נסעתי למינכן וחיפשתי ספר שהעלילה שלו מתרחשת במינכן
החלק ההיסטורי שבעלילה מאד מעניין. פורש התייחסות לחיים במינכן בין מלחמות העולם והשינוי הגדול עם עליית היטלר לשילטון
מפרט בצורה מעניינת על ההיסטוריה של האמנות והיצירות במינכן ומה שקרה לאמנות עם עליית היטלר לשילטון
הדמויות עצמן מאד שטוחות אך למרות זאת קראתי את הספר בעניין רב.

בלשית אמנות שמחפשת יצירות אמנות שנגנבו במלחמת העולם השנייה מדובבת אישה זקנה שאמה הייתה בעלת גלריה במינכן ונחשדת כי שיתפה פעולה עם הנאצים בגניבת היצירות.
הסיפור עוקב אחר גלגוליה של האם, בעלה היהודי, נסיונותיה להסתיר ולהציל יצירות אמנות של אמנים שנחשבו נחותים כי אינם ארים מספיק. היא מועסקת ע"י היטלר עצמו, גרינג וחבר מרעיהם במיון יצירות שהוחרמו .
התחושה שלי מהספר היתה כאילו אין לצמרת השלטון הנאצי שומדבר אחר לעשות חוץ מלגנוב יצירות אמנות ולהעביר מיד ליד.
קצת התפספס לי הספר הזה. קיוויתי ליותר.
סיפור המסגרת מאד בנאלי, לא הושקעה בו יצירתיות . בלשית דופקת בדלתה של הזקנה וזו מיד פותחת את ביתה ואת ליבה ומתחילה לזמר על תקופות אפילות ועל סודות משפחתיים כמוסים.
הדמויות מאד שטוחות וקשה להתחבר אליהן. ניסיתי נואשות להבין מה עובר על משפחה גרמנית ממוצעת פלוס בימים ההם ולא הצלחתי להתחבר לאף דמות. לא לאהוב ולא לשנוא.
נקודה שלי אישית הציקה לאורך הקריאה היא העובדה שכ"כ הרבה מאמצים ואנרגיה הושקעו ב"הצלת" יצירות האמנות ודאגה להן כאילו הן תינוקות רכים, בה בשעה שבאירופה אנשים מאבדים צלם אנוש.
הזקנה מבכה על אבדן היצירות, על הזלזול באמנות שאינה ארית. זה נשמע לי מופרך ואבסורדי בתקופה כ"כ חסרת אנושיות . אבל אולי זו רק אני.

"אז אמא, למה את לא אוהבת את השיר הזה?"
"לא יודעת, המנגינה שלו היא כזאת... והצלילים... לא יודעת למה. השיר הזה הוא צהוב, לכן אני לא אוהבת אותו".
אז אני נצחיה, ולקח לי זמן להבין שרוב השירים שאני לא אוהבת זה כי הם צהובים, ששירים בסגול עמוק או בכחול כהה הם הכי טובים, אבל שלפעמים בקיץ אני אוהבת גם את הטורקיזים ואת הזהובים. בכלל הסיפור הזה של קישור בין שירים (לא צלילים. שירים מלאים) לבין צבע הוא משהו שאני לא יודעת להסביר אותו, ודי ברור לי שהוא לא סינסתזיה אמיתית. מצד שני, זה מה שמסביר לי למה אני לא מצליחה לפרש יצירות קלאסיות ולשמוע בהן סיפור.

כבר כתבתי כאן על תסמונת הסכ"ת - הסופר הכותב על תסמונת. סינסתזיה היא אחת התופעות הפופולריות בהקשר הזה, אבל כך גם אוטיזם, טורט, ותסמונות או תופעות נוירולוגיות אחרות. הסופר קורא על אחת מהן באיזה מגזין ואומר לעצמו: או! זה יהיה קו מאפיין מצוין לדמות שלי. זה יתאים מאוד לעלילה. זה יוסיף לה את הפלפל שהעורך כל כך רוצה כל הזמן. שכחתי להגיד שגם תסמונת האדם המדבר אל עצמו פופולרית למדי, אבל רק בז'אנר המתח הבלשי. בכל מקרה יושב הסופר, ועורך תחקיר על התסמונת. מה שאומר שהוא נכנס לערך המתאים בויקיפדיה וקורא בו. וגם מדבר עם שגית שהיא אימא של אורי שהיה לו חבר בבית ספר שהיה לו טורט. ואז יושב ומשלב בדמות הגיבור הבדיונית מאפיינים ממה שלמד.

זו התסמונת, וקלי ג'ונס סובלת ממנה. הסיפור עוסק בתקופת מלחמת העולם השניה, ובהברחה של יצירות אומנות מידי המשטר הנאצי שגזל אותן מאנשים פרטיים, יהודים ואחרים. יש לסיפור רקע היסטורי אמיתי כלשהו, אם כי לא ברור אם השמדה של יצירותיו של קנדינסקי הן העוול הגדול ביותר לאנושות שנגרם באותה תקופה על ידי הנאצים. ואני אוהבת את קנדינסקי ויצירותיו. לא זאת הנקודה. גיבורת הספר, מצילת האומנות, שומעת צבעים. האם זה קשור לסיפור? לא. האם עירוב חושים נותן לאדם יכולת או כישרון רבה יותר בהקשר החושים המעורבים? כנראה שלו. סינסתטיים שרואים מספרים בצבעים טוענים שהתופעה דווקא הפריעה להם בפיתוח יכולת מתמטית, ולא עזרה הרבה. אבל אולי כן. אם אפשר להמציא בעלת גלריה שפוגשת את אדולף היטלר הצעיר ופוסלת את ציוריו, אפשר להמציא גם בעלת גלריה ששמיעת הצבעים שלה אכן מוסיפה לכישרון. אלא שבניגוד לציטוט המובא בכריכת הספר, העלילה עצמה כמעט לא יוצרת את הקישור הזה. ובסופו של יום זהו ספר קלוש, לא מעניין, בעל רקע היסטורי מפוקפק, ואמינות ספרותית נמוכה. אפשר לוותר.

חבל שאי אפשר לתת לספר המצוין הזה 10 כוכבים.
הספר הגיע אליי במקרה, התלבטתי אם לקרוא בו. לקח לי זמן להחליט, וכשהתחלתי לקרוא בו, לא הצלחתי להניחו מהיד. אפשר לומר שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי מעודי, ומדוע? א. ספר מרתק, מלא במידע היסטורי חשוב ומלמד. ב. סאגה משפחתית שזורה בהיסטוריה. ג. קורותיה של גיבורת הספר שבופך את הקריאה מרתקת. ד. עריכה מעולה הדומה לתסריט קולנועי של עבר והווה. ה. והחשוב מכל.... אמנות!!!
אז אם משלבים הכל יחד בתוך 440 עמודים מקבלים סיפור מרתק, מעניין, מושך, מלמד, ומהנה מאוד.
תעשו לעצמכם טובה. תקראו את הספר הזה ולא תתחרטו.

תמיד חיבבתי אומנות.יש באומנות משהו,לא יודע,קשה להסביר.מגיל צעיר חיבבתי את האומנות,מוזיקה וספרות.באחד מגיחותיי הרבות לתחומים שונים,התנסיתי בכיתה ב' בשיעור ציור.אחרי שנה הבנתי שאמן דגול לא ייצא ממני,והחלטתי להשאיר את הציור לאלו שיודעים לעשות זאת טוב ממני.במקום זה פרשתי לצייר על שולי המחברות,בעיקר בשיעורים משעממים.אז אפילו שאני לא מצייר,תמיד ידעתי להעריך אומנות.גם אם לא אהבתי ציורים מסוימים,או לא הבנתי אותם,אף פעם לא צעקתי באמצע המוזיאון "מה זה הדבר הזה,מה זה בכלל?".תמיד חשבתי שכל אמן שצייר משהו,שחשף חלק מסוים בעצמו ראוי להערכה,לא משנה מה.הרי לצייר זה לשים נדבך של נפשך מול כולם,להציג את כל הקישקעס שלך מול העולם בתקווה שיאהב את זה.אז קטונתי להגיד שזה "זבל אומנותי".כמובן שמשפחתי סובלת כל פעם שאנחנו טסים לחו"ל.כל יעד שאנחנו טסים אליו אני גורר אותם למוזיאון אומנות,הלובר בפריז,המוזיאון הבריטי בלונדון ואפילו מוזיאון אומנות נידח בכרתים (מתברר שיש כזה,תתפלאו).

אז כשבאתי לספר הנ"ל (ובצעד חריג קראתי את הכריכה האחורית),חשבתי לעצמי "אוי נו,זה יהיה ספר חביב".אוי,התבדיתי במיוחד.באנגלית סלנג יש כזה ביטוי,I call shananigans,שהפירוש שלו בערך "אני רואה חרטה".ככה בערך הרגשתי כל הספר.

קודם כל,מה זה השטויות האלו,"האישה ששמעה צבעים".כן,יש כזה דבר.קוראים לזה "סינסתזיה",או בעברית "עירוב חושים".תסמונת נוירולוגית נדירה בה האדם מערבב בין חושים-שומע צבעים,מריח טעמים,רואה צלילי וכו'.אפילו לבודלר היה את זה.אבל אפילו שמדובר בתסמונת אמיתית,היא פשוט מיותרת.העובדה שהגיבורה של הספר,האנה פליישמן סבלה מעירוב חושים,לא תורמת במאומה לעלילה.שום כלום.אין בכלל קשר.סתם גימיק זול של הסופרת כדי לנסות למשוך את הקהל בשם מעניין,כי מי ירצה לקרוא ספר שקוראים לו "לורן בלשית האמנות מחפשת יצירת אמנות".בבירור אפשר לראות שנדחפה פיסת המידע המיותרת הזאתי רק כדי שהסופרת,קלי ג'ונס במחילה מכבודכם,תוכל לתת לספר שלה שם קליט ומושך.

אבל זאת לא הרעה החולה היחידה ביצירה הזאתי.אם נוכל להתעלם מהעובדה המיותרת של עירוב חושים,להיות סלחניים ולוותר לסופרת,עדיין יש פגם עצום בעלילה.הספר מתיימר להיות רומן היסטורי.רומן היסטורי אמור,לכאורה,להתבסס על היסטוריה.לקחת תקופה בהיסטוריה האנושית ולמקם את דמויות הסיפור שמה.יכול להיות שרומן היסטורי יעסוק בדמות היסטורית מפורסמת,ויכול להיות שלא.הבעיה המהותית בספר היא שהסופרת לא החלטית.היא מערבבת,כמו הדמות הראשית שלה (הא,האירוניה!) בין מציאות לדמיון.רק שהיא מגזימה יותר מדי,והתוצאה העגומה לפניכם.לורן בלשית האמנות מגיעה לדירתה של איזבלה פלטשר,שאמה האנה סייעה לנאצים באיסוף "אמנות מנוונת".רק שהאנה פעלה בחשאי להצלת האמנות על ידי החבאת יצירות.מהתקציר הקצרצר הזה אפשר לחשוב שמדובר בספר טוב,רומן היסטורי סטנדרטי.אבל אבוי,הסופרת נטלה יותר מדי חירויות אמנותיות.איפה עובר הקו בין מציאות לדמיון כשהיטלר הצעיר מגיע לגלריית האמנות של האנה בתור סטודנט אמנות ביישן ומציג לה את הציורים,ולאחר מכן מזמין אותה אישית לבית הכפר שלו ומבקש ממנה שתסייע לו באיסוף האמנות המנוונת.באמת,קלי ג'ונס,באמת?
דמויות כמו גרינג וגבלס מגיחות גם הן לעיתים בספר,מה שהעצים את חוסר האחידות בספר."תחליטי גברת ג'ונס,או שזה רומן היסטורי בדיוני,או שזה רומן היסטורי עם דמויות היסטוריות אמיתיות ונטלת קצת חירות אומנותית.אבל תחליטי כבר!".
וזה לא בגלל שזה היטלר.באותה מידה זה היה יכול להיות יוליוס קיסר.

בקיצור,מיועד לכאלו שאין להם בעיה בכיפוף עובדות היסטוריות,טשטוש גבולות בין דמיון למציאות,וכאלו עם סף סבלנות גבוה יותר משלי.

זהו סיפור על בחורה בת שש עשרה שעזבה את בית משפחתה בבוואריה ויצאה לבדה למינכן, יצאה לחפש הרפתקאות אבל לא היה לה צל של מושג לאן תגיע היא מצאה עבודה בביתו של סוחר אומנות ומכאן הסיפור מתפתח ומתפתל משנת 1900 ועד כהונתו של היטלר בגרמניה.
מה שיפה בספר שהוא פורש בפנינו אומנות מוסיקה והיסטוריה.
לגיבורת הסיפור היתה תכונה מיוחדת סינסתזיה היא תופעה שבה החושים מתערבבים בצורות שונות.
הראייה עשויה ליצור צליל, טעם עשוי ליצור תחושה של מגע וחוש השמע עשוי להתבטא בראיית הצבע.
איך הייתם חשים אם בכל פעם שהצליל דו היה מתנגן לו, הייתם רואים את הצבע הכחול, וניגון של כל צליל היה מעלה במוחכם צבע שונה?
ספר מעולה ממליצה מאוד ומקווה שתהנו כמוני.

ספר מיוחד המתאר את מלחמת הנאצים ביצירות אומנות שלא נראו להם או לצורר עצמו. הספר מעביר בצורה של ספור רומנטי עם הפתעות את תולדות המלחמה של הנאצים נגד מה שלא נראה להם תרבותי או אומנתי. הספר כריזמטי מאד ומלא הפתעות . הכל תודות לסופרת המוכרת. מומלץ ביותר

לורן או'פארל היא בלשית אמנות המתחקה אחר ציורים חשובים ומפורסמים אשר אבדו בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה. שמועות על האנה (שמיד) פליישמן ששיתפה פעולה עם היטלר בהעלמת האמנות ה"מנוונת", מביאות אותה לראיין את איזבלה פלטשר, בתה של האנה.

איזבלה פלטשר היא גברת מכובדת בת שמונים ושתיים, צלולה וחדה, המתגוררת במנהטן בדירה מלאת ציורים. לורן מבקשת לראיין אותה בתואנה סתמית ולא רצינית. איזבלה נענית לבקשה ומבהירה כבר בהתחלה שברורה לה הסיבה האמיתית לראיון.

הריאיון בתחילה מאוד רשמי, נוקשה וזהיר. יש תחושה שכל אחת מהלכת על קצות האצבעות כדי לא לפגוע בשנייה ובכך לשים קץ לריאיון.

לאט, לאט מצליחה לורן לרכוש את אמונה של איזבלה והיא נפתחת ומגוללת את סיפור חייה המרתק של אימה האנה. הסיפור מתחיל בחוות בקר בבוואריה, שם נולדה האנה בראשית המאה העשרים. אחר כך במינכן אליה הגיעה כדי לעבוד כמשרתת בביתו של סוחר האמנות היהודי העשיר והמכובד מוזס פליישמן. בזכות אופייה וכישרונותיה היא מתקדמת להיות עוזרתה האישית של הגברת פליישמן ולאחר מותה של זאת היא הופכת בעצמה לגברת פליישמן.

ממוזס פליישמן היא לומדת הכל על ציור וציירים ומכירה את האמנים המפורסמים שהם באי ביתו, כמו ואסילי קנדינסקי הרוסי. יש לה מין הפרעה הנקראת סינסטזיה, עירוב חושים, היא מסוגלת לשמוע את הצליל שיוצר הצבע וגם להיפך - לראות את הצבע שיוצר הצליל. בזכות זה היא מבינה לעומק את הציורים.

הסיפור מכיל את שתי מלחמות העולם, את התקופות שלפני ובין המלחמות, תקופת סוף שנות הארבעים והחמישים ובמקביל ימינו אנו, שנת 2009 שבה נערך הריאיון.

הסופרת מצליחה לפרוס יריעה רחבה של התקופות השונות על הלכי הרוח האופייניים להן. קראתי שהיא בוגרת לימודי היסטוריה ואמנות וזה ניכר היטב בכתיבתה.

אספר על תחושות מיוחדות שהיו לי בעת קריאת הספר. יש קטעים רבים המתארים את המאמצים הכבירים שמשקיעה האנה בשמירת והצלת הציורים המפורסמים שהיטלר קרא להם "אמנות מנוונת". לשם כך היא אפילו מוכנה לעבוד בשירותו כדי להצליח להציל כמה שיותר ציורים. קומם אותי לקרוא זאת בידיעה שבאותה עת כבר היה "ליל הבדולח", יהודים כבר נשלחו למחנות, עונו והושמדו, והיא מקדישה את כל מרצה לציורים...הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהסופרת האמריקאית, קלי ג'ונס, לא כתבה ספר על שואת היהודים. שעם כל הצער והכאב, הגויים חיו את חייהם הרגילים כל עוד לא נדרסו במגפי הנאצים, וגורלם המר של היהודים לא היה בראש דאגותיהם...

יש בספר גם סיפור רומנטי נוגע ללב שכמובן אין בדעתי לפרט אותו כאן. הכתיבה קולחת וממש ראיתי לנגד עיני את הדמויות המככבות בו. השליש האחרון, בפרט, מאוד זורם ונקרא בשקיקה.

נהניתי מן הספר ואני ממליצה עליו בחום.

קצת מאכזב, לשמוע צבעים נשמע מעניין אבל הספר לא מתמקד בזה.
בעצם מדובר על הצלת האומנות בתקופת השילטון הנאצי.
לא ממש ברור מה אמת הסטורית ומה דמיון הסופרת.
אפשר לקרוא.