דב"מ
חרשתי על ספריו של סנדרסון. לפחות אלה שקשורים לעלילת יקום ה-Cosmere(חוץ מגנזך אורות הסער ו-White sand שלא סיימתי): הערפילאים, חלק מהקוואדלוגיה השנייה של הערפילאים, Warbreaker וכעת גם אלנטריס. לא יודע עד כמה הרעיון עצמו היה טוב, אבל נהניתי מאוד. יש משהו מרענן למדי בלקרוא( או להקשיב ליתר דיוק) עולמות פנטסטיים שקשורים-לא-קשורים(מצאתי את הויד בכולם חוץ מבאר האלוהות וסגסוגת החוק(תרגום חופשי)). בקריאה שניה של פסקה זאת, אני חושב שאני נחשב באופן רשמי לפאנדרסון :\

אז סיימתי את הספר הזה, הראשון שהוא פרסם והשישי שהוא כתב. זה אכן סנדרסון חובבני וצעיר יותר. לזה שמים לב כמעט מיד. הספר מלא במוטיבים שמאפיינים את מבני העלילה של ספרי סנדרסון, אך פה הם די בצורה הפשנטית שלהם ולא מפותחים כמו בספריו האחרים. עם זאת, הספר היה הרבה טוב ממה שציפיתי. הבעיה הגדולה שלו זה הסוף. בניגוד לשאר ספריו של סנדרסון ששם הסופים פשוט עשו לי את הספר, את הסוף בספר זה מצאתי מאכזב. חלקו חובבני ופשוט מרושל. כמות הטוויסטים שבאו לא קיבלו מספיק foreshadowing(אם הם בכלל קיבלו) שיצדיק אותם כ-"לא דאוס אקס מכינה". והספר לא נסגר עם תשובות ולא לכל השאלות ועושה הרבה רוח לקראת המשכים שנראים מתוכננים למדי(שמתוכנן לצאת חמש עשרה שנה אחרי הספר הזה, ב-2020. אחריו, עוד ספר בסדרה מתוכנן לצאת ב-2023). עם ההפקה המצוינת כתמיד של גראפיק אודיו, לספר מגיע 3.5 כוכבים, באמת הפתיע לטובה עד הסוף.

אני חושב שלא אתחיל את דרך המלכים עד שאשיג עותק פיזי. מעניין לדעת כמה מהדמויות באלנטריס יופיעו שם ואם אצליח לזהות אותם. בכל מקרה, מאחל שנה טובה, מתוקה ומלאה בספרים שתהיה לכולנו!

מצורף סצנה שהוא הוסיף במהדורת העשור לאלנטריס: http://imgur.com/a/qMlHL (יכול להיות שהחלקים לא יצאו בסדר הראוי)

דב"ט

הספר הזה ייזכר כספר הפנטזיה הראשון שסיימתי וגם ה-Audiobook שסיימתי. האמת שאין לי מושג איך אני אמור לבקר או לדרג את הספר, כי חוץ מפנטזיות נוער כמו פרסי והסודות של ניקולס פלמל, זה הספר הראשון שחוויתי בתוך הז'אנר של הפנטזיה אפית(נראה לי שככה קוראים לזה).

אבל... מאוד נהניתי להקשיב לספר, לא מעט מהקרדיט שייך לההפקה המטורפת של Graphic Audio. שם היו בערך 20 מדובבים וכל דמות מרכזית קיבלה מדובב שונה, קולות ורעשי רקע בכל סצנה וגם מוזיקת רקע בהתאם לעלילה. כמעט כמו תוכניות הרדיו האלה.

העלילה לפי דעתי, אולם בבסיסה די בנאלית, אבל ממש טובה. גם הדמויות היו טובות לפי דעתי. מערכות הקסמים מאוד מעניינות ושונות מהדברים המוכרים שהכרתי.


הספר מומלץ בחום ואני מודה לכל מי שהכריח אותי לקרוא אותו. שיהיה לכם סופ"ש נעים, לי יש עוד שני ספרים להקשיב להם. כמו תמיד, אם טעיתי בעברית או במשהו, מוזמנים לתקן :)

דב"ט

פעם, כשהייתי צעיר, הייתי צופה בסדרה בריטית על מרגלים בMI5. מתברר שיש לה לא מעט שמות: ספוקס(spooks), MI-5, המרגלים וכנראה שעוד כמה. בשבילי זה הדבר הכי איכותי שידעתי באותו זמן. אחר כך, עם בואם של סרטי הג'יימס בונד וג'ייסון בורן זה גם הפך להיות הדבר הכי אמין בעניין הריגול. כמובן, עדיין בגדר תוכנית טלוויזיה.
המליצו לי על הספר, "אתה תודה לי אחר כך." אמרו. ובכן, תודה.

אני יכול להגיד שלא ציפיתי שבספר על MI-5 האמיתי יהיה סיפור כה מוזר, חשוד במופרך ושקשה לי לתאר אותו בלי להשתמש במילה "גרוטסקי" ואני מצטט(בערך) מהספר, "סיפור כה מוזר שאפילו פלמינג לא היה יכול לכתוב כמוהו".(אם אני מתבלבל בציטוט, תודיעו לי :) ) ובכל זאת, כה אמין. זה ייזקף לזכותו של מקנטייר, שמעביר בצורה כל כך טובה את הרגשות של הדמויות האמיתיות.

הספר מספר את סיפורם של ועדת ה-20 או בסימונה היותר נודע "XX". באנגלית קראו ליחידה, Double Cross, משחק מילים שנון(בכל זאת בריטים) על כך ששם היחידה מורכב משני Crosses ומתעסק בסוכנים כפולים(בעצם, בגידה כפולה, כפי שכבר העלתם על הדעת). הספר מתחיל ומתאר את ראשיתו של אגף ה-B1A בMI-5 וממשיך אל מבצע אוברלורד(הלוא הוא הפלישה לנורמדי) ומתרכז סביב מבצע עוז רוח, מבצע ההטעייה לאוברלורד.

מה שציפיתי לו, נוסח ספוקס, התפוגג במהרה ואחריו הותיר תמונה של יונים מרגלות, סוכנים גרמנים שנבראו ולא היו, טנקים מגומי, קצינים שהיו בשתי מקומות שונים באותו זמן וחבורה של אנשים משונים אבל בעיקר אמיצים שתיעתעו באויב הנאצי. זה נראה שבזמן מלחמה, כל רעיון שונה, מוזר וגרוטסקי היה רעיון מתקבל על הדעת ולפעמים, הוא גם היה רעיון גאוני.שבמלחמת מוחות צריך לגייס חשיבה לא-שגרתית בשביל להשיג את היד העליונה והספר באמת מראה שחשיבה מחוץ לקופסה מצילה חיים. למרות שחלק לא קטן מהקרדיט מגיע לגרמנים עצמם(האסוסיאציה הזכירה לי את המודיעין לפני מלחמת יום כיפור. למרות שאז המודיעין היה נכון ממה שהבנתי ולא הטעיה כמו שקרה פה) , קשה להאמין שאוברלורד היה יוצא לפועל בלי מערך הבגידה הכפולה.

אסכם בזה שלרוב אני לא קורא עיון, פעם מאוד אהבתי אבל כיום אין לי חשק בכלל(לצערי ישנם ספרים ממש מעניינים בספרייה הביתית שאין לי חשק לקרוא). לכן, כשאני אומר שספר עיון גרם לי להיות במתח רב למרות שדי ברור שהטובים ניצחו. גרם לי להתחבר ולהתרגש עם הדמויות האנושיות והאמינות שמקנטייר יורד לתוך נפשם בצורה כה... מצוינת. גרם לי לרחם על הגרמנים ולכסוס אצבעות כשכמעט הכל נכשל(צ'רציל במיטתו לאשתו לפני הפלישה: "את מבינה שכשתעוררי מחר בבוקר יכול להיות שיטבחו בעשרים אלף חיילים?"). ספר כשסיימתי אותו כמעט צרחתי בקול: "המציאות עולה על כל דמיון". אז כשאני אומר את זה, תדעו שאני מתכוון לזה.

הספר מומלץ בחום ואני מודה לכל מי שהכריח אותי לקרוא אותו. כמו תמיד, אם טעיתי בעברית או במשהו, מוזמנים לתקן :)

דב"ט

עמוס דקר בלש לשעבר במשטרת ברלינגטון... ברפרוף קצר על השורה וגם במחשבה שנייה, זה נראה כאילו עוד נוער מתנהג חרא בחו"ל במקומות שאוהבים מאוד לאכול חלזונות(ברלה, ברלה, צא החוצה?). אתקן: אֵיימוֹס דֶקֶר, בלש לשעבר במשטרת בֶּרלינגטון.
גילוי נאות: את הספר קראתי באנגלית. הייתי בטוח ששמו הוא עמוס מאשר אֵיימוֹס :\

אם אי פעם ראיתם סדרות בלשיות שמסתובבות על בלש אחד, תוכלו לתאר את אותו בלש כרוב הפעמים כך: יש לו "יכולת" שבמתבטאת או בדרך פיזית או בדרך מנטלית או שניהם שמבדילה אותו משאר ה"בלשים הרגילים". הוא מבריק. היה לו טראומה קשה, אני מוצא שלרוב המשפחה של אותם בלשים נרצחת ושאת הרוצח כנראה שנגלה בפרקים הבאים או בסוף עונה 8. כמו כן, הוא כנראה אנטי־חברותי בגלל אותה טראומה(כי אף בלש לא מקסים כמו פטריק ג'יין). הוא גם לרוב לא יהיה ג'ק ריצ'ר ודומיו מבחינת גוף פיזי.

עמוס שלנו הוא שמן בן 43 עם יכולת זיכרון ברמה של חמישה כוכבי מישלן. האיש זוכר הכל כאילו העיניים שלו הם מצלמת FULL HD ויש לו אינסוף זיכרון. הוא מעלה הסקות מבריקות מ-ימין ומ-שמאל. היו לו שתי טראומות: הראשונה כשהוא נפצע וקיבל את יכולת הזיכרון והשנייה כשהמשפחה שלו נרצחה. הוא אנטי חברתי מאז הטראומה הראשונה שלו. כמו כן, הרוצח של המשפחה שלו מתחיל לטבוח באנשי העיירה ובאנשים הקרובים לעמוס(ובסוף מתברר שהרוצח REALLY MESSED UP. אם זה מספק לפי דעתי? לא בלב שלם).

זהו הספר הראשון של באלדאצ'י שאני קורא. ולמרות שניסיתי להעביר כמה קלישאתי הספר עצמו, באלדאצ'י דווקא עשה את זה לא רע בכלל והספר היה אפילו טוב מאוד עד עמוד 485+- שבו באלדאצ'י נפל חזק בקטע שאמור להיות נקודת השיא של הספר. הקטע בו עמוס מגלה מי הרוצח פשוט כמעט ולא אמין, סותר דברים שאמרו לפני זה ואחר כך מתבסס על דברים שבדקו לפני שאמרו דברים שסתרו אותם והדרך היחידה שאני מוצא להסביר את זה שבעזרת "חוש שישי" הוא מצא לנכון לזרוק את השם של הרוצח. ופה באלדאצ'י נפל חזק לפי דעתי. על פי ג. ק. צ'סטרטון במאמרו "איך לכתוב סיפור בלשי", נקודת השיא של הסיפור הבלשי היא כשהבלש מסיק, מבין ובעצם מגלה את פתרון התעלומה. אצל באלדאצ'י זה פשוט הונח כאילו זה עוד פלוט-טוויסט כמו ממקודם(לא שלא עליתי על הטוויסטים האחרים שלו ממקודם. העלתי את קיומם על ידי רעיון "הבלש העיוור").

יש עוד כמה אלמנטים שאם הולכים על פי ג. ק. צ'סטרטון שבאלדאצ'י לא עושה אבל אלו יהיו ספויילרים.

הספר, חוץ מאותו קטע דווקא ספר נחמד מאוד ויש בו כמה רעיונות מקוריים שמאוד אהבתי(התעלומה השנייה וה"מיוחדות" של הרוצח לדוגמה). הוא גם כתוב טוב, מותח וקצבי. למרות שעמוס הוא קלישאתי ואנטי־חברותי, הוא עדיין דמות שהצלחתי לחבב. לכן, לסיום, אם בא לכם מתח בלשי עם בלש שאתם כנראה מכירים מגלגול אחר, עם הברקות גאוניות, שמשפחתו נרצחה על ידי רוצח סדרתי דם־קר ומתנהל משחק חתול ועכבר בינהם אז אני אמליץ לכם בחום רב לראות את המנטליסט.

למען הסר ספק, הספר הוא 3 מבחינת ספרי הז'אנר. סליחה על החפירה ועל שגיאות העברית אם יש :)

דב"ט

סיימתי אותו לפני כמה דקות ו-"וואו" היא הדרך שלי לסכם את מה שקראתי הרגע.
את טום קלנסי הכרתי לפני שנים דרך משחקי המחשב שהוא הוציא. כשנודע לי אחר כך שהוא היה סוכן(באותו זמן חשבתי שCIA, אבל הוא היה סוכן ביטוח כמדומני) והוציא הרבה ספרים נחשבים בז'אנר. אם תוסיפו לזה את המשחקים שלו ששיחקתי ואת הצפייה בסרט "כל הפחדים כולם" המבוסס על ספרו של קלנסי בכיכובם של בן אפלק ומורגן פרימן תקבלו שהייתי חייב לקרוא ספר שלו. באותו הזמן לא קראתי וחזרתי לקריאה רק בסוף 2015 אחרי שקיבלתי את הספר "בית הספר לקסם אישי"(ש"משחקים פטריוטיים" עומד איתו ברשימת "ספרי המתח הלא־תעלומתיים הכי טובים/איכותיים שקראתי בחיי"). אחר כך, גיליתי את "סיפור חוזר" ושם קניתי את "חומת אש". לאחר מכן, בספריה העירונית הקרובה לביתי מכרו ספרים בשלושה שקלים לאחד, כך יצא שהשגתי עוד ארבעה ספרים מהישנים שלו. משם שבוע הספר ועוד ביקור בסיפור חוזר וגמרתי עם עשרה ספרים שלו.

לצערי, תקופת הבחינות שהייתה בפתח מנעה ממני להתענג על הסדרה וכשאני לא קורא משהו שאני די רוצה, ציפיות מתפתחות, במיוחד כשזה הוא סופר שלא קראתי ויש לי עשרה ספרים(קצת אימפולסיבי והימור בראייה לאחור). לספר הזה היו ציפיות לא קטנות והוא לא אכזב בכלל.

נעשה זום־אין על הספר כעת.
ג´ק ראיין. ההיסטוריון. איש חיל - הנחתים והסי.אי.איי, הגיבור הכריזמאטי של המרדף אחר אוקטובר האדום, מככב כאן כגיבורה של מלחמה מסוג אחר - המלחמה הבינלאומית בטרור. ראיין נופש עם אשתו ובתו בלונדון כשלפתע, לנגד עיניו עומד להתרחש פיגוע טרוריסטי. באופן אינסטינקטיבי פורץ ראיין אל זירת המאבק. הוא נורה ונפצע. רק כאשר הוא מתעורר בבית - החולים, מסתבר לו שהציל ממוות את הנסיך מוויילס, רעייתו ובנם הפעוט. הוא זוכה בתהילה ובהוקרה, אך בו בזמן גם רוכש לו אויבים חדשים. מן האכזריים והמסוכנים שבטרוריסטים. החברים בשורותיו של פלג שמאלי קיצוני של ה-IRA. אלה, חורשי-רע, נוטרים ונוקמים, לא יניחו ללהט שנאתם ולשאיפות הנקם שבלבם לדעוך. על ראיין לגייס את כל כישוריו, את כל הידע העומד לרשותו, את כושר המנהיגות שלו ואת מיטב האנשים, כדי להשיב מלחמה ולעמוד נגד אויביו. משחקים פטריוטיים הם משחקים של גברים נחושים הנאבקים על חייהם ולמען מטרות כלל - אנושיות ובינלאומיות. עלילת - המתח המרתקת מתרחשת באנגליה, באירלנד ,מעבר לאוקיינוס - באמריקה.
הספר הוא כרונולוגית השני ב"יקום ג'ק ראיין", ראשון כרונולוגית עם דמותו של ראיין ושני לפי סדר ההוצאה באותו "יקום"(הראשון כרונולוגית הוא "ללא חרטה" המספר על ג'ון קלארק בתקופת מלחמת וייטנאם והראשון לפי סדר ההוצאה הינו "המרדף אחר אוקטובר האדום" המספר על ג'ק ראיין).

לפעמים הספר מרגיש טיפה נמרח. ראיין נפצע בתחילת הסיפור וקלנסי לוקח את הזמן כדי לגרום לו להחלים כמו שצריך. זה מרגיש אמין ומאוד אהבתי שהוא החליט לעשות זאת. ה-"בעיה" היא שגם בהמשך הספר זה קורה שדברים זזים לאט, אבל ברגע שזה כבר מתחיל להרגיש כאילו קלנסי מורח לעוד דפים אז משהו קורה. כמו כן, חוץ מההתחלה והמאה חמישים עמודים האחרונים, ג'ק ראיין אולי הדמות הראשית, אבל העלילה מתפתחת בעיקר מהצד של הבריטים\אף.בי.איי ושל הטרוריסטים. מה שכן מתפתח אצל ג'ק ראיין זה מה שאני מנחש הדרך שבה הוא מגיע למצב שבו הוא היה(או יהיה בשבילי) ב"מרדף אחר אוקטובר האדום".

עוד משהו שמאד אהבתי, זה את ג'ק ראיין עצמו, הדמות אמינה, אנושית, איש משפחה עם חולשות, ספקות שלפעמים אפילו מקלל את עצמו בלב. אולי זה בגלל שהספרים שלפני זה קראתי היו על גבריאל אלון ועל ג'ק ריצ'ר שהם יותר הגיבורים הטיפוסיים בז'אנר הפעולה אז הניגוד היה טיפה "בוהק" יותר.

בכללי, כל הספר מרגיש שהוא יכול היה לקרות באמת בשנות השמונים. הדמויות אמינות, רצף אירועים הגיוני ומרגיש אמיתי והעלילה? לא רציתי להפסיק לקרוא. בקיצור, ספר מצוין, מומלץ מאוד!

סליחה על החפירה ועל שגיאות העברית אם יש :)

דב"ט

אז תקופת הבחינות נגמרה סופסוף(בערך, שני מועדי ב' אבל אפשר לחזור לקרוא כמו פעם!) ואיתה גם 61 שעות נפלאות עם לי צ'יילד וג'ק־כלום־ריצ'ר.

הספר בצבץ(? זאת המילה הנכונה?) מהערמה של ספרים שהונחו ברחוב. זיהיתי מיד את צמד המילים "לי" ו-"צ'יילד" על גבי הכריכה ונזכרתי שקראתי באתר עליו ועל איך שיש לריצ'ר מועדון מעריצים. חוץ משונרא. היא לא אהבה אותו. נזכרתי גם שתייגו את ספרי ריצ'ר כספרי אקשן קלילים שכתובים מעולה, בדיוק מה שאני צריך בשביל לקרוא בתקופת חרישה לבחינות. משהו קליל שלא ידרוש ממני יותר מדי ריכוז ואוכל גם ללמוד בשקט מבלי למצוא את עצמי לא יכול להפסיק לקרוא. בקצרה, הספר ישב לו שם בערמה, לי זה לא עולה כסף אז לקחתי. הספר עצמו היה במצב חדש לגמרי, חוץ מטביעות אצבעות צהובות בכל עמוד(מנסה להבין איך בן אדם יכול לקרוא כשהאגודל שלומלוכלך לגמרי כל כך הרבה עמודים, או שזה בכלל ילד קטן שאכל שוקולד או מאכל אחר והחליט "לקשט" את הספר. אילו ריצ'ר היה כאן אני בטוח שהייתי יודע את התשובה. כמו כן, אם זאת האפשרות הראשונה, אני די בטוח שהבחור לא סיים את הספר כי הטביעות נעלמו בערך בספירת 19 השעות שלפני)

אולי לא כל ה-61 שעות נפלאות, הספר די נמרח הרבה בהתחלה אחרי התאונה והעלילה לא זזה אבל בהחלט עשה את עבודתו כספר קליל שאוכל לקרוא בלי להפריע ללמידה לבחינות.

לי צ'יילד בהחלט כותב מעולה ובערך מהחצי(או 24+ השעות בספירה) העלילה תופסת תאוצה ופשוט רותקתי(?) לספר. למרות שציפיתי שכל שעה יקרה משהו ויהיו ניסיונות התנקשות בעדה. טעיתי. היה גם די צפוי מי היה המתנקש אבל חוץ מאלו, נהניתי מאוד.

אני אמשיך לקרוא את צ'יילד אם אתקל בו.
והגיע הזמן להתחיל את אוסף קלנסי.
שבת שלום לכולם!

דב"ט

גילוי נאות: עברו כמה שנים מאז שקראתי את הספר.
גילוי נאות2: הוא חתם לי אתמול על הספר(כתב נוראי, כמעט ואי אפשר להבין שהמילה השנייה שהוא כתב זה "טיפש")
אני זוכר שמאוד אהבתי את הספר ומאוד נהניתי, הייתי בכיתה ו' או ז'. הספר מעביר חומר שלומדים באקדמיה(או לפחות את העקרונות שלומדים) מאוד בקלות והבנה. לא מפתיע בהתחשב העובדה שהוא נחשב לאחד המרצים הכי מבוקשים בארץ. הוא יודע לכתוב, אולם הוא לא וודהאוס אבל לא פעם ולא פעמיים גיחחתי ממשחקי מילים והערות שהוא כתב בספר.

הספר מיועד לקהל שמתעניין במתמטיקה אבל פחות לאלו שלקחו חמישה-שישה קורסים ויוכלו לזהות את החומר.(למרות שכרגע הקורסים שאני לוקח, חדו"א והסתברות, לא קלים ודי מייאשים). אני מוצא את עצמי כותב ומוחק משפטים שלמים אז פשוט אסכם בשתי מילים שחיים שפירא עצמו כתב לי על הספר, "קריאה נעימה!"(אני חושב שזה מה שהוא כתב. לא 100% בטוח)

אני גם מאוד חובב את הספרים שלו בכללי. אני לגמרי לא בחור של ספרי עיון, אבל אם ספר עיון מצליח להושיב אותי מבלי שאאבד עניין. אז הוא ספר טוב. מומלץ בחום!

ד"א, אני זוכר שחיפשתי מדוע חשב פיתגורס ש-36 הוא הגיל האידיאלי בדפדוף בספר לפני כמה חודשים. לא מצאתי. אז אם מישהו זוכר\מוצא איזה עמוד, תגיבו בבקשה.

דב"ט
ביקורת ראשונה, איזו התרגשות, בבקשה בבקשה בבקשה תקראו. מרגיש כאילו אני הולך לנאום בפני אולם ענק מלא אנשים , חבל על פחד הבמה שיש לי.
גילוי נאות: קראתי את המהדורה השנייה באנגלית(הספר תמיד ישאר בליבי עם התואר "הספר הראשון שסיימתי באנגלית").

זאת הפעם הראשונה שאני קורא את קובן, הבן אדם יודע לכתוב אבל ציפיתי ליותר. הספר הרגיש עם פוטינציאל ליותר. הסוף סגר את הספר בצורה מעולה, אך טיפה כאב לי שהוא לא היה יותר משולב באמצע-סוף הספר כעלילת המשנה שלו.

אני די לא מסכים עם יסמין בעניין האמינות של הספר. חוץ מכמה פרטים ודמויות, הספר כן מציג סיטואציה די אפשרית. אחד מהדברים שהכי אהבתי בספר, זה שהוא מתאר איך איש אחד(בחרתי במילה "איש" כי לגיבור קוראים "אדם" וזה מבלבל לכתוב את זה בעברית XD) יכול לאתר ובעצם לחפש מישהו זר לגמרי דרך שימוש באינטרנט ובגורמים אחרים בשביל המטרה הזאת. מה שהופך את אדם פרייס לסוג של בלש(לא, לא טיפש. כרגע זה רק אני). הספר מתואר גם מהמבט של "הזר" ודי התפספס לי שקובן נותן את השם המלא שלו בסצנה שלא קשורה בכלל לגיבור וכך אנחנו לא מגלים עם הגיבור מי "הזר".

על פי ויקיפדיה, כתוב שיש הופעת אורח למיירון בוליטר ששמעתי רבות עליו. אם יש, תגיבו לי את מספר הפרק כי לי לא זכור שהשם בכלל הוזכר.

מבחינת אנגלית, הספר כתוב עם שפה קלילה ונוחה. למי שלא ממש טוב באנגלית בשפה טיפה גבוהה, כן צריך להשתמש במורפיקס אבל הניסוח של המשפטים בהחלט מובן.


לסיכום, ספר טוב אבל לא שווה את הכסף, אם יש בספרייה ואין לכם מה לקרוא, קחו אותו.

ועד כאן הביקורת הראשונה שלי :)














מבוסס על הסצנה הראשונה בספר:



"לא היית מוכרח/ת לקרוא את הביקורת," אמר הזר.
למרות שאתם כבר יודעים את התשובה, שאלתם את האיש, "אתה מדבר אלי?"
הבחור היה צעיר ורזה, עם עיניים כחולות גדולות ומבט מחודד. היידים שלו היו לבנות עם רמז קל לקעקוע מתחת לאחד השרוולים. הוא לבש כובע בייסבול. הוא לא היה היפסטר, אבל היה משהו בגישה שלו, כמו מישהו שניהל את מחלקת הטכנולוגיה ולא ראה אור יום.
"הוא אמר לך שזאת הביקורת הראשונה שלו, נכון?" שאל האיש והמשיך, "זה למה קראת. בלש טיפש אמר לך שזאת הביקורת הראשונה שלו."
"אני מכיר/ה אותך?" שאלתם את הזר.
"הוא אמר לך שזאת הראשונה שלו," המשיך הזר מבלי להתייחס לשאלה, "בלש טיפש, אני מתכוון. הוא אמר לך שזאת הביקורת הראשונה שלו וביקש שתקרא." אך לפני שהיה לכם אפשרות להגיב לו בחזרה, "הרגשת מחוייב/ת לקרוא, אני צודק?"
"אני לא יודע/ת מי לעזאזל--"
"הוא שיקר לך." האיש הצעיר דיבר בשכנוע רב, לא כאילו הוא רק ידע, אלא שבסופו של היום, היו לו רק אינטרסים טובים בלב בנוגע אליכם. "בלש טיפש המציא את הכל. זאת לא הביקורת הראשונה שלו."
המילים המשיכו לנחות כמו אגרופים, מהממים אתכם, משאירים אתכם רועדים ומבולבלים. רציתם להאבק חזרה, לתפוס את הבחור בחולצתו, לזרוק אותו לצד השני של האתר על איך שהוא מעז להעליב את בלש טיפש.
"מי אתה?" שאלתם.
"זה משנה?"
"כן, זה כן"
"אני הזר," אמר, "הזר עם ידע חשוב. הוא שיקר לך. בלש טיפש. זאת לא הביקורת הראשונה שלו. הכל היה רק כדי שתקרא."
טילטלתם את הראש מצד אחד לשני ובניסיון להשאר רגועים ורציונלים אמרתם, "בדקתי את הפרופיל. ראיתי שזאת הביקורת הראשנה שלו פה."
"זיוף"
"מי לעזאזל אתה?"
"תחשוב/בי עלי כהמושיע שלך. או חבר ש-שחרר אותך מהכלא."
"אתה מלא בחרא."
"את/ה צריך להודות לי," אמר האיש.
"על מה אתה מדבר?"
לראשונה, הזר חייך. זה היה, ולא יכולתם שלא להבחין, חיוך ידידותי, חיוך של מרפא, של מישהו שרק רוצה לעשות את הדבר הנכון. "את/ה חופשי/ה."
"אתה שקרן"
"את/ה יודע/ת יותר טוב," אמר בזמן שחייך והמשיך, "אני חייב לזוז עכשיו," לחש. "אבל אם את/ה חייב/ת הוכחה, תבדוק באתר FXP. תחפש/י אשכול בשם 'הספר האחרון שקראתם: בואו לדון על ספרים!'."
"רגע--" אבל הזר כבר הסתלק.


_______________
בסימניה ובחיים זה כן הביקורת הראשונה הלגיטימית על ספרים שאני כותב. ואין לי עתיד בתרגום :\