומד בתוך הבוטקה.
עמוס עוז שהכיר את יצחק בן צבי שהיה ידידו הקרוב של אביו דפק בדלת הבוטקה ושאל בהפתעה מה הנשיא עושה בבוטקה ?
יצחק בן צבי הרים את אצבעו ולחש לו 'שקט' שאף אחד לא יגלה , תשמור את זה בסוד.
מתברר שבאותו הלילה אשתו של השוטר הייתה בחדר לידה והטלפון התנתק בגלל מזג האוויר הקשה, הנשיא ידע כמה השוטר דואג ושלח אותו למספר שעות לבקר את אשתו היולדת בקצה השני של העיר, וכדי שלא ידע על כך איש הוא החליט למלא את המקום של השוטר ולהיות בלילה במקומו.
כך באמת קרה עד שעמוס עוז החליט להפר את ההבטחה לא לספר על כך עד היום .
לספר סיפור על אנשים טובים זה קשה, לכתוב סיפור על אנשים טובים זה עוד יותר קשה, נורא קל לכתוב סיפורים על אנשים רעים, חולים, משוגעים וסוטים .
כך סיפר לי עמוס עוז, כמה קשה לכתוב סיפורים על אנשים טובים. וזה בדיוק מה שעמוס עוז עשה בספרו החדש 'בין חברים' .
שלוש שנים לקח לעמוס עוז לכתוב על המפגש, מפגש שהוא בעצם רק חצי , חצי דרך ומבלי לגעת , כך מתאר הסופר הקיומי הטוב בארץ את תהליך כתיבת הספר ומעשה הכתיבה בכלל.
הוא שואל אותי, האם אתה יודע כיצד רואים את הספר 'חייזרים' ? ועונה: "חייזר שנפגש עם ספר בפעם הראשונה בחייו פוגש 'נמלים מתות בשלג' .
מעשה הכתיבה הוא היכולת להפוך את הנמלים המתות האלו לנמלים חיות, וזה נעשה ע"י מפגש משותף, מפגש בין הסופר לקורא.
הקריאה היא פעולה של השקעה, כל שקל שהסופר משקיע בספר הקורא משקיע שקל בחזרה, ככל שתשקיע מעצמך יותר תביא את עצמך לידי כך שהנמלים יתחילו לחיות.
זהו מעשה אהבה, המפגש בין טקסט לקורא , כמו באהבה גם כאן כאשר גם היא יפה וגם הוא יפה, גם היא חכמה וגם הוא חכם לפעמים לא נוצר כימיה .
אין זה אשמתו של הקורא ואין זה אשמתו של הסופר, לכתוב ספר זה להתחלק במפגש, זה לקחת אחריות משותפת למעשה האהבה.
עמוס עוז בספרו 'בין חברים' מספר על הקיום האנושי בקהילת האדם ששמה 'קיבוץ' , אין הוא מביט בערגה ובגעגוע לקיבוץ , אין הוא כותב בנוסטלגיה על אותו מרחב חיים בו הוא חי מעל שלושים שנה בקיבוץ חולדה.
הסיפורים אינם כלל על הקיבוץ, אלא על האדם הקיבוצי, על הקנאה, על אהבה, על כאב, על צחוק ועל אותם רגעים קטנים שנקראים חיי אדם.
בזמן השיחה עם עמוס עוז חשבתי לעצמי, עד כמה הוא באמת מאמין לקורא , לאותו קורא שהוא שותף שלו למעשה האהבה ולמפגש עם הטקסט .
האם החלוקה השוויונית של מעשה הקריאה בין הסופר לקורא מקורה ב ד.נ.א הקיבוצי או שזה מנגנון הגנה מפני כישלון הפגישה ? עוד דרך להימנע מלפגוש ורק ללכת לקראת מבלי לגעת בדיוק כמו שקורה בכל סיפוריו בספרו החדש 'בין חברים' ?
נשמע שיש יותר 'בין' מרחב ביניים מאשר חברות אמיתית וכנה , ישנה רק הסקרנות לפנות אל, להכיר את, לגשת לקראת עד אותה נקודת מפגש וחיכוך.
שלוש שנים לכתוב סיפור קצר,זה כבר משגל נסוג, זה אין אונות, יש בה הרבה תשוקה אבל אין בה אושר.
עמוס עוז מצליח לתת לי קצה חוט לשאלות שאני שואל, דווקא כאשר הוא מתייחס אל הרעיון הקיבוצי ואל המציאות של היום.
הוא מספר לי שדווקא ממרום החברה הקיבוצית הצודקת שהצליחה לקיים בפועל את הדרישה של היום ל 'צדק חברתי' , דווקא ממרום אותם פסגות צדק ושיווין , פוגשים את האי צדק והאי שיווין שיש בקהילת האדם.
הקיבוץ הצליח לעשות שיווין בין הנערה העשירה לנערה הענייה ,אבל הוא אינו יכול לעשות שיווין בין הנערה המושכת לנערה שאינה מושכת, הוא שואל אותי ספק בהומור , ספק ברצינות מה אותה נערה תעשה תיגש לועדת הקיבוץ או למזכירות ותגיש תלונה שהיא לא מושכת ?
דווקא במקום הצודק ביותר האדם נפגש עם אי הצדק הקיומי.
המפגש עם עמוס עוז היה מפגש אישי במובן זה שכמו שאין שני קוראים הקוראים את אותו ספר יקראו אותו דבר , כך גם לא ייתכן שני שומעים ויותר שישמעו את עמוס עוז וישמעו את אותו דבר.
צריך כנראה להשקיע הרבה כדי להיפגש עם עמוס עוז , וגם אז אתה לעולם לא תגיע.
