אלי עמיר הוא הסופר האהוב עלי.
אהבתי את התחלת הסיפור ואת סופו. יש באמצע חלק די נכבד ומשמים לטעמי בו הרגשתי שנורי רק הולך ממקום למקום ברחובות ירושלים. אבל השליש האחרון מרגש ומפצה.
לדעתי, ספר חובה בתיכונים. אכן כמו שנאמר ספר שנותן את תמצית ההיסטוריה והראשית הפוליטית של המדינה. מי נגד מי, מאיפה הכל התחיל, מי דואג למי, אנשי שלומנו ועד לנבואתו של קוכמייסטר "עוד יתנו פה שוחד..."
מעורר כל כך הרבה מחשבות על הדור שהקים את המדינה,על הנער הצעיר שעול משפחתו על כתפיו,הפרידות שנכפו עליו, קשיי הקליטה שלו ושל משפחתו.ההשתלבות הזהירה וההדרגתית וההתערות בעבודה ובחברה עד לשלב המתואר במשל על העורב והיונה שמאוד אהבתי.כל כך קולע למצב ההישארות בתווך.
נוגע הרבה בשאלת הזהות שעולה עם הרצון לעברת את שם המשפחה.
הסיפור באמצעות נורי נוגע במעגלים רבים של החברה. החל מנורי עצמו, משפחתו, הכפר, הקיבוץ, ירושלים, מקום העבודה, בית הספר, החברים, הותיקים, אנשי רחביה ואנשי השוק. תמיד זה נורי מול כל אלה, מול הרצון להשתלב בהם. בסוף הוא צריך גם להשתלב בתוך משפחתו שלו ולקבל אותה כפי שנשארה.
מעניין איך היכן שאחד רואה וחוווה קושי האחר רואה פינוק וזאת בהקשר של נורי ואחיו.

הספר הזה עבורי הוא כמו פנס שמאיר את כל אבני הדרך של הורי מהגיעם ארצה בשנת 51. ובעצם, גם שלנו , דור הצברים שנולד כאן.
ספר על עליה וקליטה אשר מייחדת אותו ההיסטוריה השזורה בו והנימה החיובית שבו.נורי עבד קשה והתקדם והשתלב והתמודד עם הכל.
מעניין אם ילדיו ונכדיו של נורי היו טוענים היום לאפליה.

נ.ב.
היה מפתיע לקרוא על וילסון(קרוב משפחה רחוקה) מחנות החשמל הותיקה אותו הכרנו.אנחנו עצמנו קיבוץ גלויות.

ספר מרגש מאין כמוהו. על החיים והמוות, המלחמה, הטירוף, השפיות,היאוש, התקווה והסליחה. מי המשוגע ומי השפוי? מי נכנע ומי עומד בגאווה אל מול האויב? זכרון הוא מתנה או עונש? האם אפשר לראות באור אנושי גם את מי שמחולל זוועות?

העפיפונים בעיני, בדמויותיהם של ז'ן ז'אק, מונטיין , פאסקאל , דון קישוט ואחרים נדמים בעיני כמי שמתבוננים על המתרחש מלמעלה ורואים את הזוועות. בזמן המלחמה נאלצים הרעיונות להנמיך עוף ואפילו להסתתר ולהעלות עובש עד לימים טובים יותר.

אני לא יודעת מדוע כל התקצירים מדברים על סיפור האהבה בין הנער לודו ללילה האריסטוקרטית. זה בכלל לא הענין בעיני. זהו רק החוט (העבה) שקושר את העלילה ומחבר את הדמויות. ככל שהתקדמתי יותר בספר כן הוא ריגש אותי יותר ומשך יותר.
יש בספר משפטים ארוכים באורך פיסקה שלפעמים צריך לקרוא פעמיים שלוש כדי לרדת לעומקם. וזה שווה.
מאוד אירוני שהספר מסתיים בתקווה גדולה שאחרי המלחמה ואילו הסופר התאבד.

תאור הסוף של מלחמת העולם השניה בחזיתות השונות . תאור גורלם של מי שלקחו חלק בהשמדה ושל מי שניצלו ממנה. ספר שמרחיב את הידע ומתאר בכתיבה עיתונאית את המאורעות. הסופר הוא גם עיתונאי. יש בספר תיאורים מזעזעים, מרגשים וכולו מעורר מחשבה. זה עלול לקרות שוב? מה השתנה בבני האדם? האם הלקח נלמד? איך זה שכל כך קל לסחוף ולרתום בני אדם למחשבות ולרעיונות מטורפים ומעוותים?

הספר מלא בדמויות, שמות מוכרים יותר ופחות. מלא בשמות יישובים,אתרים, מחנות ריכוז, מחנות השמדה,מחנות צבא, תנועות צבא בחזיתות שונות. לאור זאת חסרה לי מאוד מפה ואיזו רשימה מקוצרת של הדמויות ותפקידן. נעזרתי ב googlemap בזמן הקריאה.


מומלץ לכל מי שהנושא מעניין אותו.

ספר שלפחות עבורי עוסק בנושא מעניין שלא נחשפתי אליו בעבר. עוסק ביחסים שבין צאצאי האינדיאנים בשמורות לבין הממשל והחברה האמריקאית הלבנה. כל זה דרך סיפור על מקרה אונס שמספר לנו ג'ו ,מנקודת מבטו כמתבגר בן 13.
היה קצת קשה להתמודד עם השפה של הספר ועם סגנון הסיפור אבל המאמץ כדאי. אני ממליצה לקרוא את אחרית הדבר דווקא בהתחלה. לדעתי זה עוזר להבין יותר טוב את היחסים בהיבט המשפטי, התרבותי והטריטוריאלי.

ספר שנכתב ב 1929 ומגולל את חויות וסיוט המלחמה של חייל פשוט במלחמת עולם הראשונה. התובנות של החייל נבנות במהלך הספר שמתאר 4 שנים של לחימה עד שבסוף הספר הוא מגיע לדברים העמוקים יותר שנכונים גם היום. בסופו של דבר החיילים הצעירים מתגייסים מתוך התלהבות וכאשר הם חוזרים מהמלחמה הם מבינים שלא ישובו להיות מי שהיו. ולמרות זאת ,רוצים או לא,החיים מנצחים.
חיי החפ"ש במלחמה מתוארים באופן מאוד כן וגלוי. כל המחשבות על הישרדות, רעות,כיצד נראים בעיניו המפקדים, המחנכים, הפוליטיקאים.
הספר מתאר את המלחמה כפי שהיא נחווית על ידי החייל, בלי ליפות.
לדעתי ספר חובה.

ספר קליל ונחמד. לא הותיר בי כל רושם ולא תובנה.

סיפור נחמד. תיבול השפה במשפטים בספרדית לא הספיק ליצירת אוירה בספר.

סלט. אמנם טעים אבל עדיין- סלט. המון דמויות, תקופות שונות, סיפור בתוך סיפור, הולך קדימה, אחורה. בקיצור , מרוב עצים לא רואים את היער. השפה העשירה , התיאורים המורכבים והחיים הם התענוג שבקריאת ספריו של חאלד חוסייני, כרגיל. העלילה עצמה כאמור מורכבת ואפשר להנות ממנה כמובן אם התגברת על עומס הדמויות והתקופות.

אף פעם לא קראתי ספר של י. גפן. פעמים בודדות קראתי את הטור שלו בעיתון.
חשבתי לעצמי, ניתן צ'אנס.
לדעתי ספר בינוני, לא הותיר בי כל רושם וחבל שלא הדגיש בעלילה את האוירה ששורה בארץ בזמן המדובר.
התפלאתי איזה מהר אני קוראת... עד שצפיתי בכתבה בטלויזיה שהראתה את עניין הרווח בין השורות...