העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב.
הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב.
ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב.
ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה.

בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים.
אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה.
הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה.
אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה.
מומלץ מאוד לקריאה.

הספר הינו אגדה קסומה ונאיבית מה.
הרמזים ברורים ושזורים לכל אורך העלילה אודות גן עדן אבוד,עץ התאנה, חזון אחרית הימים(וגר זאב עם כבש)ועוד מספר איזכורים לגן העדן.
הכמיהה היא למימושו של חלום אוטופי על עולם אחר ומתוקן, עולם שמתבסס על צימחונות וכיבודם של בעלי החיים באשר הם,
עולם של סובלנות לשונה לאחר ל"פגום", לחולם, לנכה לאינטלקטואל.
מסתבר שהדרך לתיקון עולם עדיין ארוכה.
מי שנדמה באגדה זו כצדיק שאין בו יצר הרע, רחוק ממעלה זאת.
עמוס עוז חיבר אגדה יפיפיה המיועדת לדעתי למבוגרים, ופחות לילדים.
בהחלט אפשר היה (לטעמי לפחות) לו הספר היה נכתב גם בגרסה לילדים ..
אהבתי במיוחד את התיאורים היפיפיים המרגשים ומלאי האהבה של עולם הטבע, את השפה הנפלאה של עמוס עוז במלוא יופיה והדרה, את העדינות הדקה בציורו של עולם ספק מציאותי וספק חלומי.
העלילה נאיבית ופשטנית במקצת(אגדה אחרי הכל) אך עדיין מצליחה להעביר ערכים חשובים מאין כמותם על
שמירתו של כדור הארץ והחי בו וכן ערכים אקולוגים נוספים. האימה מהעלמותו של עולם החי מועברת באופן חריף.
ובנוסף גם את היכולת התראפיסטית של בעלי החיים בעולמינו.

קריאת ספרון זה דומה לצלילת עומק בתמהיל מרוכז, גדוש בתאורי טבע ליריים וקטעי שירה מצוטטים מהשירה הקלאסית.ביסודות אלו מתעצם סיפורה של אהבה אסורה .


הדרמה האמיתית מתרחשת בעולם הרגש הגרנדיוזי של שני הגיבורים. השקט החיצוני עומד בניגוד גמור לעולמם הפנימי הרועש, וחסר המנוחה.
הטבע מסביב מעצים את רגשותיהם בנוסף למה שכבר קיים . הם מתמסרים לתחושותהם, מגששים את דרכם בזהירות אל ליבו של השני. כל זאת מתרחש לזמן -מה בקטע שעליו נכתב הסיפור.

הספר הינו כמוסת זמן מענגת, הנעימות הרבה בקריאה בו מתאפשרת תוך שקועה לזמן מה אל מאה אחרת. כמה קסם יש בלגלות את השוני והדומה באהבתם של בני אנוש.

ספר מהנה במיוחד המעניק חוויה אסטטית נוגעת ללב.

ראשית, הספר בתחילה ריתק אותי.
יכולתו של המחבר לתמרן בין שתי השפות העברית והאנגלית, משחקי המילים והמשמעויות יוצרות חווית קריאה עשירה ושונה.
לא הפריע לי שיש דמיון- מה בין דמות הגיבור ב"זה שמחכה" לדמותו של מומיק ב"עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן.
מעניין לגלות שבסופו של הספר כותב המחבר יותם טולוב:
"המחברת של זיזי, כמו חלקים אחרים בספר, נכתבה במודע ושלא במודע בהשראת "עיין ערך:אהבה" של דוד גרוסמן". הוא אף מצטט קטע מהספר הנ"ל של גרוסמן שמתייחס אף הוא לאפשרות שחלק בספרו דומה למה שכבר נכתב במקור אחר... ועדיין, גם אם זה נשמע מאולץ ומתורץ יכולתי לקבל את דבריו אילו.

סיפורו של זיזי המצטרף להוריו לצורך עבודתה של אימו בניכר, ובניגוד עז לרצונו, מכמיר את הלב.
בארה"ב הוא נשאר ילד ציוני גאה בכל רמ"ח אבריו והגולה האמריקאית מתוארת מבעד לעיניו כרחוקה מהחלום האמריקאי שרבים מהישראלים עדיין נושאים אליו את עינם.
זיזי נשאר בוחן במבטו הביקורתי את סביבתו,ולמרות השתלבות חברתית מסויימת עם ילדים יהודים בבית סיפרו, הוא מתבצר בפטריוטיות הישראלית אך גם בבדידותו.
בהמשך העלילה הוא חושד בקשר כלשהוא של בעליי הדירה שבה הוא גר עם משפחתו,ל"מוסד" הישראלי, ובהעלמותו של בנם כאשר הגיע לשרת בצה"ל ימי טרום מלחמת יום הכיפורים.
החוקר הקטן מתחיל לקחת חלק פעיל בנסיונו למצוא פיתרון לתעלומה ומזור להוריו הדואבים של החייל.

מה שהפך את הקריאה לפחות מהנה היתה התפתחות עלילתית לא ברורה לקראת סוף הספר, התפתחות הזויה שהשאירה אותי עם סימני שאלה.
האם הבעיה היא במוגבלות הבנתי או שהסיפר לא ממש כתב ברור?

אולי מי מהקוראים העתידיים של ספר זה יצליח יותר ממני להבינו.

מי שקרא והבין, אשריו.

החורף של 1992 היה קר וגשום במיוחד.
בורכתי בו לראשונה בתינוקת עגלגלה.
בת 32 הפכתי להיות אם.
חופשת הלידה הקצרה עברה בטיפול בקטנטנה ובצפיה ב"מענג" של אותם הימים -מכשיר הטלויזיה...
היתה זו התקופה של ראשית עידן הכבלים בארצינו, והאצבע קפצה בין הערוצים שוב ושוב...
לרוב צפיתי בערוץ MTV . לעיתים רקדתי עם התינוקת, גאה במורשת המוסיקאלית שאני מנחילה לה .
באחד מאותם ימים גילתי את הסדרה "צעירים חסרי מנוח" או כפי שבעתיד יהיה מי שיכנה אותה"צעירים חסרי מוח".
מאותו פרק שבו בראד, אחד הגיבורים בעל המראה הספרדי נכלא ע"י המאהבת האובססיבית שלו, הפכתי גם אני לאובססיבית.
הסדרה ריתקה אותי, והדמויות הפכו להיות בנות -בית בסלון ביתי.
במשך כשש שנים עקבתי באדיקות אחר הסדרה .
בהמשך התענגתי לצפות בסדרה עם בנותיי שגדלו בין פרק לפרק... בעצם, היה זה "זמן-איכות" עבורנו.
הקשר החזק ביני ובין הסדרה הסתיים במפתיע כשבישראל הוחלט להפסיק את שידורה.
בכנות, השוק היה נוראי אך גם על משבר זה התגברנו...

לזכותי עליי לציין שהייתי מודעת שהתסריט הזוי לחלוטין,ובכל זאת התמכרתי לצפיה בסדרה.
להערכתי הטעם התרבותי שלי אינו כה רדוד, בכל זאת ,מאוד אהבתי את הסידרה, ,השחקנים שיחקו בה נפלא, וויקטור ניקי שרון וכל השאר, היו דמויות שחשתי קרבה רבה במחיצתן...

כל השיתוף של חוויותי אלו מאותן השנים מתייחס לספר "רשימת המשאלות" .
הספר הזוי לחלוטין, "אופרת סבון", ה"רומן הרומנטי",סרט "קיטש" כל מה שאולי נחשב כאומנויות נחותות-מה,אבל השורה התחתונה:מעניין, ונקרא בנשימה עצורה, לי הוא נדמה כסרט שכתבו אותו לספר.
התובנות שבו, נו איך להגדירן, אופטימיות להחריד ובלתי מציאותיות בעליל,ילדותיות עד אימה, ובכל זאת, אם מישהו יושפע וירשום רשימת משאלות פרטית וינסה ליישמה לאורך חייו, דיינו.

ראשית, אני מודה; סיפורים קצרים טובים ככל שיהיו, לא שואבים אותי לחוויה עוצמתית כקריאה ביצירה אחת שלמה.
לוקח לי זמן להיקשר לדמויות ולעלילה בכלל.
מאידך, שירים מרגשים אותי עד דמעות, למרות גודלם או יותר נכון, קטנותם.
ספרו של יוסל בירשטיין מורכב מסיפורים קצרים מאוד, כשלשה ארבעה עמודי-ספר בערך.
רובם מתרחשים בעיר ירושלים כשהנסיעה באוטובוס מהווה עבור המחבר את המקום לגילויים.
בשפה פשוטה לכאורה יוסל בירשטיין מתאר את חוויותיו כשומע ומתבונן בבני-אנוש שפגש ,אך גם כמספר את חייו -הוא.
אין בתיאוריו התבוננות מהצד, סקרנותו והאנושיות שניחן בה גורמים לו במספר פעמים לקחת חלק פעיל לרגע קט בחיי האדם, שזה עתה פגש .
כתיבתו של המחבר חמה, מלאה באהבת האדם על חולשותיו ושגיאותיו.
הסיפורים חכמים, ומאחורי ה"פשט" שלהם מסתתרות הרבה תובנות עמוקות.
אותי הספר ריגש- דווקא בשל מבנה הסיפורים הקצרצרים יש בו הרבה "אויר" אם יותר לי להשתמש בדימוי ציורי זה,
אותו "אויר" אפשר לי לחוות תחושה מוכרת ומרגשת כקריאתה של שירה.
מומלץ מאוד!

הספר הזה לא דומה לשום ספר אחר שקראתי.ועל כך בהמשך...
הגעתי אליו לאחר שסיימתי קריאה חוזרת של "עיין ערך אהבה", יצירתו המפעימה של דוד גרוסמן.
החלק "ברונו" שבספר נכתב בהשראת ברונו שולץ הסופר הפולני יהודי של "חנויות קינמון בית המרפא בסימן שעון החול".הוא נרצח ע"י הנאצים בשנת 1942 .
הספר מתאר בעיקר את ילדותו של ברונו שולץ בעיירה הגליצאנית דרוהוביץ', את אביו שחלה במחלת נפש ואשר שיגעונו כה ססגוני ומפעים.
שפתו של ברונו שולץ עשירה, סוחפת ומכשפת, והקורא שאינו חושש משפע זה ינדוד למחוזות ביזארים סוראליסטים.
התיאורים של החפצים, עונות השנה, בעלי- החיים, נשגבים וצובעים את הקריאה בגוונים שלא נתקלתי בהם מעולם.
כמי שמעולם לא התנסתה בסמים אני מאמינה שחווית קריאה של ספר זה עבורי", יהיה כנראה הכי קרוב ל"טריפ" מחומרים אילו ואחרים,
מאחר והוא נכתב לפני כמאה שנה הרי זה פשוט בלתי-יאמן...

לפני כשלושים שנה, אחר צהרים קייצי בחוף ניצנים, יושבת מהופנטת לסיפרו זה של דוד גרוסמן.
"רושם-עז " הינו ביטוי רזה במקצת למה שחוויתי במהלך הקריאה באותו הקיץ .
ידעתי שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא.
לפני מספר שבועות הגיע הספר שוב אליי וידעתי שאני חייבת לחזור אליו, לבחון את הרושם הכביר שלו בחלוף השנים...
והחוויה?! היא רק התעצמה.

שעות של קריאה מענגת,עיתים מציפה רגשית עד כדי טשטוש מסויים וללא יכולת כמעט להפסיק....

זהו ספר שאותי מרטיט עד דמעות, הכתיבה נשגבת,מושלמת, כל מילה וכל משפט מרגשים בכנותם, והעלילה הפנטסטית גאונית, וללא הפרזה.
כמה הטיפול בשואה של דויד גרוסמן בספרו זה שונה, ומפלח את הלב בחץ ישיר וכואב ....
למי שעוד לא קרא, זה הזמן. חובה!

סופר לי על מחקר מסויים אשר טען שככלל קריאה עשויה לשפר מצב -רוח בניגוד למוסיקה שעלולה לגרום לשקיעה בעצבות.
מנסיוני,זה מאוד נכון גם עבורי.
אני מאוד אוהבת מוסיקה אך לפעמים היא עלולה מאוד לדכדך אותי, ולהשפיע עליי בעוצמות שמפתיעות אפילו אותי...
לעומת זאת אני מוצאת שחווית הקריאה ככלל, משמחת אותי.
מעבר להנאה מהספר , יש משהו כל כך נעים להיות מחוברת ליצירה של בן-אנוש אחר, כאשר קולו המובע במילים מהווה עבורי חברותא בזמן הקריאה.
אני מאמינה במשפט ש"ספרים הם חברים" כפשוטו, או ליתר דיוק שהמחברים שלהם הם חברים דימיוניים שלי כשאני קוראת ספרים.עבורי זו חוויה אנטימית מרגשת ונעימה .

"יומנים מאתמול" הוא ספר כל-כך משעשע ,מענג, ומשמח! התרופה המושלמת לעצבות!

בספר, כשמו, מתאר המחבר את החיים בא"י של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת.
העלילה מצחיקה עד לכאב בטן וכל פרק הוא אוצר בפני עצמו.
מזכיר במקצת את כתיבתו של מאיר שלו ב"רומן רוסי" וב"ככה זה היה", אבל אותי הוא הצחיק יותר...
ספר נפלא, ממליצה בחום!