****
אנין ספרותי אני לא. כלומר, אני מוכן לקרוא כל סוג של ספרות, כמעט. מותחנים, ספרי "שואה", ביוגרפיות, ספרי-עיון, ספרות יפה, ובמצבי רוח מסויימים - אפילו מזרחית (בדיחה, תנוחו). אז אני מכניס הכול, ובשנים האחרונות גם פנטזיה ומדע בדיוני, ז'אנרים תאומים שלא היתה לי סבלנות אליהם לפני כן, בהחלט באים בחשבון. גיליתי שספרות נעורים, כשהיא עשוייה היטב (הארי פוטר, נגיד), יכולה להפוך אותי די במהירות לילד בן עשר שקורא עם פנס מתחת לשמיכה אפילו כשמחר יש ביצפר. בדיוק כמו שניצל עם פתיתים וקטשופ, אני נהנה מזה - לפעמים מאוד מאוד, אני לומד מזה, יש לי תובנות חדשות שפשוט לא ניתן לחלץ מספרות מבוגרים רצינית, וזה לא זול או נחות בעיניי, לקרוא משהו ששייך במובהק לקהל יעד שלא עובר את גיל שש-עשרה, בהינתן התנאי היחיד - זה צריך להיות מספיק טוב, ולא כמו הדברים הגועליים האלה שישבו שבוע במקרר עם כל היצירות הטחונות האחרות, ואז מחממים אותם במיקרוגל ומקווים לטוב.
איך יודעים שזה מספיק טוב? מהמותן, אני יכול להגיד שפשוט מרגישים. בדיוק כמו שקורה בספרים למבוגרים. אבל אם מפרקים את זה למילים פחות מופלצות, אז זה כמובן צריך להיות מקורי, זה צריך להיות כתוב היטב בלי להתחנחן ובלי לזלזל בקוראים - גם אם הם לא הגיעו להתפתחות מנטלית מלאה, זה צריך להיות מעניין וחכם, זה יכול להיות מפחיד או משעשע או עצוב או גם וגם וגם.
ואחרי שקראתי לא מעט דברים כאלה בשנה-שנתיים האחרונות, אני יכול להגיד בוודאות שפיתחתי סוג של סייסמוגרף שמנבא לי די מהר במה מדובר - אם זה עוד שיבוט אידיוטי שתופס טרמפ על טרנדים טרילוגיים בסגנון משחקי הרעב, ערפדיות סקסיות עם חץ וקשת, שוכני תחתיות ערמומיים ואנשי זאב למיניהם, או שמדובר דווקא ביצירה חדשה, כזו שלא דומה לכלום ושאפשר להתרווח ולקרוא אותה בלי להרגיש שתאי המוח שלך קמלים וגוועים מחוסר חמצן. נכון שזה נראה קשה, נכון שזה כמעט בלתי אפשרי, בייחוד כשהפיתויים הכלכליים שעומדים לנגד עיניהם של סופרי-נעורים-לא-כאלה-מוכשרים הם כה גדולים. אז נכון, לא כל מה שאני מגדיר כ"זבלון" ייראה כזה גם בעיניה של בת החמש עשרה הממוצעת שמאבדת את הכרתה כשהיא חושבת על מוצץ-דם חתיך שיהפוך אותה לשלו, או כשהיא רואה בפעם השבעתאלפים את ההופעה השולטתתטטט של וואן דיירקשן, אבל נדמה לי שאכלתי מספיק ספרות נעורים וארוחות ילדים כדי לדעת לפחות מה אני רוצה לקרוא, ושנגיד לילדה שלי ייטב פי מאה לקרוא את "הסיפור שאינו נגמר" מאשר את "האקדמיה לערפדים".
ת'כלס, אבל - למה אני חופר כאן? מה עם "הגל החמישי"? האם הוא שווה? האם הוא מתאים? האם הוא מקורי וחכם ויפה או זול ודפוק ונרפה? מרפרוף מהיר על הביקורות שלפניי כאן, נראה שמדובר בהצלחה רבתי, ואני יכול להבין למה. נראה שהספר הזה, למרות הטון הציני הכמעט-משועשע שיש בו, שואף לקצת יותר עומק מאשר ספר-הנוער הממוצע. השפה העכשווית שלו היא לגמרי זו שבני נוער אמריקאיים ישתמשו בה אילו היתה נופלת להם כרגע אפוקליפסה על הראש, ולכן הסיפור עצמו, למרות המופרכות שלו (חייזרים שמנסים/משתלטים על כדור הארץ), מתקבל כאמין, לעומת ספר כמו "משחקי הרעב" שלא קורה כאן ועכשיו אלא בעתיד רחוק ושונה דרמטית, ולכן השפה שלו היא יותר כללית ופחות מובהקת, ולכן גם פחות אמינה ממה שיש כאן. אהבתי מאוד את העובדה שהדמות הראשית מלגלגת על כך שכולם חשבו שחייזרים יהיו יצורים קטנים ירוקים עם עיניים גדולות ושאפשר יהיה להידבר איתם, וגם על כך שדמיינו שהם יהיו חרקים גדולים שלמרות שהם ישמידו חלק גדול מהאנושות, החלק שנשאר יתאגד וייצא למלחמה וינקנק אותם מהכדור "שלנו", סוג של קלישאה שחוזרת כמו קללה כמעט בכל סרט חייזרים שנוצר אי פעם. לא, ריק יאנסי עושה כאן משהו מצויין ושואב את השראתו לשם שינוי מהטובים ביותר - לא, לא ממשחקי הרעב אלא מסרט החייזרים הקלאסי "פלישת חוטפי הגופות". החייזרים הם לא רובוטים ענקיים או חרקים או נראים כמו אי.טי., אלא תודעות מתוחכמות שמשתמשות בבני האדם כנשאים ללא ידיעתם וכך אי אפשר ממש להבדיל בין חייזרים לבני אדם, וכך גם קשה לאין-שיעור להילחם בהם. בכלל, האווירה בספר - שבאה לידי ביטוי גם בכותרת המשנה שלו - "ברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו" היא תבוסתנית על גבול הפראנויה. לניצולים המועטים שעדיין נשארו אחרי גלי ההרס של החייזרים הפולשים אין מושג על מי הם יכולים לסמוך ומה לעזאזל קורה, וזה אחד הדברים הטובים הרבים שיש בספר.
אם אני צריך לפרט מה הספר הזה עשה לי ולמה, בעיניי, למרות מה שכתבתי כאן מדובר ב"ספר בסדר" בלבד, אז ככה. הוא אכן עומד בסטנדרטים של כתיבה טובה שלא מאבדת גובה במשך כל אורך הספר (כ-500 עמודים. די ארוך) אבל מצד שני לוקה בפומפוזיות אמריקאית קלישאתית של סרטי חייזרים, במשפטי מחץ ובשנינות יתר שהיא אולי מגניבה אבל פוגמת באמינות וביכולת שלי לא לנחור בשאט נפש כשגיבור הספר נודר להילחם על כדור הארץ בשם אחותו הקטנה ומחזיק עד זוב דם את השרשרת שנתנה לו לפני שמתה, או כשכיתת החיילים שואגת בלהט "sir, yes sir!" כאחרונת הכיתות בסרטי חניכה על מלחמת וייטנאם. שנית, הדמויות כל הזמן מספרות לנו, לקוראים, מה הן חושבות ומרגישות באופן מלאכותי ומיותר, ומתעקשות להסביר ללא הרף ממה הן מפחדות ולמה, כאילו יש כאן voice over ואנחנו בסרט. עצה לכותבים עתידיים: תנו לקוראים לפחד לבד, ולהרגיש בעצמם את החשד, התקווה, תחושת השליחות והפראנויה. ושלישית, ואולי זה לא כל כך פייר לספר הזה, נראה לי שכבר קצת נמאס לי מהספרים האלה, שהאינפלציה המטורפת שחלה בכתיבתם בשנים האחרונות זהה פחות או יותר לממשלה שמדפיסה יותר מדי כסף ולעזאזל התוצאות.
יש עוד דברים טובים בספר הזה, חלקם קשורים דווקא בנקודת ההשקפה הספציפית שלי על החיים, והמחשבות הלא-מרפות שלי על מה יקרה בזמן אפוקליפסה אמיתית לאנשים אמיתיים, ובפרט לילדים הפרטיים שלי. איך אני אתנהג אילו הייתי צריך להציל רק חלק מילדיי? ואיך תשרוד הילדה שלי בת העשר אם היא תצטרך להילחם לבד על חייה? ומה יקרה ליואב שהוא תיכף רק בן שש ולעומר המתוק שהוא בן שנתיים והבוקר גרם לי להזיל דמעות כששר כמעט לבד (ועם יו"דים במקום למ"דים) את "לכובע שלי שלוש פינות"?
אבל זה באמת רק אני. אפשר גם לקרוא סתם ככה, בלי הקשרים. ובלי הקשרים, הספר הזה בהחלט מהנה, הוא לא מבריק אבל הוא גם בהחלט לא ספר רע. נראה לי שגדשתי קצת את סאת ספרי האפוקליפסות לחודש חודשיים הקרובים, ויחד עם הספר הקודם שכמעט הוציא לי את החשק לחיות, אני צריך לחזור לדברים אחרים. אולי מותחן פסיכולוגי בריטי, או קומדיה רומנטית. או משהו.
****
