למי שלא מכיר, ד"ר חיים שפירא הנו אדם, מורה וכותב מרתק. בין ספריו המופתיים, ניתן לכלול את:
"על הדברים החשובים באמת" "קהלת, הפילוסוף המקראי" ו"מחשבות לעת לילה" (יש לי את כולם)

בספרו הנוכחי, אולי האישי ביותר, נותן לנו שפירא מסע מרתק אל הילדות שלו, שורשיו, אופיו ומחשבותיו.
הספר נע בין סיפורי ילדות ומשפחה אישיים, למחשבות, תובנות ודעותיו של שפירא וכן לא מעט מהעדפותיו
ומושאי הערצתו התרבותיים ומאפשר לקורא ממש "להיכנס לראשו" (המעניין, החכם והמרתק)

קצת פנינים מעוררות מחשבה מהספר:
הגדרתו הפרטית למושג "הצלחה" – 1. להיות אדם טוב. 2. לדעת לאהוב. 3. להיות אהוד ואהוב ע"י
האנשים שמכירים אותך באמת. 4. לדעת להיות חבר. 5. לדעת לקבל את כל המר בחיים מבלי להיהפך למר.
6. להיות איש נדיב. 7. להיות במצב רוח טוב רוב הזמן. 8. להיות איש חכם ומצניע לכת. 9. להיות ממש טוב בתחום כלשהו. 10. כשתסיים את חייך, יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

מחוכמתו של הרקליטוס – "הדבר היחיד שאינו משתנה הוא השינוי" "דבר לא ישרוד עם היפוכו ייעלם"
"אם כל אדם יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, מצבו לא ישתפר. "היה עשיר" – איזו קללה מצוינת!"
"כל בני האדם חושבים, אך איש אחד שחושב נכון, שווה יותר מעשרת אלפים טועים" "כבה את הגאווה
באותה הזריזות שבה תכבה אש אשר אחזה בבגדיך" "הכול עובר, דבר לא נשאר"

תובנות מהעבר המתאימות לאקטואליה של היום –
על תרבות חוסר הסובלנות כיום בישראל, בארה"ב ובעולם כתב קארל פופר "פילוסוף המדע":
"סובלנות ללא גבולות, תוביל להיעלמותה של הסובלנות. אם נרחיב את גבולותיה של הסובלנות
ונכלול בתוכם את אלה שאינם סובלניים, ואם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מול המתקפה
של אלה שהסובלנות זרה להם, אזי האנשים הסובלניים יושמדו יום אחד, והסובלנות ביחד איתם"
כלומר – לפעמים עלינו להיות "בלתי סובלניים" על מנת להתנגד ולבער את מייצגי חוסר הסובלנות.

על הדמוקרטיה ובעיית הדמגוגיה (טראמפ, נתניהו ודומיהם)
ווינסטון צ'רצ'יל:
"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, מלבד כל שיטות המשטר האחרות שנוסו עד היום"
קרל קראוס:
"הסוד של הדמגוג, הוא להפוך את עצמו לטיפש כמו הקהל שלו, כדי שהם יאמינו שהם חכמים כמוהו"

על הבלבול העמוק הקיים כיום בין "אמונה במשהו" לבין שימוש בעובדות וחשיבה לוגית כדי לבסס
דעה, תובנה וידיעה כותב שפירא כפרפראזה ל"אנטיכריסט" של ניטשה –
"טיול מקרי בין כותלי בית חולים לחולי נפש מוכיח שהאמונה אינה מוכיחה דבר"

על תרבות דור ה Y ועידן עודף המידע והאפשרויות, כותב שפירא בפרק שלם, דרך המושג FOMO
(Fear of Missing Out) שאף "מתכתב" היטב עם הספר הבא שאכתוב עליו "דור ה-Y" תמר ועוז אלמוג.

רוצו לקרוא! קצת פחות שינה, קצת יותר חיוך דבילי והצקה לאחרים לשמוע תובנות ורעיונות...

את הספר המעניין ומעורר המחשבה "הנאום האחרון של משה" כתב ד"ר מיכה גודמן,
חוקר מקרא במכון שלום הרטמן בירושלים, ראש מדרשת "עין פרת" וסופר אשר שני ספריו הקודמים "חלומו של הכוזרי" (רבי יהודה הלוי)
ו"סודותיו של מורה נבוכים" (הרמב"ם) הפכו לרבי מכר.

בספר מציג גודמן תפישה מהפכנית של ספר "דברים" בה הוא טוען כי הספר כולו נכתב למעשה על ידי
משה, הנביא והמנהיג הראשון של עם ישראל ובו פורש למעשה משה את משנתו הכוללת את ההיסטוריה
של עם ישראל (השונה במקצת מההיסטוריה שנכתבה בספרי התורה הקודמים לו)
וכן את החזון שלו לאופן בו צריך העם להקים את מדינת ישראל ולהצליח להחזיק בה באופן מבוסס ומאוזן.

לפי פרשנות גודמן, על עם ישראל לכבוש תחילה את הארץ, שלב שנראה כי אינו מדאיג את משה,
בהבטיחו שוב ושוב כי אלוהים ייתן למעשה את הארץ לעם ישראל בהתערבות פעילה.
הבעיה של משה לפי גודמן מתחילה לאחר הכיבוש. איך ידע העם לעבוד את אלוהים באופן מאוזן?
איך יידע העם להיצמד לעיקר (אמונה באלוהים) ולא לטפל? (מיני טקסים, סמלים וקורבנות)
איך ידע העם לשלוט באופן מאוזן? בכוח מספיק כדי להגן על הטריטוריה, אבל ללא נפילה
ל"מלכודת הכוח" כפי שניסח אותה היטב לורד אקטון:
Power tends to corrupt and absolute power corrupts absolutely""

בהתאם לחשש גדול זה, מפרט משה את הדרך, השיטה והעונשים הצפויים על הסטייה מהדרך
בה ניתן לעבוד את האלוהים באופן שלא מרומם את הכוהנים עצמם או את המשכן, או אפילו את הטקסים לסדר העדיפות הראשון
(מה שקרה בדיעבד בכל הדתות הגדולות)
בדומה לכך, מפרט משה את הצורך במלך חזק, אבל חכם ומאוזן, מלך שיודע להגן ביד חזקה,
אבל גם נמנע מריבוי עושר וכוח בלי סוף לעצמו, קצת בדומה לתפישת ה"מלך הפילוסוף" שהגה אפלטון
(בפועל, רק דמות מרכזית אחת בהיסטוריה התאימה לדרישה: הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס)

ישנם עוד שני פרקים חשובים בספר הנותנים "אחרית דבר" לחזון משה –
ספר יהושע, שהוא לטענת גודמן הממשיך והמיישם הנאמן ביותר של "חזון משה"
ופרק שלמה המלך, בו למעשה מגיעה ההתרחקות האולטימטיבית של העם מחזון משה
ולמרות הפאר וההדר החומריים שאוסף שלמה בימי חייו, מתפורר למעשה הגרעין המוסרי והרוחני
של העם ולכן מגיע "העונש מאלוהים" בדמות החרבת בית המקדש והגירוש של העם לגלות.

כהרגשה אישית, מצד אחד "נשאבתי" לרעיונות המעניינים שמציג גודמן וכמעט רציתי להאמין לו ללא ביקורת רציונאלית של התוכן...
את דמות משה אני מעריך ומכבד יותר מדמויות אחרות בתנ"ך
והרעיון לדת בה הפולחנים וכוהני הדת אינם העיקר אלא האמונה הפשוטה באל מאוד משך אותי
(למרות שאני אתאיסט בעצמי) וכמו כן הניסיון לשלטון ודת המבוססים על עקרונות מוסריים,
סובלנו וחמלה כלפי אחרים (לגר, לאלמנה, ליתום, לעני וכ"ו) – גורמים כמעט להאמין כי
"הייתה כוונה טובה לדת היהודית בתחילת הדרך"

אבל, מצד שני גם בתוך נאום משה עצמו מופיעים חלקים שונים, הפוכים וסותרים לתפישה זו,
קטעים בהם פוקד משה לחסל את כל בני האדם שיושבים בכנען על מנת להתיישב במקומם.
לא רק לגרש, לא רק לכבוש, לא רק לקחת בשבי או להפוך לעבדים, אלא ממש לחסל את כולם!
כולל זקנים נשים וטף! גודמן מנסה ליישב סתירות אלו ללא הצלחה לדעתי (פשוט כי אי אפשר!)

זוהי בעיה שמבחינתי לא ניתנת ליישוב הדעת (והלב) בדומה למעשה "עקידת יצחק" שלא משנה
כמה ינסו לסובב אותה, לבאר ולפרש אותה, היא בסופו של דבר – אדם העומד לרצוח את בנו
עקב "ציווי אלוהי"! אישית, אינני מסוגל לקבל קיצוניות כזו לא של אדם ולא של "אל חנון ורחום"
(כמו הקטע המוזר, בו דווקא כאשר ארעה טרגדיה כלשהי, אומרים "אל מלא רחמים" - ???)

ישנם עוד קטעים בספר שלא מתיישבים עם "התפיסה והתזה" של גודמן לגבי חזון משה
ובגדול, כאשר קוראים שוב, באופן ביקורתי, הפרשנות שלו נראית יותר כמו
"ציור המטרה מסביב לחץ" או מציאת סיבות וחיזוקים לאחר ההגעה למסקנה...

"ספר מופת" (להגדרתי) העוסק באחד מהתחומים החשובים ביותר והשכיחים ביותר בחיינו,
הן בעולם העבודה והן בחיינו הפרטיים – פעולות הרגלים (הן כיוזמה והן כתגובה)

עקב התניות אינסטנקטיביות שמכורן בעבר הפרהיסטורי שלנו, בו פעולות נטולות חשיבה,
"רוטינות אוטומטיות" שנלמדו ו"נצרבו" במוח הפרימטיבי שלנו (לא חשיבה גבוהה וניתוח)
והצליחו להציל את חיינו (בעבר בפועל וכיום בהרגשה) גם כיום, רוב הפעולות בהן אנו מגיבים
לעולם וכן רוב הפעולות אותן אנו יוזמים כדי להתקדם, למזער חששות ולהשיג מטרות בחיים –
הנן מבוססות הרגל, "רוטינה", פעולה אוטומטית שבד"כ עוזרת לנו ומרגיעה אותנו, אך בפעמים רבות,
מובילה אותנו למקומות הרסניים (כגון נזקי השמנה, עישון, חרדות ודיכאונות)

בספר מתאר דוהיג (כתב לענייני מדע וחתן "פוליצר") את המנגנון היוצר את ההרגל (לולאת ההרגל)
כפי שנחקר בהרחבה ע"י חוקרי התנהגות, ואת האופן בו ניתן "לשטות" בה ולהחליף את אחד מרכיבי הלולאה ברכיב אחר.
הרעיון הוא שעם מצליחים לזהות נכון את שלושת רכיבי הלולאה (ה"סימן" או ה"טריגר" לפעולה, הפעולה עצמה והגמול לפעולה)
ניתן להחליף למשל את סוג הפעולה, לסוג פעולה דומה (אבל פחות הרסני) שנותן את אותו הגמול, או את הגמול עצמו לאותה הפעולה
(כך עושים למשל בתחליפי סיגריות עם ניקוטין מוחלש)

הספר מחולק לשלושה חלקים:
הפן ההתנהגותי האישי, בו מובאות דוגמאות רבות למקרים בהם זוהו לולאות ההרגל ומקרים בהם הצליח שינוי בלולאה לשנות את ההרגל כליל.
החלק השני, בו מורחב העיקרון לארגונים עסקיים ומתוארים מקרים בהם, הרגלים לא מודעים,
גרמו לנפילות עסקיות ולעומת זאת ארגונים שהצליחו להשתמש בהבנות אלו להצלחה כלכלית
גדולה (למשל ארגוני מכירות המנתחות הרגלי קנייה של קונים ומציעות את המוצרים המתאימים ללקוחות המתאימים בזמן המתאים)

החלק השלישי דן באותן ההבנות והעקרונות בחברות האנושיות ככלל (בקצרה)
והוא קצת "מפוספס" בעיני. בחלק זה יש דוגמא לשימוש בהרגלים להקמת תנועת "מרי אזרחי"
ופתיחת שאלה "קלאסית" לתחום זה – האם אנו בכלל אחראים למעשינו? (האם אנו בשליטה מודעת)
אבל חסר דוגמאות לחברות אנושיות שהרוויחו (למשל מקרה עיירת "רוזוטו" בפנסילבניה)
או נפלו (קיבוצים שלא ידעו להשתנות בזמן?) עקב לולאות קיבעונות הרגלים.

שאלות פתוחות העולות מקריאת הספר: במישור האישי - עד כמה ואיפה אנו פועלים מכורח
"לולאת הרגל"? איזה מההרגלים אותם זיהינו, למעשה מקבעים אותנו ומובילים אותנו לכיוונים הרסניים,
ו/או לכיוונים בהם אנו לא מתפתחים ולא ממשים את עצמנו? איזו "לולאה" פוגעת בפוטנציאל האושר האישי שלנו?

במישור המשפחתי ומעגל החברים הקרובים לנו – איזה "לולאות" אנו מזהים אצלם?
האם הם מודעים להן? מה אנו יכולים לעשות בנידון? (והאם עלינו בכלל להתערב?)
בעולם העבודה שלנו – איזה "לולאות הרגל" הוטמעו כ"תרבות ארגונית עמוקה" בעבודתנו?
אילו מהן מקדמות את העסק (למשל ע"י רצף פעולות אוטומטיות הנותנות מענה מהיר ויעיל)
ואילו מהן פוגעות בו? (למשל פעולות בהן אין "חשיבה מחדש" או "חשיבה אחרת" לפתרון/שיפור)

בחיי הקהילה – מהן "לולאות ההרגל" הקיימות בקהילה בה אנו חיים? מבחינה עסקית, מבחינה חברתית,
האם פעולות מתוך הרגל (שהן הרבה פעמים יעילות יותר) חשובות יותר מפעולות הדורשות חשיבה נוספת?
מהי "טובת חבר הקהילה" איזה אופן התנהלות של "המערכת" ומנהליה יביא מקסימום רווחה ואושר?

הרבה מקום למחשבה, בחינה עצמית ובחינה של חיינו בכלל.

"מדע רע" הנו ספר מעולה, העוסק בניתוח והפרדה בין פרסומים מדעיים מבוססים
לפרסום "מדע רע" שהוא פרסום שמועות, סילופים, הגזמות, מחקרים בעלי בסיס עובדתי רעוע,
מחקרים בעלי מתודולוגיה רעועה, מחקרים בעלי פרשנות ו/או סטטיסטיקה שגויים (או מוטים בכוונה)
ושאר מיני "מידע זבל" פסאבדו-מדעי (כאילו מדעי) המוצף ברשת על ידי בעלי אינטרסים
(השפעה על הרגלי צריכה, אג'נדות פוליטיות/דתיות/"בריאותיות" ועוד)

גם חברות תקשורת המחפשות "סקופים" פיקנטיים במירוץ התמידי להגדלת הרייטינג מהוות חלק גדול מהבעיה
(גולדייקר מחלק כתבות אלו לשלוש קטגוריות: סיפורים מטורללים, סיפורי "פריצת דרך" ו"סיפורי אימה")
המקור השלישי והגדול ביותר להצפת הזבל הזה ברשת הנו הגולשים עצמם.
בלוגים, פורומים, רשתות חברתיות ואתרי "חדשות רשת" מקומיים, "אוכלים" בתיאבון כל שמועה הזויה יותר ופחות, כל קונספירציה וכל "מחקר"
מפוברק או רעוע ללא בדיקה, ללא אימות, ללא בחינה וכמעט ללא פקפוק וה"אייטם" מתפשט ברשת בדיוק כמו וירוס בגוף האדם.

כמה נושאים שמקבלים התייחסות מיוחדת בספר: הומיאופתיה- "תרופות" מבוססות 99.999999% מים
+ 0.000001% רכיבים אחרים די הזויים לפעמים שמטולטלים (כמו בשב"כ) כמה פעמים ואז,
אך ורק באמצעות "אפקט הפלאסבו" הם אפילו עוזרים לפעמים
(כאשר המטופל מאוד מתרשם ומאמין בטיפול- יש תוצאות של שיפור)

הונאות ציבור בקנה מידה גלובאלי ע"י חברות תרופות (גם "אלטרנטיביות") –
כיצד חברות תרופות עושות הון ממכירת תרופות שלא עוזרות וכן תרופות מזיקות (עד כדי גרימת מוות)
החיסון המשולש - בהלות ציבוריות בלתי מבוססות בקנה מידה גלובאלי – טרגדיה של האופי האנושי,
בו רגש הפחד גובר בקלות על החשיבה הרציונאלית ומועצם ע"י תופעת העדר בהמון.

מאות אלפים של ילדים שמתו או נעשו נכים עקב מניעת החיסון ע"י הוריהם, בין היתר מפחד קשר לא קיים בין החיסון ואוטיזם.
לא מעט ממקרי האוטיזם מופיעים בגיל בו מחסנים את הילד, ביניהם מקרים רבים של "רגרסיה" עקב אי יכולת של המוח לתקשר ולהבין את העולם והאנשים מסביבו
(כלומר קשר נסיבתי בלבד) ישנם המון מחקרים גדולים, מבוססים ואמינים ששללו קשר זה ואף מחקר אמין אחד שאישר את הקשר
(מחקר "וויקפילד" המפורסם היה מבוסס על הונאה והמפרסם הודה בכך)

לסיכום, אנו חיים בעידן בו לא חסר מידע, אלא יש עודף שלו. עודף של מידע סותר, ברובו לא אמין, שטחי, לא מבוסס מדעית ומצד שני "סנסציוני" או "מפחיד"
(ובכך הוא מתפשט מהר יותר)
ולכן יש מאוד להיזהר מלהאמין ולהפיץ מיני "שמועות" מייל ורשתות חברתיות וכן להיזהר מאוד בפרסומי חברות החדשות (בהחלט כולל Y-NET)
על מיני "מחקרים" בהן הבסיס דל והכותרות גדולות.

כיצד ניתן לבצע? – קודם כל לא להעביר הלאה מידע לא בדוק/מבוסס.
שנית, ישנם אתרים בהם ניתן לבדוק מיני שמועות ופרסומים. לגבי שמועות במייל – ממליץ על בדיקה ב"לא רלוונטי" של חנן כהן,
לגבי שמועות ו"מחקרים" – אפשר לבדוק ב"מדע גדול בקטנה" (פייסבוק)
או באתר "מכון דווידסון" או באתר MNT (Medical News Today) גם חיפוש GOOGLE אפשרי לבדיקת שמועות,
בתנאי שמקפידים על בדיקת המפרסם והמקור לפרסום (מומחיות בפני עצמה...)

מומלץ מומלץ מומלץ!

למי שלא מכיר את ניסים טאלב, מחבר "הברבור השחור" -
מדובר בסוחר בורסה/סופר/פילוסוף מאוד מקורי, חריף, אנטי ממסדי, מבריק וקצת שחצן
שבספרו "הברבור השחור" מסביר את הסיבות למשבר הכלכלי הגדול (נפילות שרשרת עצומות בבורסות העולם) ב 2008
ותולה את עיקר האשמה בהתנהלות דוגמתית של כלכלנים, בנקאים וסוחרי בורסה,
המתנהלים כל הזמן בהתאם ל"רוב הברבורים הם לבנים, אז אין/לא חשוב ברבור שחור"
או דוקטרינת "מה שהיה אתמול יהיה גם מחר" שהנה אחת התפישות/הרגלים הכי הרסניים לכל ארגון חפץ חיים/המשכיות
ומצד שני - תפישה מאוד מושרשת ושכיחה בניהול וההתנהלות הארגונית (ואחת הסיבות העיקריות לשלב הדעיכה הבירוקראטי של ארגון)

טאלב טוען, שלמרות שאירועי "ברבור שחור" הם נדירים (ואולי אף עקב זאת) -
הם בדיוק האירועים שמשפיעים הכי הרבה על יכולת הארגון לשרוד כלכלית (היות שהוא לא ערוך לכך)
בספר הנוכחי "אנטי שביר" הולך טאלב שלב נוסף ברעיון ומציג את תפישת החלוקה של כל התנהלות/ארגון
ל"שביר" "יציב" ו"אנטי שביר" כאשר ההתנהלות השבירה כמובן תתרסק בעת הופעת "ברבור שחור"
הארגון היציב מסוגל לשרוד את האירוע והארגון ה"בלתי שביר" - משגשג כתוצאה מהמשבר!
יש לציין שטאלב עצמו אכן שגשג בעקבות המשבר העולמי ותולה זאת בתיאוריה שהציג.

לדעתי למי שיצלח את הכתיבה הקצת חוזרת על עצמה, מתנשאת ועמוסה בדימויים חצי פילוסופיים
(את ספרו הפילוסיפי "מיתת סדום" לא סבלתי והוא עמוס באמיתויות לצד שטויות הסובלות מיהירות הגובלת בנרקסיזם)
יקבל הבנה מועילה לעקרונות התנהלות שעל פניו נראים הגיוניים וברי השגה,
במיוחד למי שיש לו עסק עצמאי או הוא חלק מרכזי מעסק/ארגון גדול ורוצה להימנע מהדוגמטיות המנוונת
השכיחה בכל מקום ומונעת יכולת גמישות (תגובה למשבר) וצמיחה מחודשת.

לסיכום - מעצבן ומעניין/מועיל באותו הזמן...
מומלץ לחובבי אתגרים ומחפשי פתרונות לדוגמטיות ארגונית מנוונת.

ספר הגות של הסופר, המשורר ואיש הרוח לב טולסטוי
שנותן לקורא "הצצת עומק" לנבכי נשמתו ואופן חשיבתו של אדם מוכשר, מעניין, מעמיק ובעל חשיבה מקורית ביותר (לזמנו)
בספר ישנם כמה חלקים/מאמרים שונים במהותם, לחלקם "התחברתי" יותר ולחלקם פחות -
החלק הכי מוצלח/מעניין בעיני הוא "וידוי" בו טולסטוי מספר על חייו לפני ואחרי משבר ה"משמעות" החריף שחווה בגיל 50-55 (עד כדי מחשבות אובדניות)
בחלק זה הוא מתאר את חייו ה"ריקניים" (אבל עם הצלחה יצירתית וכספית גדולה) לפני המשבר,
מפרט את מהות המשבר הקיומי שלו ואת ה"מסע" בו הלך עד שמצא/הגדיר לעצמו משמעות חדשה לחיים.
מרתק, מעניין ומעורר מחשבה (למשל בעקבות הפרק התחלתי לחקור מה טולסטוי חשב על משנתו של שפינוזה)

לפרקים "אמונתי מהי" ו"על החיים" פחות התחברתי, די מהר הבנתי את הבסיס והפירוט והחזרה על העקרונות קצת מעייפת...
"מכתב לרוזנבלום" מעניין ומקורי (שוב, לזמנו)
"על שייקספיר ועל דרמה" - לא קראתי הכול (לא כל כך אוהב ביקורות קטלניות כאלה)
ו"אי-עשייה" "אינני יכול לשתוק" והשאר - מעניינים בפני עצמם וממשיכים לעזור לנו "להיכנס לראשו" של טולסטוי
את "טולסטוי והשאלה היהודית" טרם קראתי ומשאיר קצת סקרנות ומתח לעצמי ולקוראים לעתיד...
ממליץ! (אבל רק לאנשים סקרניים וחושבים..)

מעבר לעיצוב תמונת השער הנוראית, למי שבכל זאת ייקח לקרוא את הספר בגלל עניין בתוכן... -
הספר מעניין מאוד, מלמד ו"פותח צוהר" לעולם הטיפול הפסיכולוגי בו תחילה מופיע הסיפור האישי
ש"מעל פני השטח" ולאט לאט מתגלות השכבות שנמצאות מתחת, קבורות בתת המודע ומשפיעות על דפוסי פעולתו של האדם ללא ידיעתו המלאה (לפעמים חלק מזה הוא מזהה, תלוי ברמת ההתבוננות הפנימית שלו) השילוב של הניסיון האישי של המחברת נותן מצד אחד, מקור להבנת בעיית המטופל ומקרב בין הקורא לסופרת/פסיכולוגית מטפלת, אבל מצד שני גורם לקצת יותר מדי "כאוס" במבנה הספר והיכולת לעקוב אחר המתרחש. בדומה ישנן "קפיצות" רבות בין מקרים/מטופלים שונים שמפריעות להתרכז במרה מסוים, להבין את הרקע והשלבים ו"לראות" אותו באופן מלא. עושה רושם שהכותבת סובלת מ ADHD (מאובחן? לא מאובחן?) וייתכן שקוראים שהם בעצמם קצת כאלה, יחושו בנוח עם המבנה הזה וקוראים אחרים (כמוני) יסתבכו ויתקשו בקריאה/מעקב אחר המתרחש.
דבר בולט נוסף בספר – כמעט לכל המקרים/דמויות/מטופלים בו יש כישרונות גדולים חבויים/מעוכבים.
נראה לי שזה אינו משקף את המציאות האמיתית "בשטח" רק מקרה אחד שאני זוכר מהספר היה יותר "צנוע" ביכולות, יותר "עמך ישראל" (יגאל) ייתכן שהמקרים שנבחרו הנם עקב היותם מעניינים, מוכשרים בפוטנציה ובעלי "סוף טוב לטיפול" וצריך לזכור שזאת אינה המציאות בחיים.
ממליץ לקרוא את הספר – למטפלים ומתלמדי טיפול מכל הסוגים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אימון ותראפיות שונות ומשונות) כמו גם לאנשים המרגישים "תקועים" בחייהם (בעיקר בתחום התעסוקה/קריירה) וייתכן שיקבלו הן "כלים" להתחלת קבלת עזרה ליציאה מה"תקיעות" ואף אולי עצם הפרספקטיבה למקרים אחרים (קשים יותר?) תעזור.
וככלל למי שמתעניין במקרים אנושיים מציאותיים

לקרוא לקרוא לקרוא!
אמנם הגרסא המקורית נראית טוב יותר ונקראת טוב יותר (plato and platypus walk into a bar)
אבל תרגום התוכן "עובר" בגדול! הקריאה עוברת בנעימים בין הלצות, ציטוטים, הסברים לעקרונות של תפישות פילוסופיות להדגמות מעולות באמצעות בדיחות (שמחלקן "נשפכים לריצפה"...)
ולאט, לאט מתחילים ללמוד ולהבין על מה התווכחו כל אותם פילוסופים כבדי ראש לפני מאות ואלפי שנים! לא לפספס את הבדיחות על משה, ישוע וזקן שמשחקים גולף (דטרמיניזם), על הולמס ודר' ווטסון ב"קמפינג" (לוגיקה אינדוקטיבית) על הקאובוי והלסבית בבר (לוגיקה דדוקטיבית) על תרגיל הקטגור בבית המשפט (אפיסטמולוגיה) ועל 4 הפסיכולוגים שחזרו מכנס (אתיקה יישומית)

הנאה מובטחת!
או בגרסה למשפט הפתיחה מאת גרוצ'ו מרקס – עם לא תיהנו, יש לי גם הבטחות אחרות...

בספר זה הולך גלדוול לכיוון הפוך ממגמת ספרי "הפסיכולוגיה של קבלת החלטות" כגון ספרי דן אריאלי ו"לחשוב מהר לחשוב לאט" של פרופ' כהנמן שממחישים את הסכנות הפסיכולוגיות (שמקורן בתת המודע) האורבות לנו בכל מקום, מעוותות את מנגנון החשיבה (ניתוח שכלתני) וגורמות לנו לתפישה שגויה וקבלת החלטות "לא רציונאליות".

"ממבט ראשון" הנו כולו שיר הלל להבנות והחלטות אינטואיטיביות מהירות.
גלדוול טוען, בעזרת דוגמאות רבות, ממקרים מציאותיים ואף מספר מחקרים, שאיכות ההחלטות ברגע,
ההחלטות האינטואיטיביות שאנו עושים במצבים ומקרים רבים – אינה נופלת ולפעמים אף עולה על החלטות הנובעות מחשיבה וניתוח איטי ומעמיק.

לדוגמא – פסל יקר שמדענים בחנו במעבדה לבדיקת מקוריותו (או זיופו) לשם החלטה על רכישה,
אושר על ידי המדענים ונרכש בעקות זאת למוזיאון ושם, בכמה שניות בהן ראו אותו מומחים,
טענו המומחים שהוא מזויף ולאחר בדיקה מקיפה נוספת הסתבר שהם צדקו!

האופן בו טוען גלדוול שאנו מסוגלים לבצע שיפוטים ו"החלטות בזק" מוצלחות כאלה הנו מנגנון שהוא קורא לו "פריסה דקה". במנגנון זה אנו קולטים כהרף עין, כמות אדירה של פריטי מידע שמקבלים את הפירוש הנכון מהסתמכות על ניסיון רב מהעבר, ניסיון בו צברנו הבנה לגבי מהות כל פרט, המשמעות שלו ואופן ההשתלבות (גורם ההשפעה) שלו בתמונה הגדולה הנבנית לכלל פירוש נכון של המידע (ומכאן גם היכולת להחליט נכון לגביו)

דגש שחסר בספר מצוין זה, הוא הדגש על איכות החלטות הבזק של "מומחה לדבר" לעומת איכות החלטות הבזק של "הדיוט" אם קוראי הספר יבינו ממנו (בטעות) שזוהי "גושפנקא" להחלטות אינטואיטיביות של כל אחד בכל תחום, שאין צורך בחשיבה רציונאלית, ניתוח שכלתני מעמיק,
יצא שכרם בהפסדם (השקעת פחות מאמץ מחשבתי, אבל תוצאות החלטות גרועות)
מצד שני, אם נשכיל להבין גם את הכוח החשוב הזה ולהשתמש בו במקומות והתחומים המתאימים
(כאשר אנו נמצאים בתחום בו אנחנו ה"מומחים לדבר") נוכל לחסוך זמן ומאמץ רב וזהו יתרון אדיר!