למה בכלל התחלתי לקרוא את הספר? שאלה טובה. היה איזה רעש תקשורתי על ספר של סופר מצרי שמכר את הזכויות להוצאה אמריקאית שתרגמה לעברית ספר שלו ובדרך זו הוא עקף את האברגו התרבותי שמוטל על ישראל. התעוררה בי הסקרנות... מעולם לא קראתי סופר מצרי... אבל מכיוון שלא הצלחתי עדיין לשים ידי על הספר שדובר בו בחדשות לאחרונה ונזכרתי שיש איפשהו בארון איזה ספר של איזה סופר מצרי החלטתי ללכת על זה כנהוג לומר.
למה החלטתי לכתוב ביקורת על הספר? שאלה קלה. כי אין. או ליתר דיוק כי לא היתה. איך בכלל מצא ספר של תרבות שמחרימה אותנו את דרכו להוצאת עם עובד אי שם בזמנים של בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים אין לי תשובה. אני מניח שיש איזה סיפור מעניין כיצד הוצאה מכובדת מוציאה לאור ספר ממדינת אויב בלי להפר זכויות יוצרים ולקבל את הסכמת המחבר. אבל אני לא מכיר את הסיפור. מצטער.
מה אפשר ללמוד מהספר? את האמת... בכל הקשור למדינת ישראל לא הרבה. לא ברור לי מתי נכתב הספר. ההוצאה העברית משנת 1969. אחת הסיבות שקראתי את הספר היה בשביל לנסות להבין את נקודת המבט של המצרים על ישראל ועל יהודים. עלילת הספר היא בימי מלחמת העולם השנייה וכל האזכור ליהודים הוא מספר משפטים בודדים שמתארים את הבחורות היהודיות כפועלות שעבודות ומרויחות מספיק כסף בשביל לקנות לעצמן בגדים יפים. זהו.
מעבר לזה? רומן פשוט של אנשים פשוטים. מעבר לשינוי התפאורה זה אותו סיפור בכל מקום בעולם. אולי במבט חיצון האנשים הפשוטים בפרבר העוני בקהיר נראים שונה מהאנשים הפשוטים של איזה עיירה במערב התיכון של ארצות הברית אבל בתוכן ובמהות אין ממש הבדל לטעמי. אותם סיפורים אותם אנשים. מקלפים את הקליפה ונשארים עם אותם בני אדם פלוס מינוס... הם לא ממש שונים אחד מהשני וגם לא השתנו הרבה באלפי השנים האחרונות רק התפאורה מתחלפת עם הזמן והמקום.

ספר קצת יוצא דופן. מלכתחילה כל ספר על איסלנד שנכתב על ידי סופר איסלנדי הוא יוצא דופן אני מניח. כי כבר כמה תושבים יש באיסלנד הזאת? בערך כמו בנתניה נראה לי. אז ספר על איסלנד שנכתב על ידי איסלנדי שזכה בפרס נובל לספרות הוא דבר יוצא דופן. אני לא אכנס כאן לשאלה אם הסופר זכה בפרס נובל לספרות בגלל "פוליטיקה" כי צריך לתת גם לאיזה סופר איסלנדי נובל או משהו כזה. יכול להיות שגם. נובל זה כולל פוליטיקלי קורקט לא? אבל קראתי רק את הספר הזה של הסופר הזה אז אין לי יכולת לשפוט. יכול להיות שמגיע לו. לא רע הסופר. בסדר כזה. לא משהו שצריך להתבייש בו. גם הרעיון בספר נחמד. אני גם מודה שהחלטתי לקרוא את הספר גם בגלל עיטור הנובל. סיבה נוספת היא שלא קראתי שום ספר שהעלילה שלו באיסלנד.
יותר משהספר הוא רומן הרי הוא סוג של אמירה תרבותית. איסלנד. אי שנמצא בסוף הצפון. ביום בהיר רואים את הקוטב הצפוני. הויקינגים פשוט התישבו שם באיזה שלב של ימי הביניים. הגיעו בסירות אלא איך. רחוקים ממרכז התרבות כמו שרק שם אפשר להיות. מה כן אפשר להיות באיסלנד? לאורך שנים ארוכות אפשר היה להיות דייג או דייג. חקלאות זה לא. צפונה מדי. קר. אין מספיק שמש. אפילו לעצים לא כיף. בגלל זה בכל הספר לא יהיה שום תיאור של יער בעלילה. כרתו את כולם. קר. צריך אש. מאות שנים של מדורות לא השאירו לעצים שעוד איך שהוא היו שם שום צ'אנס. רק הדגים בים מרגישים בבית. אבל איסלנד זה לא רק דגים. זה גם בני אדם. יש להם גם קול. רק שלא שומעים את הקול שלהם מהאי שלהם. רחוק מדאי והם גם לא שרים מספיק חזק. אז בבירות התרבות של אירופה לא שומעים. בטוחים שבאיסלנד יש רק דגים. ודגים לא שרים כמובן. בספר הזה גם הדג ישיר.

כמו הרבה שמות של רחובות בתי ספר וכאלו שכולנו מכירים את שמם אבל מעולם לא טרחנו בעצם לדעת מי האדם שעל שמו קוראים למקום כך גם ברנר. את עלילותיו הפרטיות אני לא מתכוון לפרט בפורום זה כמובן. כל שאני יכול לומר הוא שהוא לא יו"ר הכנסת שעל שמו נקראת השכונה בשירו של ברי סחרוב כמה יוסי.
אבל אני כן יכול לתת כמה עובדות הקשורות לעכשיו מלבד הסטיסטיקות שניתן לראות במסגרת האתר על כל ספר. בספריה המרכזית בעיר שלי יש רק ספר אחד של הסופר.לכן לקחתי את הספר הזה. האדם האחרון שלקח את הספר קודם לי על פי החותמת על דף ההשאלה היה לפני כמה שנים ואין חותמות נוספות. מה הסיבות לכך? איני יודע. מה הסיבות שהחלטתי לקרוא את ברנר? בדיוק זו הסיבה כנראה.
ומה יש בספר? בגדול הספר הוא רומן. העלילה מתארת מספר דמויות "ירושלמיות" במה שאפשר לקרוא "הישוב הישן" בזמן ששעון החול של השלטון התורכי נמצא בגרגיריו האחרונים. העיר העתיקה וקצת שכונות מחוץ לחומות. זה מה יש אז. שם הספר רומז על היותו טרגדיה כמובן. מי שמחפש סוף טוב לאנשים המסכנים שהספר מתאר שיחפש במקום אחר. יש בספר מספר הערות "חברתיות" כמובן. אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתו של הסופר בנושאים הסוציאלים חברתיים האלו אז אני פשוט אשתוק.
רמת הכתיבה טובה. קושי הקריאה קצת יותר מעגנון וקצת פחות מברדיצ'בסקי. שימו לב שיש מילון עזר קטן בסוף הספר.

כתבתי את הביקורת בכדי שאם מישהו יסתכל על הספר ולא יראה ביקורות כלל אז הוא עלול לטעות בשני דברים. וכך, על מנת להציל את הציבור מאי ידיעה, ככתוב, לא תשים מכשול בפני עיוור, החלטתי לזכות את הרבים ולכתוב משהו.
טעות נפוצה סבירה ראשונה יכולה לקרות למי שחושב שאם לספר אין ביקורות מן הסתם הוא ספר גרוע עד כדי כך שאף אחד לא קורא אותו ומי שקרא אותו זנח אותו באמצע וכאלה ולכן לא כתב ביקורת וכו' וכו'. אז בוא נאמר את זה ככה, הספר קריא. אולי פסגת הספרות קצת רחוקה מהמקום שבו הספר הזה נמצא אבל הוא כלל אינו ספר גרוע או כדומה. אז מי שחושב לא לקרוא את הספר מהסיבה הזו יכול להתעלם ממנה.
טעות נפוצה שניה עשויה להתרחש לקורא שכבר מכיר את סדרת הספרים של המחבר בסגנון הבלש עם הגיבור רב פקד מגרה. אז מסתבר שלמחבר מלבד הסדרה המוצלחת והמפורסמת של הבלש משטרה יש גם הרבה סיפורים אחרים בסגנון מתח בלשי רק מזן שונה. מה שונה? נקודת המבט. בסיפורים האלו שהם סיפורי מתח בלשי הגיבורים משתנים. בעוד שבז'אנר של סדרת הבלש מגרה נקודת המבט היא קלאסית בסיפורים אלו נקודת המבט משתנה. הגיבור יכול להיות גם העבריין הקורבן או אפילו אחד העדים. אז מי שמכיר ואוהב את רב פקד מגרה לא יתאכזב גם מסגנון זה של המחבר. כך שמי שחשב שמדובר בבלש המפורסם וטעה יכול להסיר דאגה מלבו כי הוא לא הפסיד שום דבר.
זה מה יש לי להגיד

הכותרת של הספר מטעה במקצת. מי שמצפה לביוגרפיה של הבעל שם טוב או משהו בסגנון הזה צפוי להתאכזב.
זה ספר בתולדות עם ישראל בסגנון אקדמיה ולא ביוגרפיה של דמות רוחנית ידועה כתובה בלשון קלה. מי שיחליט לקרוא את החיבור המסבי הזה על שני כרכיו ולמעלה מאלף עמודיו ואף יצליח בכך יהיה בן המעטים שעשו את זה. הכותרת מזמינה את הקוראים לכאילו ביוגרפיה של הבעל שם טוב ולמעשה מכניסה אותו לעבודת פוסט דוקטורט ארוכה מאוד שלפעמים מספר דפים הם פסקה אחת קשה שגם אם אתה רוצה לעצור ולהניח סימניה איפשהו אין היכן.
תולדות עם ישראל הם גם תולדות זרמים ביהדות. לאורך כל השנים היו כל מיני זרמים וכיתות של יהודים בעם ישראל. איסיים פרושים צדוקים מתיוונים קראים אנוסים וכו'. גם הנוצרים הראשונים היו למעשה חלק מעם ישראל. חלק מהזרמים כיתות נשארים כחלק מעם ישראל חלק נעלמים עם הזמן וחלק יוצאים או מגורשים מעם ישראל.
הספר הזה דן בשני זרמים שצומחים על הקרקע המשוסעת של מזרח אירופה במאות ה 17 וה 18. פרעות פוגרומים שמד עלילות דם כיבושים מלחמות ועוד מיני אסונות שפקדו את כל מה שהיה באזור ואת היהודים היושבים שם בפרט. זרם אחד הוא החסידים שהוא שותה ממימיו של הבעל שם טוב. זרם שני הוא השבתאים הניזונים משבתאי צבי. החסידים והחסידויות נשארו איתנו עם היום. השבתאים נשארו רק על מדף ההיסטוריה. שני כרכים עבי קרס אלו מספרים את ראשית סיפורם והתהוותם של זרמים אלו על הדמויות הראשיות בהם ויחסה של הנהגת הקהילה היהודית המסורתית כלפיהם.

וידוי. הספר שכב אצלי בספריה המון זמן מבלי שקראתי אותו.
נו טוב, אז מה הביא אותי להחליט לקרוא אותו בכל זאת לאחר תקופה ארוכה שפשוט התעלמתי מקיומו?
אז ככה... שמעתי מישהו טוען כי ארץ ישראל והישוב היהודי בצפון אפריקה ניצלו ב "נס" במלחמת העולם השניה. לא ידעתי מה להשיב לו היות וכל מה שידעתי היה בערך שהגרמנים היו באמת בצפון אפריקה איזה שנתיים, כמעט הגיעו וכבשו את ארץ ישראל ושיהדות צפון אפריקה לא סבלה מידי ימ"ש כמו יהדות אירופה. אז החלטתי לבדוק. קראתי את הספר הזה. היום אני יודע פחות או יותר מה לענות לטענה כזו.
האמת? הגרמנים בכלל לא תכננו לכבוש את ארץ ישראל או להלחם בבריטים במצרים. האיטלקים שרצו להראות לגרמנים שגם הם נלחמים ועושים משהו תקפו את הבריטים ונכשלו בגדול. הגרמנים שלחו את הגנרל המפורסם שלהם רומל להציל את המצב ולבלום את הבריטים מלרמוס לחלוטין את האיטלקים. הוא גם קיבל פקודה רק להשאר במקום ולהדוף את הבריטים. אבל רומל התעלם מהפקודה. אם הגרמנים היו מעבירים אפילו רק חמישה אחוז מהכוח שלהם שתקף ברוסיה לטובת צפון אפריקה והמלחמה בבריטים שם הם היו מנצחים. אבל הם לא. הם נתנו לרומל בקושי 50,000 חיילים בשתי אוגדות משורינות ואת הפיקוד גם על שאריות הצבא האיטלקי שנשאר והוא לא היה מרובה או איכותי במיוחד. ברוסיה תקפו הגרמנים עם 300 אוגדות ושלושה מיליון חיילים, יחי ההבדל הקטן. הבריטים לעומת זאת עשו כל שביכולתם להגן על תעלת סואץ והמעבר של הנפט מהמזרח התיכון. הגנרל הבריטי מונטגומרי קיבל את הפיקוד על הכוחות בקו אל עלמיין אחרי שרומל כבר נכשל פעם אחת בניסיון לפרוץ אותו. היה לו יחס כוחות עדיף על-"הציר". הבריטים רצו ניצחון בכל מחיר. הביאו אותו כדי לתקוף ולנצח. הוא הצליח.

על פניו נראה לי שהמחבר בחר בספר זה לעשות דמויות מגוחכות בלבד. יכול להיות שאני טועה אבל מבין עשרות הדמויות שבספר, חלקן מפותחות יותר וחלקן פחות אין דמות אחת שאינה מוצגת עם איזושהי תכונת אופי מרכזית המגיעה לידי קיצוניות ולפיכך עברה את הקו המטושטש בין רצוי למצוי וחצתה את גבול הטעם הטוב למחוזות האבסורד. אפילו הדמות המרכזית של הרומן, שהיא הדמות היחידה הנכתבת בלשון גוף ראשון לעומת שאר הדמויות הנכתבות על דרך מספר כל יודע, מגוחכת במידת מה פשוט משום שהיא טובה מידי. כן כן קראתם נכון. יש גם דמויות כאלו שמרוב שהן בסדר לכאורה כל הזמן פשוט בא לך להקיא. גם נחמדות מוגזמת זה סוג של מחלה נדמה לי.
בספר יש עשרות דמויות שעל חלקן יש פרק אחד או שניים וחלקן מתגלגלות פה ושם לאורך כל הרומן. וכן זה רומן. יש בספר מספר מערכות יחסים רומנטיים. וכל אחת מהדמויות היא כדמות תכונה אנושית אחת או שתיים המובאות לידי הקצנה על מנת להבליט תכונת אופי אנושי זו, ובד בבד גם מביאות את העניין לידי רמה מגוחכת. איך אמר אריסטו? המידה הטובה היא בנקודת האמצע בין שתי מידות הופכיות. כל אחת מהדמויות יציגו וייצגו מעמד חברתי, תכונת אופי, או איזה משלח יד כזה או אחר.
חלק ניכר בספר וחוט עלילה ראשי המקשר בין שלל דמויות הוא בית המשפט. הביקורת של דיקנס על מערכת המשפט ברורה וגלויה לעין. מוסד המייצג נאמנה את הבירוקרטיה השלטונית המייגעת ומעייפת את האדם שבטעות נפל בחיקה והיא מוצצת את חייו בלי רחם. התיק המרכזי בסיפור נמשך כבר יותר מדור ועדיין לא הוכרע. הוא גם לעולם לא יוכרע. דיני ירושה. הסוף לא מפתיע.
לסיכום? הרבה עמודים, מספר רומנים, כמות נכבדת של דמויות מגוחכות, ומערכת אחת שלא ברור על שם מה היא נקראת מערכת הצדק.

נתחיל מהסוף? בבקשה...
אין כזה בספר
הספר מעולם לא הושלם...
קצת קשה לי להבין על מה מהללים יצירה לא גמורה... הסופר לא השלים את הספר... הוא חשב לעשות שלושה חלקים... אחד מהם הוא סיים זה נכון... החלק הזה אפילו לא רע... הגיבור קונה אריסים שמתו בפועל אך לא מתו בכוח... איך יכול להיות? בגלל שעדיין לא מחקו את שמם מהרישום אוכלוסין ולפיכך הם עדיין חיים ואף נדרש לשלם עליהם מס גולגולת... מבחינת השלטון הם נחשבים חיים.
לא ברור לי מה ההתלהבות מהיצירה הזו... חלק אחד נחמד... חלק שני בחתיכות ורסיסים לא מושלמים לאחר שגם המחבר עצמו כנראה שרף את מה שכתב... חלק שלישי נמצא אולי על ענן אי שם באזור חיוג דמיון...
קצת משעשע אותי לומר על אוטו שאין לו דלתות גיר מנוע וכסאות "איזה אוטו נהדר"... איך אוטו נהדר איך? הוא לא נוסע ולא קרוב לנסוע לשום מקום... כמו לדבר ברצינות על מה התכוון המחבר בכל אותם דברים שבעצם לא נמצאים בשום מקום פרט לדמיון של האנשים שמדברים על זה... ניתוח ספרותי רציני ליצירה שלא הגיעה לחצי... יופי... אז יש לאוטו הגה נחמד ולוח שעונים מגניב... יופי
להציג את הספר (ואני מצטט) "כפסגת יצירתו של האמן" ולהציג את שברי הקטעים שמתחברים לא מתחברים לאיזה משהו לא ברור ומקוטע כ- "לראשונה עם החלק השני" זה לפי דעתי קרוב למשהו שעשוי להיחשב הונאת הציבור...
מי שנהנה לקרוא יצירה שבקושי הושלם ממנה שליש ורבע שיקרא... אני אבין לחלוטין את אלו שיבחרו לוותר על התענוג

זהות. השאלה האם יש לנו זהות אמיתית פנימית או שזהותנו היא יציר מומצא זוהי שאלה מורכבת. האם אנחנו אחראים לזהות שלנו או האם החברה היא האחראית לכך גם זו שאלה סבוכה. עד כמה אם בכלל אדם יכול להחליף ולשנות את זהותו ולהפטר מהזהות הקודמת שלו זוהי מחלוקת. ברור כי מרכיב עיקרי בזהות שלנו היא השפה. אם אדם שנולד בישראל בשנות התשעים של המאה העשרים לתוך העברית הישראלית, ויצליח לאחר שהוא בוגר לשנות את זהותו עד כדי כך שלא ישמר בזהות החדשה שלו את צורת ה- "כזה כאילו" אני אצדיע לפניו.
עד כמה חווית מלחמת העולם השנייה השפיעה על הזהות של האנשים? כיצד חיים עם זכרונות שאי אפשר לעשות להם COPY PASTE DELETE מהטרגדיה האנושית הכרוכה בזכרון השואה?
הספר מלא בדמויות טרגיות הנאבקות בין הרצון לצוף על הנוסטלגיה בנעימים ולבין הרצון להתעלם ולא לתת לעבר הטרגי לעקר מהן את כל שמחת ההווה והעתיד. דמויות טרגיות של זהויות קרועות ושבורות המנסות למצוא איזה "אני מאושר" בתוך עולם המלא בסבל וטרגדיה מכל הכיוונים שהזמן יכול לגרום.
רומן שואה של המעגלים שלא היו בפועל ממש במחנות הריכוז אבל הושפעו מהמאורעות באופן ישיר ועמוק.
יאמר לזכותו של המחבר שהוא מצליח להעביר את דברו בצורה קולחת ושוטפת, ושאינה יוצרת אווירה עכורה למרות הנושא המורכב והטעון.
הנושא מורכב וטעון באופן כללי גם מהיבטים נרחבים בפסיכולוגיה האנושית ומעלה שאלות בכל הקשור ליחסים בין קורבנות למי שפשע להם.
לא פשוט ומעורר הירהורים. אבל לא בגלל קושי בקריאה.