אזהרת ספויילרים


טוב, זה אחד הספרים המעטים שקיימים בעולם שאני מצטערת שקראתי.
ואין הרבה כאלה.
למעשה, זה פחות או יותר היחיד.

הדבר שאני אתחיל ממנו הוא הדמויות. היה לעולן המוןןןןן פוטנציאל אבל הסופרת לא עשתה אתו כלום.

בן: דמות מסתורית, אף אחד לא יודע מניין הגיע ומאיפה, מה הסיפור חיים שלו, ותכלס, למרות שהוא אמור להיות רוכב הדרקונים, הוא פשוט לא עושה כלום, ממש כלום בעלילה. הוא לא עזר בשום דרך להמשך המסע (חוץ מהחלק של הגני). הדבר היחיד שאני יודעת עליו זה שהוא מובך ומופתע הרבה.

לונג: דרקון כסוף ו...ו...ו...וזהו בערך. אין הרבה לכתוב עליו.

פרוות גופרית: שדונית שנראית כמו חתול, כועסת ועצבנית כול הזמן, חושבת רק על פטריות ועל לונג ובמפתיע, הדמות האהובה עליי בספר. אבל ממש הפריע לי שהיא כול הזמן רוטנת ונוהמת. ברצינות, אין משפט אחד שהיא אומרת רגיל.

שרפת שירפדים: אני אצטט את מגדת העתידות- "ציפיתי לנבל מדהים. בכל זאת, דרקון. במקום משהו באמת גדול ומצמרר, שפועל לא רק מתוך שעמום או הרגל, קיבלנו יצור זהוב ומגודל שמזכיר את גרגמל ביכולת שלו בתור זומם תוכניות או יצור משכיל כלשהו." #קרדיט מגדת עתידות

כול שאר הדמויות רדודות כמו הראשיות ואין הרבה להוסיף עליהן.

נעבור לעלילה: העלילה לא מקורית במיוחד, ואם אני אספר למשהו את מהלך הדברים והאירועים זה ישמע מעניין אבל בקריאה זה לא. הספר עצמו היה צפוי מאוד. גם אין הרבה שיחות בין הדמויות על דברים רגילים, על מחשבות, על כלום בעצם. אף אחד לא הראה פחד בכלל חוץ מרגל עכביש.
אני לא אהבתי במיוחד את הספר ולא ממליצה עליו.
-שירה-

טוב, סיימתי את הספר אתמול ואני חייבת להודות שממש היתאכזבתי.

הרעיון המרכזי של הספר ממש לא מובן. ישנו אי שכול שנה סוסי מים גדולים ורצחניים עולים ליבשה ומשתתפים במרוצים, ובדרך גם הורגים כמה אנשים. בקטנה.

בדרך כלל אני ממש אוהבת ספריםשנכתבים משני אנשים שונים אבל במקרה הזה, לשון ופאק אין שום דבר משותף עד עמוד
.
.
.
.
רגע, אל תיתייאשו
.
.
.
.
עד שניה
.
.
.
.
.
איפשהו בעמוד 150. עד אז באמת הם לא נפגשו.

ועכשיו הדמויות:

אוקי, על שון אין הרבה מה לומר. נער מתבודד, יודע הכול כל הקפיל אישקה (חה חה באמת כתבתי את זה) וליפעמים באמת חשבתי שהוא יכול לחזות את העתיד. הוא מצייר את פאק בתור דמות אמיצה שעומדת על שלה אבל אני לא יודעת מאיפה הוא לקח את זה כי בחלקים של פאק היא מציירת את עצמה בתור ילדה קטנה ודי מפוחדת שמנסה להיות שווה בין אנשים מבוגרים אז אני לא יודעת למי להאמין.
פאק היא דמות עם הרבה פונטציאל שלדעתי לא מומש.

האמת, בספר הזה יותר האבתי את הדמויות המשניות מאשר את הראשיות.
אהבתי את טומי ואת פין ואת גייב(קצת פחות) ואת פג ואת דורי ואת הולי ואת רוב הדמויות המשניות.

הכתיבה היה מאוד מעייפת (ברמה של לדלג אל מונולוגים שלמים) הסוף היה מאוד פתוח. לא יודעים אם גייב נישאר או אם שון עדיין עבד האורוות וכדי לא להרוס לכם אני אפסיק לכתוב ומייעצת לכם לקרוא בעצמכם ולגבש דעה אישית כי יכול להיות שכן תואבו את הספר.

-שירה-

תגידו, באמת אפשר לחדש בנושא פרסי ג'קסון?

נתחיל בדברים המובנים מאליהם: הספר אחד המדהימים שקראתי, והסופר גאון שבא לנשק אותו
.
הדמויות בנויות בצורה די רדודה אבל הן לא צפויות ולא משעממות, פרסי לא ואני מדגישה לא התאהב באנבת' אחרי חצי משפט שהיא אמרה לו (כן, יצא לי לקרוא ספרים כאלה. גם שהדמויות מתאהבות אחרי חצי משפט וגם שהדמויות בנות 12 מתאהבות אחרי חצי משפט)

הספר הומוריסטי, ציני ומצחיק באופן שמשתלב ביחד ויוצר שעות של כאבי בטן מצחוק, הספר מפתיע ומעניין מאוד.


ועכשיו לדעתי האישית-
לקחו ילד מופרע שזה משהו שקורה בהרבה ספרים, הפכו אותו לגיבור וללוחם מיומן ושלחו אותו למשימה בת 10 ימים של חיים ומוות. עד כאן הכול נורמלי וסביר להניח שיש כמה וכמה ספרים עם עלילה כזאת, אני צודקת?

אז זהו, שלא.

את העלילה, אם אי אספר למישהו בעל פה היא תישמע די נורמלית אבללללללל
לא. לא ולא ולא ולא ולא. ולא.

אני לא יודעת מה גורם לספר להיות שונה מספרים אחרים שקראתי.
אולי הפואנטה- "סיפורו של החצי ילד, חצי אל, גיבור מושלם: פרסי ג'קסון"
אולי הרעיון שהמיתולוגיה משולבת בספר
אולי הדרך שהציגו את האלים (נו באמת, יש ך כול מה שאתה רוצה העולם ואתה לובש ז'קט עור שחור? בתור אל מלחמה אני מאוכזבת ממך מאוד)
אולי בגלל שקראתי קודם את "מגנס ציי'ס" ורק אז את "פרסי ג'קסון"

ואולי בגלל סיבה אחד פשוטה. הספר "פרסי ג'קסון" פשוט טוב.

אם יש לכם רשימה של ספרים טובים ששווים קריאה חוזרת, שהפואנטה מעניינת ולא חרושה והדמויות אמיתיות, אז אתם יכולים להכניס את הספר "13 האוצרות לרשימה".

האמת, התקציר והכריכה לא משכו ועיניינו אותי במיוחד. מהתקציר הנחתי שזה ספר לילדים יותר קטנים בגלל הפיות. הכריכה פשוט לא הייתה מובנת לי. אבל מהר מאוד הבנתי את טעותי.

הספר מדהים ומקורי. הרעיון שלו יוצא דופן והוא מראה שבספר טוב לא צריכה להיות דמות שהולכת למקום חדש ופוגשת בן והם מתאהבים ונלחמים בכוחות הרשע והאהבה מנצחת ובלה בלה בלה בלה.


טניה, גיבורת הספר, רואה פיות והיא לא יכולה לספר עליהן לאף אחד מפני שיחשבו שהיא משוגעת או שהפיות יפגעו בה.יום אחד לאחר מפגש עם פיות, לאמא של טניה, שלא רואה פיות, נמאס והיא שולחת את טניה לבית סבתה.

אהבתי מאוד בספר, שלמרות שהרעיון שלדמות הראשית יש כוח מסויים וסופסוף היא מגלה אנשים שיכולים להסביר לה מה הוא (וכול השטויות הלעוסות מהסוג הזה) הספר מעניין לא דומה לספרים אחרים.
גם אהבתי את הרעיון שפיות, שכולם חלמו שפיה טובה תבוא ותעפוך אותם לסינדרלה או משהו בסגנון, הן פחות או יותר הדמויות הרעות בספר.

ולמרות זאת, יש כמה דברים לא טובים בספר. בניגוד לשם הספר, חוץ מהסבר קצר בערך בסוף הספר, אין ממש התייחסות ל13 האוצרות. הם לא גורם משמעותי וחשוב.
גם מאוד הפליא אותי שפביאן קיבל את העובדה שיש פיות באמת, יחסית בקלות. אני הייתי הולכת לדפוק את הראש בקיר או משהו.
ההרפתקאה שלהם מתחילה בשלב די מאוחר בספר.
בנוסף, גם כשהגעתי לסוף הספר והיה היזכור של דמות, לא ידעתי מי היא כי לךדמויות שמות לא מובנים ושחכתי אותם די מהר.

לסיכום, הספר קליל ונחמד עם פואנטה קצת שונה ממה שיש היום ברוב הספרים. ממליצה מאוד.

-שירה-

לקסיקון לשדים
דום דום דוםםםםםם
טוב, כבר לשם אני מורידה כוכב. לקסיקון? מה, אנחנו בשיעור גאוגרפיה?

האמת, שמעתי די הרבה ביקורות טובות על הספר( מציינת שקראתי אותו מזמן) והחלטתי לנסות. היה עותק בסיפריה ולקחתי. והיתאכזבתי.
מהר מאוד הבנתי שהספר לא טוב כמו שחשבתי שהוא.
לא הבנתי איך חלק נתנו לו חמישה כוכבים. באמת.

הדמויות מוזרות מאוד,די סותרות את עצמן ולא אמינות , התיאורים מייגעים מאוד(מינוס שני כוכבים). הסוף ממש מעצבן(מינוס כוכב).
לא ממליצה בכלל.

-שירה-

את הספר פגשתי לראשונה כשהייתי בת תשע. באותה תקופה לא קראתי כול כך הרבה אבל אם מדי פעם יצא שהייתי בחנות ספרים- קניתי.
הדבר הראשון שאני מבחינה בו זה הכריכה.

כריכה יפה-יש

הדבר השני שאני רואה ואוהבת זה שם הספר

שם יפה-יש

גם התקציר נחמד והפרק הראשון

תקציר טוב-יש

קניתי את הספר והלכתי הביתה. באותו ערב כשאני עשרה עמודים לפני הסוף ולא מבינה אך זה יתכן אני בודקת מאחורה ורואה שזה ספר ראשון. תוך יומיים יומיים יש לי את השניים האחרים.

כשהייתי בת תשע, ממש אהבתי את הספר. עוד עולם חדש.

לפני כמה שבועות לא היה לי מה לקרוא והיה לי חלון של יומיים.
כשהגעתי לאמצע הספר לא הבנתי מה מצאתי בספר. סיפור אהבה קיטשי. קיילה הרגישה לי כמו דמות בלי אישיות. "קיילה שונה. קיילה אחרת. קיילה לא כמו כולם."
לפי הספר קיילה אמורה להיותר מהממת: שיער בלונדיני עיניים ירוקות רזה מאוד.אבל היא מקנאת באיימי.למה?.למה היא מקנאת בה?.
גם הדמויות של בן ואיימי לא הרגישו אמיתיות. בן מושלם מדי ואיימי תמימה מדי.

אבללל
יש גם ברים טובים בספר. אהבתי את הסוג עולם שהספר בנוי. עולם עתידי שהממשלה מושחתת, איום על ילדי המדינה ומישהי "משובשת".
גם אהבתי, או יותר נכול להגיד הערכתי, שלמרותשיש לקיילה חבר, גם אחרי קריאת הספר הייתי ילדה תמימה בת תשע.

לא ממליצה אם אתם מעל גיל עשר.

וואו. ככה הרגשתי כשסיימתי את הספר. וואו. ממש ממש וואו.

אתם יודעים מה אני אוהבת במיוחד בספרים של קסנדרה?
אני אוהבת שלמרות שקליירי היא הדמות הראשית, היקום לא סובב סביבה.
לא כול פעולה היא בגלל קליירי, למען קליירי, במטרה לפגוע בקליירי וכדומה.השמש לא זורחת בשבילה.דברים קורים גם לדמויות אחרות. וזה משהו שאני אוהבת במיוחד בספרים של קסנדרה והרבה סופרים אחרים צריכים ללמוד ממנה.

בספר היה כול מה שספר צריך: מישהי שעוברת על החוק בשביל להציל מישהי שהיא אוהבת(וכמאט מתה), חבר שמנסה להגן עליה, מישהו שנכלא על כלום (ואהובתו לעתיד לא יודעת את זה שיעולאיזבלשיעול), ממשלה מושחתת, רע שמת, גופה שנעלמת ואת אלק ומגנוס.

מה יש עוד להוסיף?

-שירה-

יש לי כמה דברים להגיד על הספר

ממש אהבתי את הספר. העלילה מותחת, לפעמים צפויה יותר לפעמים פחות ספויילר נו באמת מישהו באמת חשב שמרקו מת!? סוף ספויילר

ביאס אותי שאם אתה לא קורא ברצף את הספר מההתחלה עד הסוף אז אתה יכול לשכוח את המושגים העיקריים בספר. לא הבנתי למה היה כתוד בתקציר שהדמות הראשית עומדת למות תוך 6 חודשים אבל בספר עצמו לא היה כתוב על זה כלום.

לסיכום,
את הספר, למרות שהוא מעולה, לא סביר שאני אזכור אותו שנה הבאה מהסיבה הפשוטה שמשהו בו מזכיר כול ספר פנטזיה אחר(כמו פרסי גקסון וכדומה). הספר עמוס פרטים כך שלפעמים ממש דילגתי על חצי עמוד. אבל הספר גם מחדש משהו. אהבתי את הדמויות (למרות שהמבוגרים הצטיירו כאנשים טיפשים ומוזרים) ואני ממליצה בחום לקרוא את הספר (ברצף)

-שירה-

אני צריכה להודות בזה כבר. זה הספר הראשון של ריק ריירדן שאני קוראת.

אני יודעת, אני בנאדם נוראי.

האמת שבתור אחת שקוראת בערך ספר ביום בלי הגזמה (אני בסיפריה כול יום) ואחת שהזאנרים האהובים עלי הם פנטזיה ומד"ב- אני די שיפוטית לגבי כריכות של ספרים. לא אהבתי את הכריכה של פרסי גקסון ושאר הספרים של ריק מעולם אבל כשראיתי את הכריכה של מגנס צייס והאלים של אוסגרד, היתעלפתי.

מובן שקראתי את הספר בשניה שיכולתי והוא שווה לא פחות מחמש כוכבים. העלילה מותחת, לא צפויה ומצחיקה. היה קל להיתחבר לכול הדמויות למרות שאני לא דומה לאף אחת מהן באופי.

שני הדברים היחידים שביאסו אותי היו שקראתי את הספר הראשון לפני שהשאר יצאו ושגיליתי שיש מילון מושגים רק
אחרי שגמרתי את הספר.