• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בקצב הלב

בקצב הלב

מאת קולין הובר

הביקורת של puapua

תמונה של puapua
דירוגדירוג
הוצאה לאור:כנרת, זמורה־ביתן
שנת הוצאה:2016
סדרה:טרילוגיית נרגש #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Drunk Reader
לפני 9 שנים

“טוב, לא ציפיתי שאעשה דבר כזה שוב, אבל, קורה, כל אחד סט ממסלולו. אז, לא סיימתי לקרוא את הספר, וכמו”

9/12
ביקורות על בקצב הלב
הבאה
לקרוא ברון - חנות ספרים
לפני 6 ימים

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

בואו לא נטעה. הספר הזה הוא ספר נעורים, אבל עדיין יכולתי לשבת, לקרוא אותו, להתעניין בו ולסיים אותו ביום אחד.
הוא כתוב טוב, אבל יש לי בעיה עם התאהבויות מהירות.
העלילה מתקדמת בקצב, אבל יותר מדיי בקצב, אין זמן לנשום, לעכל, לעבור תהליך.
והכי חשוב- המשברים, הכאב, האובדן לא מורגש בעוצמתו ומצד שני, איך ילדים בגיל כזה מעכלים אובדן אם לא ככה?

אם יוצא לכם להיתקל בספר הזה, ואתם מעל גיל 20, אבל אין לכם איך להעביר את הזמן עכשיו אז תשבו ותקראו אותו וגם תיהנו ממנו.
אבל, אם זה לא המצב, תתמקדו בספרים מורכבים ועגולים יותר.

מצפה בכיליון עיניים לספר מהסופרת שמתאים לגיל שלי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של michalro
michalro
תמונה של Rose Bane
Rose Bane
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
6קוראים|גיל ממוצע45|83%נשים

על המבקרת

תמונה של puapua

puapua

חברה מזה 12 שנים
37 ביקורות•3 נבחרות•297 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של puapua
puapua
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות37
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה297
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת15ספרות מקורית11מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של puapua

כל מה שקרה שם באמת

כל מה שקרה שם באמת

ברין גרינווד

אתחיל מהסוף ואומר שאהבתי את הספר מאוד.
אסייג את דבריי ואומר, שלהשתמש במילה 'אהבתי' זה לא כל כך מדויק מצידי.
לא היה לי מושג, שאני עומדת לקרוא ספר מהסוג הזה. מהסוג המשמים. המטריד.
יכולתי להגיד שהספר הזה הוא טראש אמריקאי, רומנטי וקיטשי, אבל הוא לא היה כך עבורי.
הרגשתי לא בנח, היה לי קצת חם, נלחצתי, וגם נגרם לי זעזוע קל.

הספר הזה פגש אותי בקונפליקט רחב יותר. קונפליקט חברתי.
בין קמפיינים של METOO לבין וודי אלן ובת זוגתו ובכלל, כל הדבר הזה שנקרא: הטרדה, ניצול סמכות, פערי גיל, שיקול דעת.
לכתוב ספר כזה, בתקופה שבה המציאות מתעלה על כל סיפור או ספר- זה מעשה דיי נועז.

כל הספר התבלטתי מה אני מרגישה. התלבטתי באמת.
האם וייבי נמצאת במציאות שבה אין לה ברירה חוץ מקלן? האם היא באמת מאוהבת או חושבת שהיא מאוהבת?
וקלן. שכל המחשבות שלו פרצו החוצה בספר הזה, כאילו לא מספיק, שאני כקוראת קוראת את ההתרחשות, אני גם שומעת בתוכי את המחשבות שלו. זה היה קשה.
כי פתאום, הכל התערבב לי. ההיגיון והחוסר היגיון והאהבה האמיתית ומה שבאמת ומה שלא.

שאלתי את עצמי אם קלן היה צריך לפעול אחרת? מה המעמד שלו בתוך כל הדבר הזה?
ואני, יושבת בניחותא, אבל לא כל כך בניחותא, שואלת את עצמי האם זה לגיטימי? האם זה לגיטימי להתאהב בילדה בת שמונה?
האם זה לגיטימי כל מה שקורה כאן?

הכל אצלי רומנטי בחיים. הדרך שבה בחורה או בחור כלשהו הולכים ברחוב בדרך זאת או אחרת נראית לי רומנטית וגם הדרך שבה השמש זורחת,ואני יכולה להציג עוד הרבה דוגמאות, ולכן שאני ניצבת מול קונפליקט מחשבתי שכזה אני מסרבת לראות את חוסר ההיגיון אלא רק את הרומנטיקה, אבל הפעם לא יכולתי שלא חצי להתקומם, חצי להתווכח עם עצמי.

והכותבת, הסופרת. היא עשתה את זה טוב. כי היא לא חסכה בכלום. בתיאורים, במחשבות, בכאב- בכלום. ולכן, כשסיימתי את הספר לא הסתכלתי על הספר הזה כטראש. הסתכלתי עליו כספר מעורר מחשבה על המציאות של היום. על העיוות או הרומנטיקה- על האם בכלל המח שלי/שלנו מסוגל עוד לראות בסיפור כזה היגיון או שהכול כבר נשרף?

שם הספר "כל מה שקרה שם באמת" הוא בעצמו מעמת אותי עם המציאות.
כי בכל כך הרבה סיפורים במציאות שלנו יש עמימות לגבי מה שקרה שם באמת. וששואלים אותי: מה את אומרת על זה? אני תמיד עונה שאין לי מושג. כי באמת אין לי מושג. כמו שאין לי מושג מה אני חושבת על כל מה שקראתי בספר הזה.
אבל, לפחות, בספר הזה גיליתי את האמת ויש בזה כל כך הרבה הקלה...וגם בכלל לא.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•puapua
מאה ימים של אושר

מאה ימים של אושר

פאוסטו בריצי

כשרק לקחתי את הספר 'מאה ימים של אושר' מהספרייה, הייתי בטוחה שאני הולכת לעבור חווית קריאה מטלטלת.
מאה ימים של אושר? שאלתי את עצמי.
וואו! בטח אני הולכת לקרוא ספר ממש מיוחד ומעניין.
זה גם בטח הולך להיות ספר ממש עצוב ומי כמוני אוהבת ספרים עצובים, עם כל הבכי והדרמה מסביב.

לאחרונה אני מבינה כמה אפשר ליהנות גם בלי טלטלה.
אני לא צריכה סערות ודרמות בשביל להרגיש השפעה, חוויה והנאה.
רוגע ושלווה מביאים עמם רעננות וקסם שלא קיים בעולם הסוער שקיים במוחי, רב הדמיון.

כך היה הספר הזה. לא מטלטל במיוחד, אך גם לא מאוד שגרתי. ספר, המספר סיפור חיים של אדם פשוט ולא מתחכם.

לוצ'ו מגלה לנו כבר בתחילת הספר שהוא עומד למות ממחלת הסרטן.
הוא אדם שגרתי לוצ'ו.מה לא שגרתי אצלו? כמות הסופגניות שהוא אוכל והכמיהה האדירה שלו לידע.
למדתי דברים חדשים ומסקרנים בספר הזה. במיוחד על לאונרדו דוינצ'י.
הוא התפשר על העבודה שלו, בגד באשתו, אוהב לאכול יותר מדיי ויש לו קבוצת חברים משעשעת במיוחד.

אין דרמה מיוחדת בספר. המלל ישיר, הגיוני, חד וקולע, אך יחד עם זאת היו רגעים קטנים, טבעיים שעשו לי חשק לבכות. וגם לצחוק. כמו בחיים האמיתיים.

הרגעים האלה,כאשר אדם מתכונן למותו מעסיקים אותי מאז ומעולם.
זה מרתק אותי לדעת כיצד אנשים חווים את הרגעים האלה שלפני המוות, מה הם מחליטים לעשות, איך הם לוקחים את הבשורה, מה הם מתכננים.
לקרוא על כך ספר הכניס אותי לשבועות מספר אל תוך החוויה, גם אם דמיונית, אני יודעת שיש בה קווי דמיון רבים למציאות.

ב-100 הימים של לוצ'ו הוא בעיקר התעסק ב-לגרום לאשתו לסלוח לו על הבגידה שלו.
הוא עשה זאת בדרך מאוד לא יצירתית. אף אישה לא הייתה סולחת. יצירתיות היא לא הצד החזק שלו.
הוא מעביר את הזמן הרבה עם עצמו, עם דברים חדשים שהוא מגלה ויחד חבריו, שהם חלק נרחב מחוויותיו ועולמו.

ב-100 הימים של לוצ'ו דמותו נפרשת למולי ברגעים אישיים, משעשעים, עדינים ומרתקים מלאי חששות ופחדים.

אהבתי את מאה ימים של אושר בעיקר בשל הפשטות שלו.
שיח מינימלי, מדויק ומעשיר.
ורגעים קטנים שהוציאו ממני רגש.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•puapua
חוצה את הקו

חוצה את הקו

נלה לרסן

"חוצה את הקו" ריתק אותי אליו בשניות.
שאב אותי בלי יכולת להפסיק.
התעמקתי בשיח, במשמעות, מאחורי המילים והדמויות, בכל פיפס בו.

קלייר ואיירין הן שתייהן נשים שחורות, אך לא נראות במראה שלהן כאלה.
בשלב מוקדם בחייה, קלייר, מחליטה לבצע מעבר לצד הלבן. היא מתחתנת עם בחור לבן בלי שהוא יידע שהיא שחורה.
היא חיה את חייה איתו, בעוד הוא קורא לה "ניג" (ניגר) כי זה מצחיק אותו שהיא נהיית שחורה מיום ליום.
הוא מתעב שחורים ולא מבין עד כמה הבדיחה שלו אמיתית וטראגית ממש.

איירין, מתחתנת עם בריאן, גבר עם חלומות מדוכאים. לא ממומש ועצוב.
היא חיה בקהילה שחורה, בתרבות שחורה ומצליחה להיות יחסית שלווה מאוד.

הכל משתנה שהיא פוגשת לאחר שנים לא מעטות באופן אקראי לגמריי את קלייר.
לאיירין הכל מתחיל להתערער.
היחס שלה לקהילה, לבריאן, לחיים שלה, למשמעות, ליופי...
העולם מתחיל להיחרב עלייה בקצב לא פשוט בכלל, בספר דק ותכליתי.

שאלות רבות שאלתי את עצמי בספר הזה:
מה מהות השינוי שיופי ופיתוי מסוגלים לעשות?
מדוע שאישה תבחר לחיות בסבל, אך העיקר לא להיות מזוהה כשחורה?
למה תמיד צריך לקרות משהו דרמטי בשביל לרצות לעשות שינוי בסבלו של אחר?
כמה רחוק אפשר ללכת בשביל לשמור על העולם הסגור והשמרני שלך?

חלקן נענו. חלקן נשארו פתוחות. ועל חלקן אני עוד צריכה לחשוב לעומק.

היה משפט, שהיה כלול בתוך מחשבתה של אחת הדמויות. הוא משך את תשומת ליבי במיוחד:
"ביטחון. האם זו רק מילה? אם לא, האם הוא יכול להיות מושג רק במחיר של הקרבת דברים אחרים כמו אושר, אהבה...
האם..אמונה גדולה מדיי בביטחון... נוטלת מן האדם את הכשירות לדברים אחרים?"

שאלה מצוינת.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•puapua
והיה העקוב למישור (ועוד סיפורים)

והיה העקוב למישור (ועוד סיפורים)

ש"י עגנון

באוקטובר הקרוב אתחיל תואר בספרות וחינוך.
ראש החוג שלי, הראוי לציון בנחמדות יוצאת דופן המליץ לנו על ספרים לקרוא וספר זה בתוכו.
לא זכיתי שספר זה יהיה כלול בלימודי לבגרות ולכן הגעתי אליו בלי ציפיות. חוץ מהציפיות שיש לי מעגנון כמובן, אשר בספרו 'סיפור פשוט' שבר את ליבי.

כפי שניתן לראות בביקורת הקודמות הלב שלי נשבר מספרים בקלות.
סיפורי אהבה וייסורים הם הדרך לגרום לי לסגור את הספר ולהגיד: אוף. אוף ש"י עגנון למה אתה אף פעם לא מרחם על קוראייך ונותן להם סוף טוב כראוי באגדות לשם שינוי?

אף על פי השפה הקשה והסיוע שלי בביאורים ובהערות שכתב: נפתלי גינתון לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר.

מנשה חיים הוא דמות טרגית.
יושבת אנוכי וקוראת את הטעויות שהוא עושה אחת אחרי השנייה ושואלת את עצמי: באמת עגנון? במציאות הכי אכזרית דבר כזה לא יכול לקרות.
איך חשבת על זה? זה מופלא.
אני מזיזה את הראש לצדדים, מצקצקת בלשון ונמצאת לגמרי עם מנשה חיים, כואבת את הטעויות שלו, את ההשפלה, החרטה והעצב הגדול בסוף והדמעות שעמדו בעייני.

ועכשיו אתם בטח שואלים מה קרה? או שלא. זה גם בסדר.
מנשה חיים ואשתו הם בעלי עסק מצליח וביום אחד מתחילים לרדת מנכסיהם עד לחוסר כל.
לאחר עקשנות בלתי פוסקת שמובילה למצב גרוע יותר מנשה חיים יוצא למסע ארוך לגייס כסף ובדרך..אובדת הדרך, אובדת אישיותו וחוזקו, אובד הוא עצמו.
הכל אבוד ואבד.

הסיפורים והדמיות הנוספות שמתבלים את הספר רק מלמדים ומדגישים את מהות הסיפור, את מהות העניין והלמידה שהספר הזה מנסה להגיד לקורא הנבון:
לפעמים תלך לאיבוד בני, אבל יכול להיות שעד שתבין את זה הכל כבר יהיה אבוד. אל תתייאש, כי לייאוש כבר לא תהיה מטרה. תבנה משהו חדש, כי זה מה שיש לך.
תמיד אפשר לתקן וגם כדאי , גם אם נראה שהכול מקולקל.

מנשה חיים ואשתו חפים מאשמה לאחרים, רק מאשימים את עצמם ובודקים בציציות את מעשיהם וזה דבר מדהים, זה מעביר אותי כקוראת תהליך עצום.
הזוגיות ביניהם היא מרשימה. הם מכילים אחד את השני, סופגים והאהבה שלהם אחד לשני היא מה שמחזיקה אותם גם כאשר אין להם כלום.
אהבה אמיתית שניתן גם ללמוד עלייה בהמשך הספר, שהעלילה משתנה. אף פעם אין ביניהם קנאה ושנאה ובטח שלא נטירת טינה.

אהבתי את כל הדמויות. גם את הדמויות שהרסו למנשה חיים את חייו, כי כולן היו עשויות כל כך טוב, ביצירתיות בגאונות ואת כולן אני מבינה.

כפי שאמרתי בתחילה, שסגרתי את הספר הייתי בהלם קל וליבי נשבר. הסיפור הזה ממשיך ללוות אותי.

כתיבה נפלאה וקשה של ש"י עגנון, דמויות עגולות, חלקן מעוררות השראה וחלקן מעוררות רחמים אך כולן גאוניות.
מתאים לכל גיל, לכל שלב בחיים, חוץ משלב עצוב מאוד, כי זה סתם ישבור את הלב יותר.

תקראו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•puapua
מילים של אחרים

מילים של אחרים

איימי רולנד

מעטים הם האנשים המבחינים בחייהם חולפים ביעף, בהינף יד, פתאום. ריקים, חסרי משמעות.
מעטים עוד יותר הם אלו שמבחינים בכך ומחליטים לעשות מעשה.
זוהי כאמור, דעתי.

לינה היא האישה שאני לא רוצה להיות.
היא מתמללת בעיתון ה'רקורד'. יושבת מאחורי אזניה ואף אחד לא מוקיר לה תודה, בקושי זוכר את שמה. עבודתה היא עבודת נמלים כואבת.
היא שומעת כמעט ראשונה את החדשות הטובות, הרעות והמזעזעות ומעבירה אותן לכתב. ככה חולפות להן ידיעות רבות, בשתיקה ובהכנעה.

יום אחד, היא קוראת ידיעה בעיתון על אישה שהתאבדה. נכנסה לגוב אריות והם טרפו אותה.
היא מגלה שזאת ארלין, אותה אישה שפגשה כמה ימים לפניי באוטובוס. אישה עיוורת.

היא יוצאת לחיפוש, בעיקר אחרי עצמה.
היא לומדת כמה דברים על החיים שלה, שלנו.
על משמעות התחושות והחוויות אשר אנו חווים במהלך היום. על כך שאיננו מרגישים כלום, לא יודעים להרגיש. אפטיים.
היא לומדת כמה הכנעה צריכה להיות לאישה הנותנת את עצמה לטרף אריות. כמה הבנה צריכה להיות לה על עצמה ועל תכליתו של עולמה. איך במותה היא נותנת אפילו לטרף שלה להבין את תכליתו. "אחד המאמנים שלנו לוקח את רוברט לשטח מגודר....אבל הוא מעדיף להישאר בכלוב. הוא עבר הלם. זה ייקח זמן".

מסעה של לינה נלמד במקביל לזכרונותיה מתקופת ילדותה, הוריה ולימודיה באוניברסיטה.
מסעה גם נערך במקביל לאירועים המתרחשים במערכת העיתון, אליה היא נחשפת אט, אט ומרגישה שדברים רבים חובטים בפניה. בתחילה היא הייתה מפנה את לחייה השנייה, אך מסעה מלמד אותה להתמודד ולהילחם על דעותיה והאמת שלה.
היא מבריקה וחכמה, אף שמעטים מבחינים בכך.
היא ממלמלת לעצמה ציטוטים אין ספור במקום לתקשר עם בני האדם והיא חולמנית.

הכתיבה של הספר מעניינת. פעם ראשונה שאני נתקלת בסגנון כה מיוחד. נדרשתי לריכוז רב, עקביות וגם הבנה של הדברים הנמצאים מאחורי המילים.
הסופרת לא מתעכבת על תיאורים מלאים ומעייפים, אלא יוצרת תמונה ייחודית של הדברים אותם היא מנסה לתאר.
הדמויות מיוחדות, מעניינות ומבקשות פענוח והבנה.

אהבתי בעיקר את ראסל, הנקרע בין שני העולמות. זה העיתונאי וזה הדורשת ממנו לינה, להיות אמיתי ומוסרי. אהבתי את הביישנות שלנו ובעיקר את יכולתה של הסופרת להעביר אליי את הבלבול והתמיהה בה דמותו נמצאת.

וכמובן, בשל חיבתי למבוגרים שקטים, נהניתי לקרוא את קוב. מעט מילים, הרבה משמעות.

ממליצה מאוד לקרוא ולקבל הצצה גם לעולם העיתונאי וגם לדילמות רבות וחשובות המעסיקות אותנו בחיי היום יום, אלה אשר אנו מדחיקים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•puapua
האיש משומקום

האיש משומקום

גרג הורביץ

שם הביקורת שלי לספר הזה היא: אם 'מהיר ועצבני' כן, אז למה 'האיש משומקום' לא?

'האיש משומקום' הוא ספר אקשן בעיקרו בשילוב מתח.
לאחר שניסיתי לחשוב מה ה"בעיה" בספר זה, החלטתי שהוא הקדים את זמנו.
ספרי מתח מורגלים בקריאה ולעומת זאת אקשן הוא ז'אנר הנצפה יותר בטלוויזיה ובקולנוע.
הייתי ממש שמחה לראות את מרבית הסצנות שבספר,בסרט, בקולנוע בצירוף גל גדות.

התחלתי לקרוא את הספר בגלל הביקורת של 'הרלן קובן' על כריכת הספר.
אמרתי לעצמי: אם 'הרלן קובן' אומר, מי אני שאגיד לא?

העלילה של הספר אינה מיוחד במינה.
אוואן, יתום X, בעקבות עברו מחליט להיות איש צללים ולסייע לאנשים במצוקה.
"אתה זקוק לעזרתי?" הוא שואל באמצעות טלפון מיוחד ומיד נענה.
לאוואן יש אויבים רבים והוא נכלא בטירה ענקית ע"י אדם בשם 'רנה'.

חלק גדול מהספר עוסק בניסיון של אוואן לברוח מהטירה.
מה שעושה את הספר למיוחד כל כך, הן השיטות שבהן הוא משתמש, המלכודות שבהן הוא נופל והסיפור של 'רנה'.
זה מרתק להיכנס לתוך ראשה של דמות, לדמיין מה יהיה הצעד הבא שלה ועוד יותר מרתק אותי לדעת מהיכן שואב הסופר את הרעיונות שלו, את חלקם אפילו זיהיתי בסדרות שצפיתי בהן (דבר שפחות אהבתי).

דמויות הרקע בספר כלל לא הוסיפו לחוויית הקריאה שלי (מלבד 'רנה'), אך הן לא היו מיותרות לחלוטין.
הניסיון של גרג להכניס לספר שלו חמלה ואנושיות בדמויות מרושעות שתאוות לכסף ולרצח היה נדוש, אך עם זאת קיבלתי את זה באהבה.

הסוף של הספר היה מפתיע, אך אני בטוחה שאחד הקוראים חשד שדבר כזה עלול לקרות.
אהבתי מאוד שגרג, הסופר, השאיר פתח לספר נוסף, זה תמיד משאיר אותי מעוצבנת ותלויה באוויר. וזאת תחושה שאני נהנית ממנה אחרי קריאת ספר.

אם לסכם את הספר 'האיש משומקום':
עלילה- נדושה.
סצנות- מרשימות, מעניינות ומפתיעות.
דמויות- אינן מחדשות במיוחד.

האם לקרוא?
עד כאן. את זה אני כבר לא מחליטה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•puapua
גיבור

גיבור

אריק צ'רניאק

'גיבור' הוא ספר שזעזע אותי.
כבר עם תחילת הספר נזרקתי לתיאורים וסיטואציות שכמעט עקרו את ליבי והעלו לי בחילה.

הספר מתמקד במקביל בשלוש התרחשויות שונות שקשורות זו בזאת.
הראשונה היא של גיבור הטייס, השנייה היא של משפחתו של גיבור, והשלישית היא של מפקד צבא לשעבר.
באמצע נכנסת התרחשות נוספת שגורמת לתפנית מעניינת מאוד בעלילה ומעלה שאלות רבות על מוסריות, עתיד וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת בשביל הרווח האישי שלנו.

אז מה באמת אריק צ'רניאק ניסה לומר לי? לקוראים?
אני מתחבטת בשאלה הזאת עוד.
אני לא בטוחה אם הוא ניסה להעביר מסר, לזעזע, להעלות מודעות או פשוט סתם לספר סיפור, לספר מציאות או דברים על העתיד.


בתחילת הספר מקבלת אותי סיטואציה איומה ובה חיילי מגב מתנכלים, יורקים ומקללים.
בהמשך אני פוגשת דמויות מוכרות מהמציאות שלנו כמו: יונית לוי ורון חולדאי.
בנוסף, אי אפשר לא לשים לב לניסיון של אריק להשליך תכונות של פוליטיקאים מוכרים על הדמויות בספר..תכונות שזועקות לי את שמותיהם בברור!

הספר מתרחש בצלה של מלחמת טרור המתרחשת בישראל נגד אויביה ויחד עם זאת חלק מהאזרחים במדינה רוצחים אחד את השני בשל דעות כאלה ואחרות.
המלחמה מתוארת בספר לפרטי פרטים. אזרחים שתלויים על עצים ברחובות, איברים קטועים, מלחמות על אוכל וטראומות.
אחד הדברים שהסבו את תשומת ליבי הן סגירות המעגל המתקיימות בספר הזה.
ברגע אחד אישה חוטפת לחם וברגע השני היא שרועה על הכביש, ללא רגל. וזוהי רק דוגמה אחת.

אריק לא בוחל בתיאורים, מזעזע את ראשי וליבי וגורם לי לתהות לא פעם, ככה, ככה תראה המלחמה הבאה שלנו?


ושוב איני מבינה האם אריק מספר סיפור או מעביר מסר, כי אם הוא מספר סיפור, למה הוא כל כך מתאמץ להדגיש דמויות מהפוליטיקה הישראלית בספרו?
מדוע הוא משתמש בדמויות שאנו מכירים? למה הכל דומה?


אם זה לא היה ברור עד כה הסיפור פנטסטי בעיניי.
אם הצלחתי לפחד ולהזדעזע הוא הצליח.
חששתי, נחרדתי, נגעלתי והופתעתי בכל רגע מהתפניות השונות בסיפור, ממידת האכזריות ומכמות הידע שאריק היה צריך ללמוד ולקרוא לקראת כתיבת ספר כזה.

אין ספק שאין כאן הוכחה חיה לכך שזה ספר ביכוריו של הסופר. זה מאוד הפתיע אותי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•puapua
גבר מאוהב

גבר מאוהב

קרל אובה קנאוסגורד

"אני מכיר כמה, לא הרבה שתמיד עושים את הדבר הנכון. הם תמיד אנשים טובים. אני לא מדבר על אלה שלא עושים שום טעות כי הם לא עושים כלום, כי החיים שלהם כל כך קטנים ששום דבר לא יכול בעצם להיהרס, כי יש גם כאלה".

כשסיימתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי מאיפה להתחיל את הביקורת שלי.
האם להתחיל מהפנים של הספר, ממה שהוא ניסה להעביר או להתחיל מהדמות.

קרל אובה הוא לגמרי אנחנו.
הוא רוצה לחיות את חייו בשקט, בלי הפרעות, בלי תזוזות- הוא והכתיבה שלו. ליצור. להשאיר חותם בעולם.
אבל פתאום, יש ימים כאלה שהוא מתעורר בבוקר ורוצה את המשפחה, את לינדה אשתו, את הילדים ורק לרגע קט מרגיש כמה טוב חלקו.
קרל אובה הוא כזה שרוצה כל הזמן לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנחנו.

לא יכולתי ברגעים רבים בספר שלא לחשוב לעצמי, תגידי, את, את לא קרל אובה לפעמים?

גבר מאוהב זאת כותרת ממש קטנה בשביל הספר גבר מאוהב.
קרל הוא גבר מאוהב, שכל הזמן מאוהב במה שאין לו.
הוא מזכיר לי ילד, שכל הזמן רוצה את מה שאין.
ילד, שלא מצליח לדחות את סיפוקיו, שלא מצליח להסתכל מסביב ולהבין את המציאות האחרת שבה הוא נמצא עכשיו, ילד שלעתים מנסה לעשות דווקא.

הוא סופר מוכשר שלא מרוצה מעצמו בכלל. לא מהכתיבה שלו, לא מאיך שרואים אותו ולא מאיך שהוא באמת. הוא מותש.
הוא שואף לאידאלים אישיותיים פנימיים ונכנס לדיכאון שהוא מבין שמה שהוא מרגיש ומה שהוא עושה בפועל הוא לא אותו דבר.

הוא מתחשב אף על פי שבא לו להתנהג בחוסר אכפתיות.
הוא מבצע את המשימות, למרות שבא לו לזרוק הכל וללכת לכתוב.
הוא אומר דברים רק כדיי להיראות אחרת בעיני מי שמתבונן בו או מקשיב לו.
ולמרות שהוא מתוסכל מכך ולמרות שהוא לא רוצה לעשות את זה באופן הזה, הוא ממשיך בדיוק באותה הדרך, לאורך כל הספר.
הוא לא מרוצה ולא מאושר וכל הזמן מסתכל החוצה ורוצה להיות שם. רק לא בבית, רק לא עם אשתו, רק לא עם הילדים.

מצד שני, לקרל אובה יש ימים שהשמש פתאום זורחת לו.
הוא מרגיש שהילדים הם כל עולמו, מרבית חייו,משמעותם, הוא רוצה ילד ואז מבקש עוד אחד ועוד אחד ואז שוב תפנית, שוב אני כועסת...הוא משאיר את אשתו לבדה, בתסכולה, בבכייה ולא מבין למה היא לא מבינה שהוא צריך שקט, שהוא צריך לכתוב, שהוא צריך להיות לבד.


השיח הפנימי שיש לו עם עצמו כתוב בצורה נהדרת.
הרגשתי שמישהו מדבר אליי ומספר לי איך החיים שלו עוברים, איך הוא מרגיש, הרגשתי הכל. הרגשתי שאני משוחחת איתו או יושבת שולחן ליד ומצוטטת למה שהוא אומר.
הרגשתי את המבוכה שהוא רב עם אשתו ומנסה להציק לה.
הרגשתי את הכעס בתוכי שהוא כל הזמן עוזב אותה כדיי לכתוב.
הרגשתי עצב שקראתי את מה שהוא חושב ומרגיש על עצמו.
לקרוא את מה שהוא חושב ברגעים כל כך אינטימיים ואישיים עורר בי את כל הרגשות גם יחד והיו רגעים שפשוט התעייפתי, ששאלתי את עצמי: מה קורה כאן?מה יש להם לזוג הזה? מה יש לקרל אובה הזה?

לינדה, אשתו של קרל אובה היא זאת ששברה אותי לגמרי.
היא כל כך חלשה, כל כך מאוהבת, כל כך רוצה לרצות ושהכול יהיה מושלם כמו באגדות.
היא בוכה באמצע הלילה ושקרל אובה מתעורר ושואל אותה מה קרה היא מזכירה לו את הריב שהם רבו לפני שעתיים ומתנצלת בבושה, כאילו מה כבר עשתה, כאילו מה כבר ביקשה. היא שברירית ונוטה להתפרצויות, מוציאה את מה שהיא מרגישה ומתחרטת על מילותיה החדות. ושוב פעם אני מוצאת בלינדה את המציאות, את מה שקורה באמת, גם בחיים האמיתיים. מצאתי את עצמי מחייכת בעצב שהבנתי שלינדה היא לא דמיונית.


קרל מתמודד גם עם עצמו ועם האופי שלו, עם החולשות שלו. הוא לא אוהב להתמודד עם ריבים וויכוחים, הוא לא אוהב לפתח שיחה, הוא לא אוהב להציק ולהיכנס לרגעים מביכים ורבות הפעמים שהוא עצמו מפסיד מכך וגם פוגע בקרוביו.
הוא מלקה את עצמו על כך שהוא כזה, אך אינו מנסה לשנות את זה.
וזה מה שכל כך מרתיח בו. הוא כזה פסימי, כזה סופני, מקבל את המציאות שככה היא, וככה אני וככה החיים ולא נוקף אצבע לעשות אחרת.
לא נוקף אצבע לשנות..
הכל פשוט ככה, וככה חרא וככה נשאר.

ואחרי כל המאבק, ואחרי כל הקושי נשאר את הדף האחרון של הספר, סוף המאבק.

תהנו ולמידה מהנה על עצמכם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•puapua
החיים אחריך

החיים אחריך

ג'וג'ו מויס

הספר, ללכת בדרכך בהחלט היה מעבר לכל דמיון.
ואולם, עצם העובדה שאני מתחילה את הביקורת שלי עם המשפט הזה, לא בהכרח מעידה על כך שהוא היה טוב יותר מהחיים אחרייך, ההפך הוא הנכון.
לספר החיים אחרייך, היה משהו שלללכת בדרכך לא יכול להיות לעולם וזה ערך מוסף.

ערך מוסף לחיים עצמם, לחיים של כולנו.
חיים שבהם אנו יכולים לאבד את האנשים שיקרים לנו מכל, שהיו המשמעות לחיינו, עצם קיומנו. ומה נעשה מחר בבוקר?

ג'וג'ו מויס, הנפלאה בכתיבתה כבשה אותי גם הפעם.
לאו דווקא בסחטנות רגשית ובסיפור קורע לב, אלא במפגש עם המציאות, בנקודת מבט.

לואיזה קלרק, בחיים אחרייך מתמודדת או יותר נכון לא מתמודדת עם החיים שאחרי מותו של אהוב ליבה.
היא אבודה לגמרי וזה מה שכל כך נפלא. לראות איך דמות מבולבלת, הופכת אט, אט למגובשת, לאחרת. ואיך, כל רגשותיה ותחושותיה נפרשים אל מול הקורא, מולי.

פיתוח העלילה של לואיזה קלרק היה בעייני יצירתי ומרענן ולא צפיתי אותו בכלל.

הוא הפגיש אותי עם צחוק ועצב וגם המון למידה עצמית.

אני כל כך מודה על ספרים שאני יכולה לא להניח מידי ולקרוא אותם גם באחת בלילה, אני מרגישה שהם חלק ממני, מהאנרגיה שלי.

הלוואי שג'וג'ו תמשיך להתפתח ולהפתיע אותנו, הקוראים עם עוד ספרים מחדשים ומרעננים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•puapua

ביקורות נוספות על "בקצב הלב"

בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

זהו הספר הראשון של קולין הובר שאני קוראת ובהחלט מרגישה שזה לא יהיה האחרון. ספר עצוב ובגלל זה נגשתי אליו בחשש (כי גם ככה עצוב לי בזמן האחרון ולהוסיף עוד לא נראה לעניין). מצד שני משהו בספר משך אותי ואני לא מתחרטת שהתגברתי על החשש והחלטתי לקרוא בכל זאת. בכלליות, יכולה להעיד כי הספר מרגש ומצליח לגעת בנימי הנפש העמוקים.
הספר כתוב כיומנה של נערה בת 18 בשם לייקן, אך לטעמי הוא אינו ספר נוער קלאסי וגם מבוגרים יוכלו להתחבר אליו בקלות, משום שמדובר בנערה בוגרת לגילה. לייקן התבגרה בעל כורחה, כמעט בין לילה, עקב מותו הפתאומי של אביה, שהותיר אותה עם אח קטן בן תשע ועם אמא שבורת לב שעל אף הקושי עושה הכל כדי להותיר את המשפחה עם הראש מעל המים, גם מהבחינה הכלכלית. האם מתקבלת למשרה טובה במישיגן, דבר שמאלץ את המשפחה לעקור מהבית שבו גדלה לייקן. לייקן ממורמרת מהמעבר, אך מבינה כי לא הייתה ברירה.
כבר ביומה הראשון בשכונה החדשה, פוגשת לייקן בוויל, בחור קצת יותר גדול ממנה שגר בבית ממול. הם נפגשים בזכות האחים הקטנים שלהם שהתחברו מיידית. גם לוויל יש אח בן תשע שיותר מאוחר יתברר ללייקן שהוא כל עולמו. בהתחלה הם נפגשים בצורה אקראית, מפגשים קצרצרים מתוקף היותם שכנים. הדבר שמשנה את התמונה הוא נסיעה משותפת למכולת, שבמהלכה נפתחת לייקן בפני וויל. באופן שמפתיע גם אותה היא מספרת לו על אביה. כנראה הפתיחות שלה עושה משהו בליבו של וויל, שמזמין אותה לדייט שבמהלכו חושף מעולמו.
מתברר שהחיבור ביניהם מתחזק באותו דייט שמבחינת לייקן יכול היה להימשך לנצח. החיבור מתרחש בערב סלאם שוויל לוקח אליו את לייקן. גם אני לא ידעתי מה הם ערבי סלאם, מתברר שאלו ערבים בהם עולים אנשים על הבמה ומקראים מיצירותיהם באור הזרקורים, לרוב מדובר בטקסטים של שירה מדוברת ומתלווה להקראות גם תחרות, אך זה פחות משמעותי בעיני.
בערב זה נחשפת לייקן לסיפורים לא קלים. וויל חשב שהוא ולייקן יהיו רק צופים, אך בסופו של דבר עולה על הבמה עם "משהו ישן" ואז מתגלה ללייקן שגם הוא עבר דבר או שניים בחייו.
"אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים. פתאום אנחנו הופכים לשני האנשים היחידים בחדר, כל הרעש החיצוני מתפוגג ונעלם".
בשלב הזה אפסיק לכתוב על עלילת הספר. מה ביגר את לייקן הקוראים יודעים כבר מהתקציר ומה ביגר את וויל?
הספר חשף אותי לעולם חדש ולא מוכר ולצעיר וצעירה קצת שונים מצעירים שאני רגילה לפגוש כיום. לא נראה לי שצעירים רבים כיום, היו מתעניינים בערבי שירה מדוברת. כמו כן, לא נראה לי שרבים היו מסוגלים לשאת על כתפיהם את כובד האחריות שנושאים וויל ולייקן על כתפיהם.
השוני והייחודיות בוויל ובלייקן ריגשו אותי וחיברו אותי אליהם ביתר שאת. מתישהו בסיפור משהו אילץ אותם להיפרד, אך כקוראת קיוויתי בכל ליבי כי החיבור שנוצר ביניהם ימשיך להתפתח לכיוונים טובים, לרפא כל אחד מהם ולשרוד את החיים הלא קלים של שניהם.

לפני 6 ימים•לקרוא ברון - חנות ספרים
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

באנגלית הרומן נקרא slammed. אין שם מתאים יותר לרומן זה.
החיים הטיחו בלייקן: אביה נפטר בפתאומיות, היא, אמה ואחיה עוברים למדינה חדשה, היא מכירה בחור, סופסוף, שמרגש אותה.
הנה קרן אור ורדרדה לחיים ואז... שוב מכה.

ברומן, לייקן לומדת להטיח בחזרה.

פּוֹאֵטְרִי סְלֵאם (poetry slam), בתרגום חופשי "הטחת שירה".
אירוע בו משוררים קוראים או מדקלמים יצירה מפרי עטם, בסגנון הנקרא "ספוקן וורד" (מילה מדוברת).

ללא ספויילרים אציין כי הרומן מקסים וכואב.
לייקן ומשפחתה המורחבת (תקראו, תבינו) חודרים לנשמה והסיפור צובט בלב ומאגרף את הבטן.
כתוב טוב, שזור בשירה מדוברת.

ממליצה בחום רב, לא רק לאוהבי רומנים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•michalro
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

השבוע חגגתי עם ילדי את מסיבת סיום יב'. מאושרים עד הגג היו כל התלמידים , סוף סוף הם מסיימים את הפרק המעצבן בחיים, אין יותר שיעורים
אין יותר מבחנים, הם חופשיים ומוכנים לחיים האמתיים, בזכות הכימיה יוכלו לדעת על מצבי צבירה ואינטראקציות
בין אטומים, בזכות שיעורי לשון ידעו איך לדבר בחיים ,וכמובן איך שנשכח את מתמטיקה, כמובן ש – 5 יחידות , חובה.
בלי 5 יחידות התלמיד לא נחשב בכלל, ועכשיו הוא יידע לפתור את כל הבעיות בחיים.

האומנם?
האומנם בית הספר מכין אותנו לחיים? לחיים האמתיים ? להתמודדות עם מצבים?

את ויל בית הספר לא הכין מספיק טוב להתמודד עם הטרגדיה , עם המוות הפתאומי של הוריו , עם הכאב וגודל
האחריות שהוטלה עליו לגדל את אחיו הקטן.

לייקן עוזבת עם אימא ואחיה את עירה לאחר מות אביה , ועוברת לגור בסמוך לויל.
מפגש בין שתי המשפחות שהגורל הנחית עליהן מציאות קשה מתחברות והופכות למשפחה אחת.
חיבור עמוק וניצוץ אהבה מתפתח ונרקם בין לייקן וויל , אך תגלית חדשה ומפתיעה מעמידה את מערכת
היחסים שלהם בסכנה. הספר כתוב מנקודת מבטה של לייקן, מנקודת מבט של נערה מתבגרת, ומעורר תהיות ומחשבות על משמעות החיים.


אילו רק ידענו מה צופן לנו עתידנו היינו מתכננים את החיים אחרת. מחבקים ואוהבים יותר, פחות כועסים, מדלגים על דברים שוליים ועושים רק את העיקר וכמובן אומרים את המשפט הנכון ברגע המתאים.
אבל החיים מוכתבים לנו , אנחנו אולי חושבים שאנחנו שולטים עליהם אבל ההיפך הוא הנכון.

הדף האחרון בספר מסכם בעיניי כיצד עלינו לראות את החיים:
"תמצאו את האיזון בין הראש ללב ,תמתחו את הגבולות שלכם, בשביל זה הם קיימים , אל תיקחו את החיים יותר מדי ברצינות, תצחקו הרבה לפחות פעם ביום, אל תשאלו הרבה שאלות כי לא על הכול תמצאו תשובות , דעו על מה להילחם ועל מה לא, אבל אל תלחמו יותר מדי, שמרו על ראש פתוח רק כך יוכלו להיכנס אליו דברים חדשים. ואחרון חביב לעולם אל תתחרטו"

לא הייתי שולחת אתכם במיוחד לחפש את הספר, אלא אם תרצו להעביר כמה שעות קלילות של קריאה. לדעתי הוא מתאים יותר לבני נוער מאשר למבוגרים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קארן
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

אני לא קוראת ספרי זבל.
אני לא טיפוס שקורא ספרים מטופשים.
אף פעם לא הייתי מהאנשים שמבזבזים את הזמן על ספרים אידיוטיים.
קוראת את "בקצב הלב"

זה מה שלייקן, הגיבורה המקסימה שלנו, עושה לאורך כל הספר הזה.
"רוב הבנות היו מתארות אותו כשווה, אבל אני לא רוב הבנות." (ולכן את תבזבזי רק חמישים מילה על הגובה שלו, שרירי הבטן שלו, שרירי הזרוע שלו, העיניים הירוקות כאיזמרגד שלו (צריך לחוקק חוק שאוסר להשתמש בדימויים כאלה))
"אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שמשתטות בגלל בנים." (מה את סחה! אז ככה את נשמעת כשאת נורמלית?)
"אני שונאת את מישיגן."
[עשרה עמודים אחר כך]
"אני מתה על מישיגן."
[שני עמודים אחר כך]
"אני שונאת את מישיגן."
"אני אף פעם לא מסגירה מידע בחופשיות כזאת." (מדברת, מדברת, מדברת על מותו של אבא שלה (לא ספוילר) עם אדם כמעט זר לחלוטין.)

שקיות הקאה חינם

"אני לא מאמינה שממש הפכתי להיות אחת הבחורות האלה שמכרכרות סביב בחור. אני כל כך מתעבת את זה; אני מתחילה לבחון בעיון כל פרט ופרט בו בניסיון לאתר איזה פגם. לשווא. עד עכשיו הכל בו מושלם לגמרי."

"הוא פושט את מעילו, כורך לי אותו סביב הכתפיים (בעודו צורח בקול: "קלישאה! אני קלישאה!") ואוחז בידי כדי להעביר אותי אל הצד השני של הרחוב. אני מרגישה קצת פתטית עם העזרה שלו - אני יכולה ללכת בכוחות עצמי. אבל אני לא מתנגדת, ומרגישה צבועה בפני התנועה הפמיניסטית כולה." (עזבי פמיניזם, מה עם קצת כבוד עצמי)

"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (צודק לגמרי, אומרת הסופרת בתרחיש היפותטי אידאלי, מועכת את הטיוטה וקולעת ישר לפח בניסיון השלישי.)
"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (זה לא מגניב להפוך את זה למשפט שלכם, חבר.)
"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (באמת? פעם שלישית?)
"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (בלעכס.)

"אז לאח שלך קוראים קולדר?" (שואלת הבחורה שקוראים לה לייקן. יש בסיפור גם קֶל, גֵווין ואֶדִי הבת.)
"ההורים שלי ניסו במשך שנים לעשות עוד תינוק אחרי. בסופו של דבר הם הולידו את קולדר, כששמות כמו 'ויל' כבר לא היו כאלה מגניבים." (הספירה לאחור מתחילה: שלוש... שתיים... אחת... ו-)
"אני אוהבת את השם שלך." (הפתעה בקהל)
אני מתחרטת על המשפט הזה ברגע שהוא יוצא לי מהפה. זה נשמע כמו ניסיון עלוב לפלרטט. (לא, כי באמת זה משהו אחר לגמרי.)

"אני לוקחת נשימה עמוקה, מפנימה את העצה הנבונה שקיבלתי ממנה. "וואו, אלה שאלות ממש עמוקות," אני אומרת."
(קורא יקר שים לב! תובנות חשובות לפניך! חבל שלא הוסיפה גם אורות מהבהבים ושילוט)


רקורסיה לנצח

"הוא צוחק. אני אוהבת את הצחוק שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת את הצחוק שלו." (מעצבן אותי שמעצבן אותך שאת אוהבת את הצחוק שלו.)

"טוב, אז ברוכים הבאים לאיפסילנטי," הוא אומר. הוא מנתק את ידו מידי (אווו, איך לייקן תעמוד בזה) ומכניס אותה אל כיס המעיל שלו. "מאיפה באתם?"
"טקסס?" אני משיבה. אני לא ממש יודעת למה קצה המשפט שלי נשמע כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת בכלל את השאלה למה זה יצא כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת את הסיבה לכך שאני מנתחת - אני מבולבלת. (איזו חדות אבחנה.)
זה בטח בגלל המחסור בשעות שינה שצברתי בשלושת הימים האחרונים. (זה בטח בגלל מחסור מולד בתאים אפורים.)


זהירות, מטאפורות משתלבות מימין

"היא, קֶל וקולדר יושבים שלושתם מול הדלפק. הם מגלפים דלעות. היא לא יכולה לדבר עכשיו. זה טוב.
[...]
"אז תגידי," אני אומרת, בתקווה שתבין את הדו משמעות מאחורי מה שאני עומדת לומר. "אכפת לך אם רק נגלף דלעות הערב? זה בסדר אם זה כל מה שנעשה? רק נגלף דלעות?"
היא מחייכת וחוזרת להתמקד בדלעת שמולה.
"בטח. אבל אנחנו לא יכולים לגלף דלעות בכל ערב, לֵייק. באיזשהו ערב נצטרך להפסיק לגלף דלעות." (אין לי אח בן תשע, אבל יש לי אחות בת שמונה ואחות בת עשר ושתיהן לא היו נותנות לדו-שיח התמהוני הזה לעבור בלי הערה.)
[חמישה עמודים הלאה]
"פשוט היו לי כמה דקות לפני שאני יוצאת לעבודה, וחשבתי שנוכל לדבר."
אני מנתקת את עיני מהמבט שלה, רוכנת קדימה ולוקחת את העט שלי. אני סוגרת את המכסה שלו וגם את המחברת (מולטי טסקינג. אני מתרשמת) ותוחבת את שניהם לתוך הילקוט שלי.
"אני עדיין מגלפת דלעות, אמא."
[עשרה עמודים הלאה]
"אחרי שאימא שלי נרדמת שוב, אני יוצאת לסוּפֶּר. המנה האהובה על קל היא בזניה. ככה הוא היה אומר פעם לזניה, אז אנחנו עדיין קוראים לזה בזניה. אני קונה כל מה שצריך להכנתה, חוזרת הביתה ומתחילה לבשל.
"יש ריח של בזניה," אומרת אימא כשהיא יוצאת מהחדר שלה.
"כן. חשבתי להכין הערב את המנה האהובה על קל. הוא יזדקק לה." (חשיבה אמריקאית אופיינית - אוכל יסדר את זה.)
היא ניגשת לכיור ושוטפת ידיים, ואז מתחילה לעזור לי לסדר את שכבות הפסטה. "אז נראה שהפסקנו סוף סוף לגלף דלעות?" היא שואלת.
"כן," אני עונה. "כל הדלעות כבר גולפו."
[...]
"אחותך אמרה לך שאנחנו צריכים לדבר הערב?"
"כן. אבל היא לא היתה צריכה. אוכלים בזניה."
אימא שלי ואני מסתכלות עליו שתינו.
"בכל פעם שאנחנו אוכלים בזניה, סימן שקרה משהו רע. הכנתן בזניה כשסבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שאבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שעוברים למישיגן. או שמישהו מת או שעוברים לטקסס." (לא יכול להיות שהם הכינו לילד את המנה האהובה עליו רק בהקשר הזה.)
[שקט. גילוי מרעיש. דמעות. חיבוקים.]
"את חייבת להבטיח לי משהו, לייקן."
"או-קיי," אני אומרת.
"בחיים אל תכיני יותר בזניה."
(אם החיים נותנים לך לימונים, תסחט אותם כמו מטאפורות.)

טעם החיים
גימיקים, דא.

"הוא אמיתי? בחור חתיך שגם מצחיק אותי אוהב שירה? שמישהו יצבוט אותי. בעצם לא - אני מעדיפה לא להתעורר." (נשארו שקיות הקאה?)

הספר הזה נהנה מאוד לדבר על שירה, לצטט שורות משירים, לנסות להיות בעצמו פואטי ומה לא. כל פרק נפתח בציטוט משיר של האחים אווט, שלא הכרתי קודם. אישית לא התרשמתי. אולי זה התרגום, ואולי חייבים לשמוע את זה עם המוזיקה, אבל ארבע שורות פשטניות כמו -
נמאס לי מהמחלה הרעה הזאת
איך כל הזמן חסר לי משהו
ועם כל יום שעובר
זה רק הופך נורא יותר
- פשוט לא עושות לי את זה.
בהתחלה חשבתי שזה נועד לסייע לקידומי מכירות. כלומר, אם אני אוהבת את האחים אווט ויוצא ספר שמצטט אותם למוות אני בטח אקנה אותו, נכון?

אבל כבר בפרק השני חזרתי בי. ויל, הבחור החתיך והמצחיק וחובב השירה, מתעסק עם סוג שירה שחביב גם עלי: פואטרי סלאם. שירה מדוברת שהיא שילוב של דקלום ומחוות והטעמה והבעות פנים. היא יכולה להיות מצחיקה, מרדנית, עצובה או מטלטלת, מחורזת או לא; היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר מדהימה מהטקסטים המוצגים בספר; האהבה שלי לפואטרי סלאם רק מוסיפה לעוינות שלי כלפיו. אני מניחה שאני צריכה לשמוח שהוא מפגיש אנשים עם התופעה הזאת, אבל זה עדיין מתסכל אותי.

ככה נראה פואטרי סלאם טוב באמת. כל סרטון אורך כשלוש דקות. אם יש לכם רגע, תסתכלו על זה:
www.youtube.com/watch?v=vnKZ4pdSU-s
(אנגלית. קטע הפואטרי סלאם הכי טוב אי פעם.)
https://www.youtube.com/watch?v=k_jsQZnyoG0&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=pmOof1T35TY&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=igiPDChlptg&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=KTIw8x5gzRk&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=p6XoLjFDKVM&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=Cn7lySRgFeY&spfreload=10
(כולם בעברית)
ישמח אותי נורא אם תידבקו בחיידק הזה.


brilliant lake

"הוא יושב בכיסא שלו ונועץ בנו מבט בזמן שאנחנו מצחקקות כמו ילדות בתיכון." (לא רוצה להישמע קטנונית אבל היי, אתן באמת בתיכון)
"השיזוף שלי מתחיל לדהות." (חמודה, עברתם מטקסס למישיגן לפני פחות משבוע.)
"בדרך כלל אני מבינה בדיחות מהר, אבל המוח שלי קצת זוחל לאחרונה, ויש לו סיבה טובה." (תזכירי לי? אה, כן, יצאת עם בחור פעם אחת ואז הסתבר שאתם לא יכולים לצאת ומאז עברו שבועיים)
"בדיוק כשחשבתי שהוא שכח ממני, הוא עושה משהו כזה (=מסתכל עליה, תארו לכם). עד סוף היום אני שקטה מאוד ומנסה לנתח את מעשיו. בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה אחת בלבד: הוא מבולבל בדיוק כמוני." (וואו. מפגן של חשיבה מעמיקה ויסודית תוך העלאת המוני אפשרויות ופסילתן בזו אחר זו)
"היו לי שבע עשרה אחיות, שנים עשר אחים, שש אימהות ושישה אבות." אני לא מצליחה להחליט אם היא מתבדחת, אז אני לא צוחקת, למקרה שלא. (היא לא. אבל מה את יודעת, צחקתי בכל זאת.)
"ברגע שאני מגיעה אל החדר שלי, אני צונחת על המיטה ופורצת בבכי. עם זאת, סוף סוף יש לי השראה לשיר שלי (זאת מטלה לבית הספר, אם שאלתם). אני לוקחת עט ומתחילה לכתוב תוך כדי ניגוב הדמעות שנמרחו על הנייר." (לזאת ייקרא לב שבור פונקציונלי. איך אמר אריך קסטנר, "האצל כאבך, הו רוברט, וּפַיֵּיט!")


בדיקת מלאי

מתוך התקציר:
"רומן (יש) נוגע ללב (נו) על משפחה שמוות פתאומי ריסק אותה לחתיכות ("חתיכות" כמו "בנות שמעיפות את שערן הארוך אל מעבר לכתף"? - יש אחת), אך גם הביא לחיבור לא צפוי של זוג אוהבים (לא צפוי? לא צפוי?! רק תעיפו מבט בכריכה).
בעקבות מותה הפתאומי של אביה, נאלצת לייקן בת השמונה־עשרה לתמוך רגשית גם באמה וגם באחיה הצעיר (טריקת דלתות היא הדבר הבא בטיפול רגשי). כלפי חוץ היא נראית מאוששת ונחושה (כמו שאני צנצנת), אך בתוך תוכה היא אבודה לגמרי (נחשו מי ימצא אותה!).
עד שהיא נתקלת בבחור צעיר אחד, וִיל (אמרתי לכם), שכנהּ החדש בן ה־21, חובב נלהב של תחרויות שירה מרתקות (זו לא תחרות. רק לפרוטוקול. העיקר הוא הסלאם. הניקוד, הזוכים, זה תוספת). ימים ספורים לאחר הכרותם (12 שעות, נגיד) כבר נרקם בין ויל ולייקן חיבור עז, שנוטע בה תקווה חדשה (אוווו).
אלא שזמן קצר לאחר הדייט הראשון והמסעיר שלהם המציאות טופחת על פניהם (מסביב יהום הסער), כאשר הם מגלים לתדהמתם משהו שמאלץ אותם להיפרד. עתה עליהם לעשות הכול כדי לאזן בין הרגשות שמקרבים ביניהם לבין הכוחות שמפרידים ביניהם (ואם זה לא מרגש, איני יודעת מרגש מהו)."

משהו שלעולם לא הייתי עולה עליו לבד:
"קולין הובר היא סופרת אמריקנית."

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פֶּפֶּר
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

תגידו ספר קצת קיטשי, תגידו ספר טיסה, הכל נכון אבל יחד עם זאת כל כך נהניתי מהקריאה, כתיבה זורמת וסוחפת, נשארתי עד שתיים בלילה כי לא יכולתי להניח מהיד עד שאדע את הסוף. ממליצה בחום!

זהו רומן מרגש, נוגע ללב, מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים כמה וכמה פעמים לאורך הקריאה. סיפור על התמודדות על מוות, על ילדים שנאלצים להתבגר מוקדם מהצפוי ולקחת אחריות על חייהם ועל חיי משפחתם. לדעתי מתאים גם כספר קריאה לנוער. כתיבה בהירה וזורמת מאד.

לייקן בת השמונה עשרה היא הגיבורה הראשית. אביה נפטר בפתאומיות והיא נאלצת לעבור עם אמה ואחיה הקטן למקום מגורים אחר, למישיגן, לבית קטן יותר.
לייקן מרוסקת ובודדה. במישיגן היא פוגשת בויל, בן העשרים ואחת, השכן החדש שלה. הוא עוזר לה לפרוק את הארגזים והם מתאהבים. העתיד מתחיל להיראות ורוד יותר. אבל מתברר שהמציאות לא כל כך פשוטה והיא לא מאפשרת להם לממש את אהבתם. הם נאלצים לעצור את מה שזה עתה החל.
לייקן מתייסרת וכך גם ויל. הם רואים זה את זו כל יום אבל נאלצים לשמור על קשרי שכנות בלבד.

יום אחד לייקן מוצאת פתק אהבה אצל אמה בחדר ושומעת שיחת טלפון וחושבת שאמה מאוהבת מחדש. אמה מבקשת לשוחח אתה ועם אחיה ואז מתברר ללייקן שזה לא בדיוק מה שחשבה. מה שמתגלה לה, מאלץ אותה להתבגר, להיות חזקה ולהתמודד עם עתיד לא פשוט בכלל.

למזלה של לייקן, ויל עומד לצידה ועוזר לה להתמודד. ויל בעצמו יתום מהוריו שנהרגו בתאונת דרכים ומגדל לבדו את אחיו הקטן. הוא חובב שירה ולוקח את לייקן לערבי שירה. בסיפור משולבים קטעי שירה מרגשים על נושאים לא פשוטים מחיי היומיום.

ציטוט עצוב אבל כל כך נכון: "כי כל הדברים האלה, בלי יוצא מן הכלל, הם בני-חלוף, שום דבר לא ניצחי. הדבר היחיד שמשותף לכולנו הוא הסוף הבלתי נמנע. כולנו נמות בסוף".

סיפור עצוב אבל מסתיים בנימה אופטימית עם תקווה לעתיד טוב יותר שכולל בתוכו אהבה וחום! ממליצה מאד לקרוא!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•תושיק
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

בקצב הלב:
מאחורי הספר הזה יש סיפור קטן.
אני וחברה שלי עוד מימיי התיכון החלטנו ללכת ליריד ספרים בדיזינגוף סנטר. נעזוב את זה שלקח לנו בערך חצי שעה לאתר את המקום בתוך המקום שמחליט לקרוא לעצמו קניון שזה בעצם מבוך של חנויות, כשהגנו פשוט חשכו עיניי.
הבנתי שעשיתי טעות שהסכמתי ללכת איתה, כי כל הספרים בדוכנים היו ספרי ארוטיקה.
אני לא קוראת ספרים מז'אנר זה,אין לי בעיה עם אנשים שכן קוראים את הז'אנר אבל אישית אני לא מתחברת כלכך. תנו לי את ספרי הפנטזיה שלי ואני מאושרת.
אבל אמרתי לעצמי שאם אני כבר כאן לפחות שחברה שלי תהנה. עברנו בין הדוכנים ובעוד היא מעמיסה ספרים על גבי ספרים אני נשרכתי אחריה נבוכה מאוד. פתאום היא נעצרת מול הספר ומתחילה להגיד בהתרגשות שהספר הזה מדהים ושאני חייבת לקרוא אותו ואני שלא אוהבת ספרי ארוטיקה ניסיתי להסביר שפחות בא לי לנסות להתחיל לקרוא ספרים מהסוג הזה אבל למרות כל ניסיונותיי היא ממשיכה לשכנע אותי ומסבירה שבספר הזה אין ולו גרם אחד של ארוטיקה אז נכנעתי לתחנוניה ורכשתי את הספר. ואחרי שבועיים על המדף שלי החלטתי שאם קניתי אותו כדי שאתן לו צ'אנס ואתחיל לקרוא אותו כבר.
ומה אני אגיד, היא לגמרי צדקה. הספר הזה מושלם ואין בו טיפה של ארוטיקה.
העלילה פשוט ממכרת והכתיבה יוצאת דופן, הדמויות בהחלט טובות אבל לפי דעתי העלילה היא זו שעושה את הספר לכזה טוב ולא הדמויות.
נכון, הספר מתחיל קצת מהר מידי אבל לאט לאט זה מתאזן והספר ממשיך בקצב רגוע. ובתור ספר רומנטי-ארוטי ( שבכלל לא ארוטי ) שמדבק על סיפור אהבה בין שני צעירים ממש לא היה לי אכפת מהם, אותי דווקא עניין היחסים של הדמות הראשית עם אמא שלה. לדעתי הסופרת הייתה צריכה לעשות את יחסי האהבה בין שתי הדמויות מינורי עוד יותר ולהתמקד יותר במצב המשפחתי של הדמות הראשית כי הוא היה כלכך סוחף ועצוב. כלכך עצוב. הייתי מכורה לקטעים הללו. הוא היה לדעתי עניין ומרכז הספר, הוא יותר עניין אותי מסיפור האהבה שהיה טוב אבל לא כמו הקטעים המשפחתיים. מצידי שהם יהיו ביחד, שיפרדו, שימותו, לא אכפת לי, אני רק רוצה עוד מהמשפחה השבורה הזאת. לא הפסקתי לבכות ( ובדרך כלל אני לא בוכה מספרים ) רק רציתי מהספר הזה עוד ושלא יגמר. כמה עצוב.
עלילה:
בספר אנחנו מכירים את לייקן בת השמונה עשרה שנאלצת לעבור מטקסס החמה והאהובה למישיגן הקרה והמשעממת בעקבות מותו הפתאומי של אביה. כי במישיגן מציאים לאמא של לייקן עבודה שבה תוכל לפרנס את הבית אחרי לכתו של אביה שהיה המפרנס העיקרי.
היא צריכה להישאר חזקה ואמיצה כלפי אמה ואחיה הקטן אך מבפנים היא עדיין מתאבלת על אביה המנוח והחיים הישנים והנוחים שאבדו לה.
לייקן צריכה להתחיל הכל מההתחלה.
היא צריכה להתחיל בית ספר חדש ולהכיר אנשים חדשים. מורים חדשים למקצועות הלימוד ותלמידים שיהיו חבריה לספסל הלמודים שהיא צריכה להתחבב עליהם כדי לא להיות בודדה. היא צריכה להתרגל לבית חדש שמשמעותית יותר קטן מהבית הגדול והרחב שהיה לה שמלא זיכרונות ורגעים טובים והכי גרוע להתרגל למזג אוויר סגרירי ואפור תמיד בניגוד לחום הנעים שהיה לה בטקסס.
אבל ללייקן אין כוח או עצבים לכל הדברים החדשים האלה, היא רק רוצה לחזור לכל הדברים הישנים שהיו לה פעם. ברגע שיהיה לה מספיק כסף היא מתכוונת לעוף מבמקום הקר, הערפלי והמעצבן הזה ולחזור הביתה אל החברים הישנים, המורים המוכרים, התחביבים ומזג האוויר המנחם.
אבל בינתיים אין לה ברירה ולייקן צריכה להסתדר עם מה שיש ולהתאקלם.
היא פוגשת בוויל, הבחור הנחמד מהבית השכן ממול. יש בניהם חיבור מהרגע הראשון ומשיכה מיידית אבל אי הבנה מצערת כופה עליהם להיפרד ולא להמשיך בקשר המיוחד שנרקם בניהם, אבל לייקן לא מוותרת עליו ועל נקודת האור הטובה היחידה בכל המעבר הזה ותוך כדי ניסיונותיה לחזור לוויל חומות המגן שבנתה לעצמה מתחילות להתבקע. היא מכירה חברים חדשים בבית הספר ונהנית מהשיעורים וגם מתחילה לפתח תחביבים אך בזמן שלייקן פורחת משפחתה קורסת ואמה מסתירה ממנה סוד שיכול לשנות את חיי המשפה לרעה.
אז מה תעשה לייקן?
האם תצליח לחזור לקשר עם וויל או שתבחר בסופו של דבר לוותר?
מה יקרה לה ולמשפחתה בעקבות הסוד שאמה מסתירה?
והאם תמשיך בדרך החדשה שלה או שתחזור בחזרה לטקסס?
דמויות:
לייקן: לייקן היא דמות מתעתעת קצת. היו רגעים שאהבתי את הבחירות שלה והדרך שלה והיו רגעים שחשבתי שהיא אגואיסתית ומפונקת שלא יודעת להתמודד עם סיטואציות. היא אוהבת את המשפחה שלה ואת החברים שלה ונשארת נאמנה וטובת לב אליהם תמיד שזה משהו שיפה לראות אצלה אבל היו גם המון רגעים שהיא ברחה ממצבים שהיו לא פשוטים בשבילה ובמקום לנסות לדבר או ללבן את העניינים ולנסות לפתור אותם היא בחרה לסתום אוזניים ולהתעלם מהמציאות.
לדוגמא. כשאמא שלה סוף סוף מחליטה לגלות לה את הסוד שהיא שומרת לייקן בוחרת לברוח פעם אחרי פעם במקום להתמודד ולדבר על מה שמציק לה. הרי בסופו של דבר הן יצטרכו להתמודד עם זה אז עדיף במוקדם מאשר במאוחר. היא לא יכולה להמשיך להתעלם מאמא שלה לנצח גם ככה אמא שלה במצב קשה ובזה שהיא סותמת את האוזניים בכל פעם רק מקשה על אמה עוד יותר ממה שכבר קשה לה. או כשהיא רוצה מאוד לחדש את הקשר עם וויל והוא אומר לה כל פעם שזה בלתי אפשרי והקשר שלהם מסכן מאוד את החיים שלו ושל אחיו הקטן לייקן חושבת שזה עניין שטותי ושהיא יותר חשובה מאשר מהסיטואציה שוויל ומאחיו נקלעו אליה. היא כלכך מרוכזת בעצמה לפעמים עד שהיא מתעוורת לכל השאר ולא רואה את צרותיהם של אחרים. כי אף אחד לא אמור להפסיק את החיים שלו בשביל מישהו אחר. ולייקן פשוט לא רוצה להבין את זה, היא מתייחסת באגואיסטיות לסיטואציה. אני מבינה שברגעים קשים בן אדם צריך לברוח לפעמים אבל לייקן בורחת שוב ושוב ולא רוצה להתמודד עם מצבים שקשים לה ולפעמים אף מנסה לייפות את המציאות כדי לא להתמודד עם המציאות האמיתית שבה היא חייה.
אבל כן יש בה המון יופי. ברגע שהיא מוציאה את הראש מהתחת של עצמה היא בת טובה וחברה טובה שרוצה לעזור ולאהוב בלי גבולות. אני דיי ביחסי אהבה שנאה איתה.
וויל: וויל הוא הבחור החמוד הגר מול דירתם של לייקן אמה ואחיה הקטן. וייל איבד את ההורים שלו בתאונה מצערת ומאז מגדל את אחיו הקטן בעצמו.
אהבתי מאוד את הדמות של וויל. הוא חמוד, עדין ושקט, אך בו בזמן גם חכם עם עקרונות שהוא לא מוכן לוותר, הוא ג'נטלמן אמיתי, רומנטי שיודע להקסים בחורה. אהבתי שהוא כל פעם דוחה את לייקן למרות שהוא אוהב אותה. זה מראה שהוא נאמן לעצמו ולא שובר מילה, שהמשפחה היא ערך עליון לדעתו ולמרות האהבה שלו כלפיי לייקן הוא נאמן קודם כל לעצמו ולעקרונותיו.
כשהוא מגיע לסוף הספר הוא עובר תהליך בינו לבין עצמו שלצערי הקוראים פחות זוכים לראות אבל כשמגיע הסוף הוא יודע איך לשלב את שני האהבות בחיים שלו-אחיו הקטן ולייקן- אחד בשני ולא לוותר על אף אחד מהם. וויל פשוט מדהים.
אהבתי איך שהוא מלמד את לייקן איך לקבל את הדברים הרעים שעומדים לעבור עליה ושהוא כבר עבר ואיך מתוך הניסיון שלו וויל נותן לה כלים להתמודדות עם מצבים לא פשוטים. לייקן מבינה ומתחילה לקבל את העובדה שהתקופות הבאות עומדות לא להיות קלות אבל היא יכולה להתמודד איתן כי יש לה אנשים שהיא יכולה לסמוך ולהישען עליהם, שלא יעזבו אותה לבד ויהיו שם ברגע שתזדקק להם.

לסיכום אני נותנת לספר חמישה כוכבים, כי אם ספר סוף סוף גרם לי לבכות מגיע לו בהחלט את הציון הזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•גנבת הספרים
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

יש טרנד של ספרי נוער המערבבים עצב ושמחה, חולי ונעורים, טרגדיה והומור כאשמת הכוכבים, 13 סיבות ועוד, בקצב הלב יושב בדיוק על אותה משבצת, ספר נעורים המכיל בתוכו איבוד הורים, אהבה ראשונה, עצב, חיוך, נוחתת טרגדיה ושוב הומור משורבב.
ספר חמוד וקולח לכל הדעות.
לייקן בת ה-18 אבדה את אביה, עוברת דירה עם אמה ואחיה למדינה אחרת, שם פוגשת את וויל וניצתת אהבה, וויל איבד את הוריו ומטפל באח קטן. רגע לייק מאוהבת וכבר צריכה לאור הנסיבות לאבד את אהבתה ואז להכיר חברה טובה ושוב לאבד משהו אהוב, בין לבין מעורבת "הטחת שירה" poetry slam - שירה רגשית המובאת בפאטוס והדגשת מילים.
קצת בכי קצת חיוך, נו....מזכיר את אשמת הכוכבים? אז כן, גם פה יש מחלה והומור וצחוקים אבל גם התמודדות עם אובדן.
לשיפוטכם.....אני אהבתי, גם הזלתי דמעה וגם חייכתי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רונדנית
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

קולין הובר הואשמה ברמאות על ידי גולשים בפורום אינטרנטי, שלא הבינו כיצד סופרת אנונימית מקבלת ציונים כה גבוהים ממספר כה גדול של קוראים. מסתבר שאת ה"הייפ" סביב ספרה, היא יצרה בעזרתה של הלהקה "האחים אווט". מדוע? מכיוון שכל הספר (כולל כל ראש פרק), מכיל ציטוטים ואזכורים של הלהקה. בתמורה, הלהקה דאגה לפרסם את הספר עבורה.
האזכורים הבלתי פוסקים של הלהקה, לעתים אף נראים כפויים.
הספר לא מושלם. רחוק מכך. העלילה לא מקורית, והובר הודתה שלקח לה רק חודש אחד לכתוב אותו. אמנם הקריאה מהנה, אך אין בספר את העומק והריגוש שניתן לשאוב מספרים אחרים. על כריכתו מובאת ציטטה של ג'יימי מקווייגר (שאת כתיבתה אני מעריכה עד מאוד): "ספר שיקרע את לבכם ויאחה אותו מחדש". הדבר לא קרה- להיפך- לא הרגשתי דבר בעת קריאת הספר מלבד ההנאה שבקריאת ספר קליל. לא חשתי כעס, עצב או תקווה- לא באמת התחברתי לדמויות. בטוחתני שבעוד שבוע אפילו לא אזכור אותו אם לא אקרא שוב את התקציר. ייאמר לזכותו, שהוא לא מנסה לרכב על גל ספרי האהבה האירוטיים שנפוץ בשנים האחרונות. אם בתיאורי זימה חפצתם- הספר הזה לא יספק את מבוקשכם.

לסיכום- ספר להעביר איתו כמה שעות מתות. לא יותר. בהחלט לא ספר שיותיר אחריו רושם.
אגב, הספר הוא חלק ראשון מטרילוגיה. באנגלית הוא נקרא Slammed, על שם שירת הסלאם המופיעה בו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Leilany
בקצב הלב

בקצב הלב

קולין הובר

טוב, לא ציפיתי שאעשה דבר כזה שוב, אבל, קורה, כל אחד סט ממסלולו.

אז, לא סיימתי לקרוא את הספר, וכמו עם 'עפיפונים' אני לא מדרגת אותו, כי לא סיימתי לקרוא אותו...
אבל מהפרק וחצי שקראתי... הוא די מעצבן.
אולי אני לא מתה עלי כי אחותי הרבה זמן אמרה לי שהבחורה מעצבנת, ואז פשוט אני קוראת, וגם הבחורה וגם הבחור ברומן הזה מעצבנים אותי, ונראה לי האח הקטן של לייק(דמות ראשית), קל נראה לי קראו לו, הוא החביב עלי.
אז, בואו אני בעצם אפתח מה הבעיה שלי עם הדמויות;

לייק/לייקן - נערה בת 18 שאביה נפטר מהתקף לב(או משהו קשור ללב, לא זוכרת במדויק) ובגלל שאימה הייתה בעיקר עקרת בית, אז הם צריכים לעבור מטקסס למישיגן, כי במישיגן מציעים לאימה שכר טוב כאחות(מה שעבדה בו בין לבין כשהייתה עקרה, אם אפשר לנסח את זה ככה).
ומה קורה כשדמות ראשית עוברת דירה(או מדינה, ליתר דיוק)? היא מתמרמרת!
כועסת!
שונאת הכל!

טוב לייק לא שונאת הכל, היא פשוט ממורמרת ומנסה בכוח להיות חברתית לאח שלה רק כדי שלא יבכה, מה שנראה שאולי קרה כשהיא יצאה עליו.
וכפי שאפשר להבין, הספר עוסק בסיפור אהבה, אז ברור שבגלל שהיא דמות ראשית היא חצי מהזמן(או ממה שקראתי);
"אני לא מתכוונת להיות הבנות הללו שמפרפרות סביב בנים"
"אני לא מתכוונת להתאהב בקלות"

ואז זה קורה... בערך אחרי 24 שעות.
ואני לא נגד זה, קראתי ספר שכולו היה 24 שעות מלאות בין שני אנשים, והספר היה מקסים, אבל זה כי הרבה קרה ב-24 שעות הללו.

ולא שהבחור ראה אותה מחקה זומבי לטובת אח שלה, והיא מחליקה\מועדת\נופלת(כע זה לא היה ברור, ספציפית רשמו "התחלתי ללכת ומצאתי את עצמי על הגב מסתכלת על השמיים" ואיך שהוא גמד גינה שנשאר שלם או נשבר שרט אותה...), והוא גוררת אותה לבית שלו כדי לטפל בה, וזהו, ואז היא מתרגשת מהקרבה שלו כל פעם, אבל מקטרת לעצמה - "לא אני לא אהיה כמו בנות אחרות!" ואז ברור היא מופתעת מאיך שהוא מנהל דייט(שיום אחרי הנפילה על גמד גינה כדרך אגב) שהוא מביא לה שתייה ואוכל כי הם לא יאכלו במקום שהוא נוסע לשם, ושהוא משחק איתה "מה תעדיף(Would you rather)" ואז לוקח אותה למועדון שירה(מפה הפסקתי לקרוא)

וזה לא נגמר. אחרי זה אני לא מבינה אם אני קוראת ספר, או סיפר ערסים ב-'עיר הספרים'. הבחורה היא דמות נורמטיבית בעיר הספרים!
1 - היא דמות ראשית רגילה שכשמכריחים אותה לעבור דירה היא כועסת ולא רוצה
2 – היא מנסה לשקר לעצמה שהיא לא תתאהב בבחור כל 10 משפטים, למרות שהיא אומרת את זה כשהיא כבר בתהליך
3 – היא שמה איפור כדי להיות איתו בבית.
4 – היא מעצבנת.

אני מסכימה שאולי 3ו-4 אלו לא סיבות מספיק טובות לשנוא את הדמות, אבל מספיק טובות כדי להוכיח שהיא בדיוק דמות מסיפורי ערסים בעיר הספרים, אבל פשוט היא קצת יותר מרוחקת(אה כן, תוספת לסיבה ראשונה, היא מגיעה למקום חדש והיא לא להוטה להכיר אנשים!) ופחות דברנית, אבל זה אני לוקחת בחשבון בגלל שאביה נפטר לא מזמן מה'הווה של הספר', אבל זה לא מצדק ממש.

וגם, העובדה שהיא מספרת על הצלקת הטרייה של פטירת אביה רק בגלל שהוא שאל אם היא הלכה פעם להופעה שהיא ואביה אהבו, שזה גרם לסכם להשבר עליו עם כל סיפור חייה עם אביה שנפטר.
לא חכמה גדולה, אבל לא נראה לי שמישהו יכול לדבר על משהו כזה טרי עם מישהו שקשה לומר שהיא מכירה 3 ימים\:

ואז יש בנוסף את העצבנות הקלילה שאחותי שמה לי, ואולי היא קורת ואולי היא לא.
אולי אני עייפה ולא אמורה להתחיל ספר ב-12 בלילה
או שאולי הספר הוא באמת מעצבן כפי שאני חושבת בראשי.

וויל – גבר בן 21 שעד מה שראיתי חיי עם משפחתו, ספווילר-מלמד(ז"א מורה), ו... מתחיל לפלרטט עם הבחורה שחייה מעבר לרחוב כי היא עשתה חיקוי של זומבי.
להגנתו, זה אולי אומר הרבה עליה, ולטובה. אפשר להאשים אותו?
אבל אפשר להאשים אותו בדברים אחריםD:
טוב חוץ מדבר אחד, כשהייתה לה את התאונה הלא ברורה עם הגמד גינה, אז הוא הציע לטפל בה(דירה חדשה, שום דבר לא נגיש עדיין) ואיך שהוא יש לה צלקת בכתף.
והיא, או הוא, איך שהוא מורידים את החולצה שלה שרואים ממש טוב את הכתף המדממת שלה, הוא מטפל, מכין לה קפה, ומאחל לה בוקר נחמד ונוסע לעבודתו.
כמה שעות אחרי הוא מציע להנחות אותה לסופר.
וכפי שציינתי, זה נגמר שהיא מספר את קורות חייה של אביה כי הוא שאל אם היא פעם הייתה בהופעה של להקה מסויימת.
מסיבה כל שהיא הוא מוריד שנית את חולצתה באמצע הנהיגה לה כדי לבדוק מה שלום התחבושת שלה.
לא מעשה חכם במיוחד, כך שהוא אולי טיפה יהיר, אבל הוא לא יכול להיות, כי לדמויות מושלמות לדמויות עיקריות ממורמרות לא יכולות להיות תכונות רעות!D:

קורה ככה וככה וככה, והוא מציע לה דייט, היא מסכימה, באמרה שעוסקת בזה שהיא חסרת חברים+חיים.

הוא לוקח אותה למועדון שסגור, מסיבה לא ברורה, ואז מסביר שפה זה מועדון שירה, ושוב, פה פרשתי.

טוב, אז בוא אני אתחיל לפרט למה הוא מעצבן אותי.
במקור הוא חמוד, אי אפשר להתווכח, הוא חיבב בחורה על חיקוי של זומבי, ופלירטט איתה מהחצי השני של הפרק הראשון.
יש לו דייטים מקוריים, הוא דואג, ונראה טוב(לפי תאוריה לפחות)
והוא כותב\מדקלם שירה

קצת קלישיאטי – "בחור עם עבר קשה(כע ספויילר, שיהיה) מושלם באופן לא נורמלי מתאהב בבחורה ממורמרת שגם לה היה אירוע קשה בחיים"

כע אולי זה מקורי כי הוא המורה שלה(ספויילר), וכן עד כמה שאני אישית נגד זה, נתתי לזה להחליק כי יש להם 3 שנים הבדל.
ואל תקחו אותי לא נכון, אני לא, לא אוהבת את הספר כי זה "מורה ותלמידה", אלא כי הדמויות מעצבנות.
אני באמצע פרק שני אני רק יודעת על האישיות שלהם בקושי אפילו לא הגעתי לקטע על החיים שלהם לעומק!

ועכשיו אני רואה איך יהיו כאלו שיפנו אלי ויגידו "אבל את לא יכולה לבקר ספר שבקושי קראת בו 2 פרקים"

נכון, זה לא הוגן, כי לא נחשפתי לעיניין, לכל הפואנטה בספר(למרות שיש כאלו שהם בלי), אבל לקרוא כמעט 40 עמודים מספיקים לי.
ואני לא אוהבת לקרוא בכוח, במיוחד שהוא עם דמויות די מעצבנות.

אז, חזרה לדמות שלנו, וויל.
אז כן, הוא מושלם מידי, מושלם מידי בצורה קלישיאטית.
ודי מעצבן שיושבים על הווריד בספר כדי לתאר עד כמה הוא מושלם, זה סתם מעצבן ומוציא את הספר יותר קלישיאטי ממה שהוא כבר.
אני חושבת שאולי לא הייתי כל כך מעוצבנת מהדמות אם לפחות לא היה דגש על זה שהוא שרירי וחתיך וכו', ז"א, אוקי יש לו אישיות טובה, לא צריך לעשות אותו מושלם מידי ולשים דגש שהוא גם נראה טוב.

אימא של לייקן+קל – די עיצבן אותי הדרך שבה הסופרת הראתה את האם. אני הבנתי שהסופרת ניסתה להראות את האם בתור אימא 'מגניבה', אבל הבעיה היא שזה לא עבד לה.
זו אימא שבטוחה שבגלל שהבת שלה בת 18, ובחור חתיך מפלרטט איתה, אז הבת שלה תתחנן להיות איתו ותרצה לשכב על ההתחלה, ואז אומרת לה חוקים כדי לדעת איך למצוא פרטנר טוב.
וזה מעצבן, שהסופרת בכוח מנסה להוציא אותה 'מגניבה'.
ונגיד, אחת הסופרות שכתבו 'Let It Snow' כן הצליחה להוציא אימא 'מגניבה' בגלל היציאות שלה, שהיו ציניות ומשעשעות ולא... יבשות וסוג של רדודות.
גם כן, נראה לי האם תהיה מהדמויות הללו שאתה צריך לדעת שהן קיימות, אבל הן לא ממש עושות משהו... מקווה שבזה טעיתי.

ומי שנשאר, אלו האחים הקטנים, שאין לי בעיה איתם. כן, האח הקטן של וויל יצא חלאה קטנה, אבל שיהיה, נשרוד, 'אחים-סופר-מושלמים-עם-עבר-קשה' מתקשים לגדל ילדים בין לבין, בעובדה שהילד בן 9, נראה לי לפחות.
והאח הקטן של לייקן, קל, הוא חמוד, לא השפיע הרבה על פרק וחצי.

ובנוסף לדמויות שדי עצבנו אותי, דרך הכתיבה לא דיברה אלי.
כך שבנוסף עם הכתיבה הלא זורמת והדמויות שהספיקו לעצבן אותי אחרי פרק וחצי(!!), כנראה הייתי נותנת לספר 2-3 כוכבים.
אבל, בגלל שלא סיימתי לקרוא אותו, לא מביאה בכלל.

נ.ב. לקוראים זועמים
לא אכפת לי שלא קראתי את הספר
לא אכפת לי שמתבחינתכם אני לא יכולה לשפוט ספר שלם ע"פ הפרק וחצי הראשון שלו
ולא אכפת לי עד כמה שהספר נהדר ואני צריכה לתת לו הזדמנות.
אתן לו.
בעתיד הרחוק.
כשלא יהיה לי מה לקרוא(פשוט לא).

(לא מאמינה שכתבתי ביקורת זועמת יותר ארוכה מביקורת שמחהT-T)

לפני 9 שנים•Drunk Reader
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
בקצב הלב

בקצב הלב

מאת קולין הובר

הביקורת של puapua

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של puapua

“זהו הספר הראשון של קולין הובר שאני קוראת ובהחלט מרגישה שזה לא יהיה האחרון. ספר עצוב ובגלל זה נגשתי א”