"כלום לא עצוב, הכל כרגיל. כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה" (אביתר בנאי). אצל אביתר בנאי, קורה גם קורה. אצל לואיזה קלארק קורים כל כך הרבה דברים, אבל לא מרגישים כלום. היא שכורה, היא נופלת מהגג, יש לה עבודה מזעזעת, בוס מחליא (אחר כך, מתברר שהוא טיפוס רגיל למדי), בתו של ויל נוחתת כרעם ביום בהיר הישר לכורסא, גם היא שכורה ומסוממת. אבל אצל לואיזה קלארק הכל עובר על יד, ולא נוגע. אפילו את הכאב בירך בקושי מרגישים.
היא תמיד אומרת את הדברים הנכונים.
לאנשים הנכונים.
בזמן הנכון.
כאשר היא כבר אומרת משפט אחד, כולם סביבה חושבים, 'וואהו, היא אמרה את הדבר הנכון' ומהנהנים בהסכמה.
אמא של לואיזה תומכת,
האחות המציאותית תומכת,
קמילה, אמא של ויל - תומכת.
סטיבן, אבא של ויל - כמובן.
אפילו האישה החדשה שלו (דלה) - תומכת.
צריך לבנות יחסים בין לילי לעולל החדש (של דלה וסטיבן) - גם הוא יתמוך, אם רק ישאלו אותו.
גם אבא של לואיזה, שלא מוכן לקבל את אשתו בהתחלה, מישר קו (חסר לו שלא), ומיד מורט שערותיו מרגליו ומצהיר שהוא מוכן שאשתו תלך, אפילו, לקורס מקרמה לכלבים (ציטוט - עמוד 401).
סם - תומך. בהתחלה - ברור שכן, אחר כך, לא ברור... אבל זה לא הוא. זאת פשוט לואיזה, היתה איזושהי אי הבנה בינה לבין עצמה.

הכל טוב.
הכל שקט.
והכל דביק.

נ.ב - מריה המנקה, איך שכחתי, שלומות.

ג'וגו' מויס, עדיין יודעת לספר סיפור. אך בסיפור הזה, לא קורה כלום.
הולכת אותי שולל.
נתראה בניו יורק.

הייתי מחלקת את הספר לשלושה חלקים (שוב רשימת מכולת :)):
1. רקע העלילה – ערפדים דמפירים ומה שבניהם (עד עמוד 80 בערך)
2. עניינים חברתיים באקדמיה, שחיטת כמה חיות והכנה לנשף (עד עמוד 244)
3. הפינאלה - הנשף, חטיפת ליסה ושיבתה לאקדמיה, ובין לבין התפתחות היחסים בין רוז לדימטרי (עמודים 245-301 – סוף).

החלק הראשון אינו מסביר מדוע הן ברחו מהאקדמיה (זה מוסבר לפרטים רק בחלק השלישי), הוא מתמקד בשושלות ובמעמדות. מהו ערפד, מהו מורוי (ערפד שותה דם מ'תורם דם') וסטריגוי (ערפד רגיל כזה, רוצח בשביל דם , כפי שהכרנו עד לפני 10 שנים), מהם דמפירים (תערובת ערפד עם דמפיר וההיפך) והיחסים בניהם.
הנה, אמרתי זאת במשפט אחד. היה ניתן להרחיב לפרק אחד או שניים אבל למה ל-100 עמודים?
החלק הזה היה משעמם ומפתיע.
משעמם כי, אחרי כמה עמודים שקראתי נרדמתי (וזה קרה בכל פעם שהתחלתי לקרוא ובימים שונים)
מפתיע כי, לילדה בת 17 , יש שעות פנאי סוערים!!. מסיבות עם גראס, שתיית אלכוהול וסקס. היא גם מספרת שכל זה היה בעבר. מתי? גיל 16?, 15?, 14?.

החלק השני – חיות שחוטות מופיעות בחדרה ובתיקה של הערפדה - ליסה. ליסה מפעילה את כוחה על תלמידים באקדמיה ורוז בינתיים מנסה להבין את כוחותיה המיוחדים של ערפדתה. החלק הזה, קצת יותר מעניין, אבל ממש קצת.

החלק השלישי והעיקרי מכיל 56 עמודים.

ולסיכום – 4/5 מהספר בזבוז זמן. 1/5 מעניין, אך לא בטוח אם זה מצדיק קריאה של ספר ההמשך.

ומכאן, למקום שמאוד מטריד אותי בספרים מהז'אנר הזה ואשר נקרא:

ה-מ-ר-פ-א-ה.

סופרות יקרות (בעיקר מיבשת אמריקה הצפונית ומאנגליה), מה הקטע שלכן עם המרפאה?

אספר לכן, שאצלנו (ישראל), בבית הספר, לודמילה האחות, מגיעה בכל שנה פעם אחת!. פעם אחת לילדי כיתה א' לצורך חיסון. פעם אחת לילדי כיתה ב' – שוב חיסון (לדעתי, היא עושה את זה במכה אחת לשתי הכיתות) ופעם אחת רופאת שיניים מגיעה לילדי כיתה ה'.
נו, באמת?
אז מה, באמת, קורה שם בבתי-ספר?.
כל הזמן טיילת לחדר האחות?
בפנימיות, הילדים מאבדים את עצמות היד (עיין ערך הארי פוטר, ספר שני ובכלל בכל הספרים), יש התעלפויות רק מלראות דם (עיין ערך איזבלה סוון, ספר ראשון) ועוד ועוד דוגמאות באותו ספר ובספרים נוספים בסדרה ובספרים אחרים.
ועכשיו..., גם רוז.
למרפאות מתלווים האפקטים הבאים: התלחשויות שלא נועדו לאוזני הפצוע, תכנונים של מורים ומנהלים, והבאת פצועים נוספים התורמים לעלילה. ותוך כדי כך, אנו מרגישים (צריכים להרגיש?) אמפטיה גדולה לפצוע.
אז אני מציעה, אולי די!

ולבסוף, הייתי מייעצת לסופרת להיות עקבית. כך למשל, חייה הסוערים של רוז אומנם לא מופרטים לפרטי פרטים, אך מבינים הקוראים, שהיא כבר ילדה גדולה. ולפתע, ממש בעמודים האחרונים של הספר, נכתבים המשפטים הבאים: 'אף פעם לא הייתי ערומה לגמרי ליד בחור' (עמוד 261) או 'הייתי קרובה לאבד את הבתולים' (עמוד 299). וכפי שכתבתי, נו באמת...

אני בדעת מיעוט.
קניתי אותו בגלל שתי סיבות:
(ואלה היתרונות)
1. שם הספר - מקורי, לא?
2. נבחר במצעד הספרים של משרד החינוך לשנה כלשהי, ובמקרה הגיע לידי רשימה זו, וזה שם הספר היחיד שזכרתי, מה שמחזיר אותי לסעיף מספר 1.
נוספה סיבה שלישית:
3. זה ספר המתרחש בזמן שלאחר השואה, אבל מילה אחת בספר לא על השואה. כבר מעניין, איך זה להרגיש במקום אחר ובאותו זמן.

חסרון גדול אחד:
3. מפריע. מאוד מפריע, שבסוף הכל טוב, יותר מדי טוב.

היו קטעים שרצתי מהר, מהר, והיו קטעים שאבדה לי הדרך.

עצוב ממש.
לשבורות לב, לא כעת, המתינו מעט.

קיים אצלי במהדורה אחרת עם כריכה כחולה ויפה, ולא כזאת :(.

הו, הספר!, הו הסרט!

מתחיל טוב.
נגמר הרבה פחות טוב.
לקראת הסוף - מעייף.

כריכה יפה.
ספר חלש.

כך קרה שרכשתי וקראתי את הספר.
הכל התחיל מזה שאני אוהבת (אהבתי) את ענת דולב ז"ל.זה לא משנה מה היא הגישה: אם מוזיקה - נהדר, אם כלכלה - מצוין, אם שאר רוח - טוב מאוד.
בשנתיים האחרונות, עד למותה, אהבתי בסוף היום לצאת מהעבודה, אל המכונית ואל איסוף הילדים, ותוך כדי תנועה (או פקק) האזנתי לה. במכוניתי החמימה בחורף והקרירה ביום צורב בקיץ, המשכתי להאזין, עוד ועוד.
וכך קרה, שיום אחד היא הקריאה את הקטע הפותח לספר זה. אולי זה בגללה ואולי זה בגלל הספר, אבל כבר למחרת, הוא היה בידי.
אל תטעו לחשוב שהספר מצוין או מדהים ('מדהים' בפירוש הנכון במילון אבן שושן) או שחייבים לקרוא.
זה לא כך.
למי שקורא את הספר, צפוי בלבול. הרגשה של ספר מכוכב אחר, לפעמים מפתיע ולפעמים מוזר. והסוף? טוב, את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם, אבל עדיין מבלבל.

לפי הסטטיסטיקה באתר. מעניין למה כל כך מעט קראו אותו? ולמה היצוג הוא רק של 'בנות'?

בכל אופן, אני מקוה שעשיתי חסד עם הספר ושעוד נשים ואנשים יקראו אותו ויחוו דעתם, אשמח לשמוע מכם.