אני אוהב את הסתמיות, והטון היבש של ויקיפדיה.
הנה שורה מהערך על עמוס עוז
״בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985.״
בין המילים ״עזב את הבית״ והמילים ״הצטרף לקיבוץ חולדה״ הספר הזה מתקיים.

הנטישה הזאת של הבית וההליכה לעבר הארץ המובטחת היא, בעיניי, תמצית המהלך הרגשי של הספר הזה. סיפורי הארץ המובטחת של עמוס עוז מורכבים מהקיבוץ הישראלי, הישראליות עצמה, הצבא, ודמויות תנכיות (יפתח בספר הזה). הרגשתי שעמוס עוז מצייר את הארץ הזאת, לפעמים, בקצת יותר מדי פאתוס, אבל גם עם מבט מעניין ומעמיק.

ספר מצויין

אני לא חושב שהספר חוזר על הנושאים שעלו בשני הספרים הקודמים. מה שכן חוזר על עצמו זה הליברליזם העמוק שמנחה את נח הררי בהתבוננות שלו בעולם, זוהי נקודת המוצא שלו. האדם הוא הדמות היצירתית בכוכב הזה, ההגיון והמדע הם קווי הפעולה והמחשבה הנכונים שמקדמים אותו.
פעם שמעתי הרצאה שלו באוניברסיטה המשודרת, שהנושא שלה היה שהליברליזם מתקרב לסיומו, כיוון שהאדם כייצור אינטלגנטי כבר אינו במרכז, רובוטים חרוצים ואלגוריתמים מפותחים יובילו את הייקום. מדינות יפסיקו להשקיע בבני אדם, ותאגידים יהפכו להיות דומיננטיים יותר ויותר. הספר הזה מתקיים במתח הזה בין קץ הליברליזם, לתקווה שהליברליזם ימשיך להיות עמוד השדרה האידיאלוגי של העתיד.

דבר נוסף שנח הררי מתמסר לו בניתוחים בלתי פוסקים, ובאדיקות כמעט דתית היא הקידמה הטכנולוגית, זאת שתביא אותנו עמוק לתוך העתיד, ותהפוך את העבר שלנו למגוחך, פרימיטיבי ולא ראוי.

הספר מעלה סוגיות מרתקות על הקיום האנושי והניתוחים של נח הררי - מבריקים, אבל ההצמדות שלו לתסריט אחד אפשרי , טכנולוגי, ליברלי, אלגוריתמי, הופך את הדיון למונותיאסטי בעצמו.

לפני, בערך שנה, נסעתי בכביש סיבירי נידח למדי.
תוך כדי הנסיעה הנופים האנושיים התחילו להכנס לתוך האוטו, ובהמשך גם לתוכי. אני זוכר את הסיפורים של האנשים שפגשתי בכל מיני דוכנים בדרכים, בחנויות קטנות עם מעט סחורה, או בירידים בכניסות לכפרים קטנים.

הנסיעה ארכה שבוע, ימים, ולקראתה סיומה - כבר הרגשתי איך הכביש הזה, הכפרים הקטנים שבצדי הדרך, האנשים והנופים מספרים סיפור כל כך אחר.

ככה גם הספר הזה, ויקטור, פינגווין , מישה ועוד שלל דמויות הופכים להיות סיפור מלא חיים, ולמרות ההתחלה הבלתי אפשרית הכל נראה הגיוני.

קצת על הנסיעה ההיא אפשר לקרוא כאן
http://40mm.blogspot.co.il/2015/07/blog-post.html

אני לא מצליח לקרוא סיפורים בדרך כלל, יש משהו מייגע בהתחכמויות של סופרים מסויימים,
כך שזה היה מאד מרענן לפגוש בספרים של אנדריי קורקוב.

השפה מאד פשוטה, ממש אבני בניין בסיסיות של מילים, אבל קורקוב מצליח לתאר מורכבות רגשית שעוברת מעמוד לעמוד, ושומרת על עניין.

הספור הוא על טוליה, מקייב, על החיים שלו, על מפגשים אקראיים עם כוסות וודקה, על בחורה שהוא פוגש ומתאהב בה, על נסיונות שלו להרוויח כסף,
הספור מתרחש על רקע הסובייטי המתפורר, בקרתי כמה פעמים ברוסיה, אז הצלחתי למקם את הסיפור בתוך הצבעים, הרחובות והריחות של רוסיה.

לקראת סוף שנות החמישים שוחררו אסירים רבים ממחנות העבודה ברוסיה, בינהם גם לא מעט יהודים, ניצולי שואה שהיו עצורים במחנות ההשמדה. כל אחד בדרכו חיפש לאן לחזור, זה הרקע ההיסטורי לסיפור. ובתוך הרקע הזה ממקם אפלפלד את העלילה.
אישה מתייצבת מתחת לחלון של בית, בבית גר האיש, בן הזוג שלה ממנו נפרדה באחד מימי המלחמה. מרחק של כמעט עשרים שנה מפריד בינהם. האישה חזרה ממחנות העבודה בסיביר , שוחחרה ככה פתאום בשטף עצום של משוחררים. היא נכנסת לבית והסיפור מתחיל.

יש משהו בספר הזה שקשה לי להסביר מהו. השפה היא של אפלפלד אבל שונה, קצת פחות דרמטית, פחות רזה, עם סיפור שקורה בין שתי אנשים בלבד.
בשבילי זה הספר הכי טוב של אפלפלד

ספר מרתק, בעיקר בגלל היומרנות שבו.
הספר מתחיל בניתוח מעניין (שרובו כבר נוסח בספר הקודם של יובל נח הררי) של החיה המכונה אדם, ההנחה היסודית היא שהאדם מחפש ודאות, ודאות כלפי מזון, אזורי מחיה, ומצבו הגופני. כדי לייצר ודאות כזאת נוצר המדע. המדע מאפשר בחינה שיטתית של עובדות ויצירת ודאות . באמצעות הוודאות ננצח, כלומר המין האנושי ינצח. ניצחון פירושו אין רעב, אזורי המחיה בטוחים והגוף כמעט ואינו חולה.
העדר הוודאות ,לעומת זאת, מחזיר את אלוהים לקדמת הבמה או לפחות לשוליים הסהרוריים שלה, וזה, לפי הספר, אופציה גרועה מאד. מי שמחזיק בתפיסה הזאת הוא חשוך.

דילמת הוודאות או האי וודאות לא הוכרעה, רק בעמודים האחרונים יובל נח הררי מסביר שמהפיכת המידע היא בסך הכל הצומת הבא שאליו אנחנו דוהרים באוטו פתוח ואחרי שהורדנו את אלוהים בצומת הקודם, לקראת הצומת הקרוב האנושות תוכל לבחור האם התמסרות האובססיבית לאיסוף נתונים בטבלאות ופיתוח יכולות חישוב אינסופיות ,אכן תפתור את השאלה מה לעזאזל אנחנו עושים פה או אולי יצר החיים שלנו דווקא מונע מהעדרה של הוודאות .

יש לי תחושה משונה שבצומת הבאה בפינה מוצלת יושב לו אלוהים על שרפרף ומתפוצץ מצחוק מהנסיון הזה .

מאד אהבתי את הבקורת של תומר פרסיקו על הספר ואת התשובה של יובל נח הררי - מעניין מאד
http://tomerpersico.com/2015/05/10/harari_critique/

ספר נחמד
זה לא ממש מדע בדיוני, כי אנחנו בהחלט מסוגלים להבין היום שמתישהו יגיע רכב מאוייש למאדים, וזה בתוכניות של נאס״ה .
בינתיים, אפשר לכתוב על זה ספר.

רכב חלל מבקר במאדים ותוך כדי סופת אבק נוטש את אחד מחברי הצוות מאחור.
לאיש תושיה רבה והוא שורד באמצעות ידע עמוק בוטניקה אלקטרוניקה, פיזיקה ומה לא. מין שילוב של מק׳גייור לחיי פיי.
הפרקים הראשונים בהחלט מעבירים תחושה מסויימת של לבד בחלל.

יש בספר שיר ילדים קטן, קטן ונראה לא מהותי, אבל בעיני השיר הוא כמו תמצית הדו-שיח בין חנה למיכאל.
חנה: ׳ליצן קטן שלי , אולי תרקוד איתי, ׳
מיכאל: ׳ליצן קטן נחמד רוקד עם כל אחד׳

חנה עסוקה בשאלה האם מיכאל בחר בה מסיבות מיוחדות, האם הוא התאהב בה , ורק בה ,
או כל בחורה שהייתה מועדת במדרגות האוניברסיטה ומיכאל היה תופס אותה רגע לפני הנפילה הייתה יכולה להיות בת זוג למיכאל.

מיכאל , ׳עונה ׳ליצן קטן נחמד רוקד עם כל אחד, ׳ . ובעצם מספק לחנה את התשובה ׳הלא נכונה׳ אני איתך ובאותה מיד הייתי יכול להיות נשוי לכל אחת אחרת.
התשובה הזאת , מעצימה את הזרות שחנה מרגישה כלפי הנישואין , מיכאל , והילד המשותף, וגורמת לה לשקוע בתוך עצמה.

הספר מאד יפה, הנסיון של עמוס עוז להבין את נקודת המבט הנשית הוא מרתק.

*************

אחרי שקראתי את ׳ספור על אהבה וחושך׳ , הספר הזה קיבל משמעות נוספת בעיניי. נראה לי ש׳מיכאל שלי׳ הוא נסיון של עמוס עוז להבין את האישיות של אמא שלו.

פענוח מוקדם של איש בן עשרים ושש.

ספר מרתק
הסיפור של בניית פצצת האטום, מתחיל באונברסיטה שלווה בגרמניה, בסטודנטים והפרופסורים שמלמדים בה. לפעמים יש תחושה שהאוניברסיטה מתחלקת לשני קבוצות , הקבוצה היהודית והקבוצה הגרמנית. ואז בשלב מסויים השלווה מתנפצת , הקבוצה הגרמנית בחלקה נרתמת למשימה של היטלר והקבוצה היהודית מסולקת מגרמניה. נודדת עד שהיא מגיעה לארה״ב, ואז מתחיל סוג של מירוץ למחקר האטומי ולבניית פצצה.
ההמשך ידוע.
הנקודות המעניינות שעולות בספר
המחקר הגרעיני התחיל כמחקר נאיבי , עד שהתגלגל לכלי נשק מלחמתי בידי המדינות
המדענים, מאבדים את האחיזה על המחקר, ובשלב הבא הופכים להיות נרדפים על ידי השלטון
טענה שלא הצלחתי להבין לגמרי, שהקבוצה הגרמנית לא רצתה לבנות נשק אטומי ולמסור אותו להיטלר

אל הספר הגעתי דרך ספר של יעקב בורק, חיפשתי אותו המון זמן, עד שמצאתי אותו במהדורה משנות החמישים