ספרו של אלבר קאמי "הזר" הוא הספר השני ברצף שאני קורא על חריגים בחברה. באמת שלא התכוונתי לכך, פשוט כך יצא.

זהו סיפורו של מרסו, בחור צרפתי החי באלג'יר ועובד כפקיד. קאמי מתאר את מרסו כאדם חסר רגשות לחלוטין והדבר בא לידי ביטוי בכמה מקרים. אימו הולכת לעולמה ומרסו נוסע ללוות אותה בדרכה האחרונה, אך הדבר אינו סוחט ממנו כל תגובה רגשית ועל פי תיאורו של קאמי הוא נמצא בתוך האירוע הזה כאאוטסיידר לכל דבר וענין. מרסו מנהל מערכת יחסים אינטימית עם מארי וכשהיא מציעה לו נישואין ושואלת האם הוא אוהב אותה, הוא משיב בכנות שאין בליבו אהבה אך מסכים להינשא לה. בהמשך יורה מרסו למוות באדם על חוף הים, אך גם מעשה זה משאיר אותו אדיש למדי.

אין לי ספק כי קאמי רצה להעלות כאן את השאלה הפילוסופית לגבי משמעות החיים: האם אנו יכולים לחיות כך כאשר אנו בניתוק רגשי כל כך גדול מכל מה שסובב אותנו?
בחלקו השני של הספר עומד משפטו של מרסו בפני חבר מושבעים, אך נראה כי הוא אינו עומד לדין רק על הרצח שביצע, אלא גם ואולי בעקר על תכונות אופיו, על מי שהוא בכלל ועל תדמיתו. כאן עולה שאלה פילוסופית נוספת: כיצד אנו צריכים לשפוט בן אדם וכיצד החברה צריכה לקבל ולהתייחס לחריגים. ואולי רצה כאן קאמי להביע ביקורת חברתית?

כתיבתו של קאמי היא פשוטה, ישירה, אינה מעמיסה בפרטים אשר אינם תורמים לעלילה ובעקר מעוררת מחשבות.

תוך כדי קריאה הזכיר לי הספר הזה שני ספרים מצויינים אחרים. יש משהו משותף למרסו ולסטונר של ג'ון וויליאמס לפחות בצורת התנהלותם בחיים, אם כי סטונר לא היה חסר רגשות ברמה של מרסו. החלק השני של הספר העוסק במשפט ובהמתנה לגזר דין המוות שאותו קבע בית המשפט, הזכירה לי את ספרו המופתי של ויקטור הוגו "יומו האחרון של נידון למוות". סטונר נכתב שנים אחרי שקאמי כבר היה בעולם שכולו טוב, אך בהחלט סביר כי קאמי קרא את ויקטור הוגו ואולי גם הושפע.

ספר קצר, נפלא ומעורר הרבה מחשבות.

חיים ללא משמעות.
הדמות שמוצגת לאורך הספר אדישה למשמעות, אפילו בדברים הכי בסיסיים.
הוא לא מטפל באמא שלו, לא בוכה כשהיא מתה, לא מבקש לראות אותה, משתתף בלוויה כאורח.
הולך לים, הולך לקולנוע, נהנה להיות בקרבת חברתו, אבל לא אוהב אותה ולא רואה ערך בנישואין. בז לדת, לחברים, לחוק. אבל לא נראה כאילו הוא מפגין או מנסה להחצין את דעותיו. הוא פשוט אדיש.
אדיש לחיי אדם, לסבל של אחרים, לחירות שנשללה ממנו כשנעצר, אדיש למאמצים להצילו, נראה שעורך הדין שלו נחוש יותר ממנו, אדיש גם למותו הקרב.
החברה לא מוכנה לסבול אדם שלא מתרגש ממה שנהוג להתרגש, שלא אוהב את מה שנהוג לאהוב. עיקר האשמה כלפיו במשפט היא לא על הרצח, אלא על האדישות.
הדמות מוגזמת, אבל מעוררת מחשבה. הדמות מאוד עצובה לאדם מן היישוב, אבל הוא עצמו כלל לא עצוב.
אנשים שרגילים לראות משמעות בכל דבר (בעיקר דתיים, כי בדת יש משמעות גם לפעולות הכי סתמיות), יכולים להשתגע מאדם כזה.
הספר מעורר למחשבה האם המשמעות היא ערך אמיתי ומי שכופר בה פשוט לא רואה את המציאות, או שהיא בסך הכל הסכמה אנושית ואולי יש לגיטימציה לא להסכים איתה

אלבר קאמי, פרט להיותו סופר, הוא גם הוגה דעות ומכאן שכל יצירותיו נקראות כאילו בא להביע הגותו בצורה כזו או אחרת.
הזר הוא סיפורו של מרסו, פקיד מכס באלז'יר, שכל חייו מבקש להדגיש ששום דבר לא חשוב והכל חסר משמעות. הוא פשוט חי את החיים עצמם ודי בזאת. קאמי אכן הצליח להציג חיים כפשוטם, וככל שנטרח לא נצליח למצוא משמעויות נסתרות. אין פשוט כחיים עצמם.
מרסו שב מקבורת אמו, קבורה בה לא בכה ולא הראה שום הלך רוח של צער. משחזר לעיר יצא לבלות עם מארי חברתו, נענה להצעת הנישואין שלה כלאחר יד, יצא לבלות עם חבריו, כשאחד מהם הסתכסך עם כמה ערבים ואז ירה בערבי אחד יריה אחת ולאחר השתהות מה, עוד ארבע יריות. רצח זה מביא עליו את מותו בעריפת ראשו כשהמושבעים נחושים באשמתו.
תלי תלים של פרשנויות הוצעו. ז'אן פול סארטר, ידידו הקרוב של קאמי, לפני שהפכו צהובים זה לזה, הציע את תורתו האקזיסטנציאליסטית להתנהגותו של מרסו. אני לא מומחה לתורה זו, או כל תורה פילוסופית אחרת לצורך העניין, אבל הסבר מעולם הפסיכולוגיה יתאים הרבה יותר. מרסו לוקה בהפרעת אישיות סכיזואידית. מהי הפרעה זו? הפרעה זו מאופיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים (בעיקר ביחסי קרבה אינטימיים), נטייה לסגנון חיים מתבודד וקור רגשי. זה מרסו. בקבורת אמו לא בכה, להצעת הנישואין הסכים כאחר יד, הירי בערבי, ארבעה כדורים נוספים לאחר הראשון הממית, היו אך מקריים וחסרי הסבר. לקראת הוצאתו להורג, התפרץ כלפי הכומר וטען בלהט לחוסר אמונה באל.
לאור הסבר פסיכולוגי זה, ההילה סביב הסיפור קצת מתעמעמת. זהו סיפורו המפורסם של קאמי, תהילת עולם חבקה בו, תוארי דוקטור נקבצו סביב פירושים לנובלה רזה ותמוהה זו, והעולם כמנהגו נוהג, בעיקר העולם שלא קרא את קאמי, לא נחשף להסברים תמוהים ולא נאלץ לגרד בפדחתו לשווא.
בספר הצנום נוספה מסה בשם השיבה לטִיפָּזָה, ממנה ניתן להתעלם, כמו גם ההסבר המאוד תמוה של אילנה המרמן ל"הזר". אם הזר לא היה מובן, המרמן רק סיבכה הכל. הסבר פסיכולוגי יניח את דעת הקוראים.
בכל מקום מזכירים, גם כאן אצל המרמן, את "המיתוס של סיזיפוס", שיצא כמה חושדים לאחר מכן כהסבר העומד מאחורי הזר. שיהיה בריא - עד כמה שבר-מינן יכול להיות בריא - קאמי, המסביר בספר מאוחר ספר מוקדם שלו.
תקראו. תשפטו.

איך אתחיל לכתוב בכלל על הספר הזה?
הוא הרי גאוני!!!
כמו משוואה מתמטית מושלמת, אין בספר מילה חסרה או מיותרת.
מושלם.
הספר מתחיל במוות ממשיך במוות ונגמר במוות.
במקור הצרפתי, קאמי כתב את הרומן בצרפתית והשתמש בזמן עבר לא מותחם המתמשך אל ההווה, משתמשים בו רק לדיבור ולא לכתיבה מה שמעבר למרידה הספרותית של קאמי, אמור ליצור אצלנו הקוראים תחושה שהדברים מתרחשים לנגד עיננו, של דברים בהתהוות. אבל, כמובן שבתרגום, כל זה נאבד, כי בעברית יש רק זמן עבר אחד.
קאמי יוצר לנו דמות זרה, כדי לגרום לנו להסתכל על דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם בדרך אחרת ומנקודת מבט שונה.
"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע."
מרסו הוא דמות חסרת רפלקטיביות. הוא מתבונן מהצד, הוא איננו יוזם דבר הוא אדיש לכל הדברים שאמורים להיות הדברים החשובים בחייו של אדם, ויחד עם זאת שם לב לפרטים שרובנו לא היינו מייחסים אליהם שנייה של מחשבה.
מרסו הוא אדם המונע ע"י חושיו, ולכן לא רק מרסו הוא גיבור הספר, אלא גם השמש.
הרי היא זו שגורמת לו לרצוח.

בחלקו השני של הרומן מתקיים המשפט של מרסו.
לא קשה להבחין, שהוא לא עומד למשפט רק על רצח הערבי אלא בעיקר בגלל התנהגות שאינה נורמטיבית. מרסו הוא אדם "מוזר", הוא לא מסביר, לא מתחרט, לא מראה רגש או אשמה, לא מתאבל על אימו, לא אוהב את חברתו וטוען שרצח אדם בגלל השמש.
התכונות המייצגות את מרסו הן מנוגדות לחלוטין לערכי החברה בתוכה הוא חי.
לכן, הוא מאיים על החברה כפי שבית המשפט מייצג אותה. מרסו מייצג את כל הפחדים שמהן פוחדת החברה המושתתת על מחוות צבועות ווידויים תפלים. התובע מאשים את מרסו ברצח (גם אם מוסרי) של אימו, האשמה זו היא אנלוגיה לדברי פרויד אודות רצח האב ופירושו, כפשע המהווה נקודת סף לתרבות האנושית. רציחת האב מסמלת כפירה בחיים הנורמטיביים, שהתובע ובית המשפט הם מייצגם.
מרסו עובר שינוי בחלקו השני של הספר, לא במובן הדתי כמובן, אלא בדיוק להיפך. הוא נהיה מודע לזרותו ולהיותו שונה מסביבתו.
המשפט האחרון בספר ומה שהוא גורם לנו לחוש ולחשוב, הוא בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי לקרוא ספרים והסיבה שבגללה אני ממשיכה.
לא אוסיף דבר, כי יש יותר מידי להוסיף, ויותר מידי רעיונות ופילוסופיות לדון בהם לגבי הספר הזה.
במקום לקרוא את הביקורת שלי, קחו את הספר ביד, הוא קצר, הוא זורם והוא בעיקר זר.
כדאי לכם, זו פשוט יצירת מופת!!!

נ.ב. הזר היה ספרו הראשון של קאמי ומיד אחריו באותה השנה, הוא כתב את המסה "המיתוס של סיזיפוס" בה הוא מביע את הרעיונות הפילוסופיים שהביע ב"הזר".
למי שרוצה להבין את ה"זר" טוב יותר מבקריאה רגילה.

אתם עדיין פה? עוד לא התחלתם לקרוא?
למה לעזאזל אתם מחכים?

כתבו כאן המון ביקורות ורובן לגמרי בעד הספר ואפשר להבין זאת בנקל.
אכן, ניתן ורצוי לקרוא את הספר כספר על האבסורד שבקיום, ניכור ואדישות. אני בוחר להתייחס לזווית אחרת שמתחוורת דווקא מתוך הפרק האחרון של הנובלה.
בפרק הזה ניתן לראות את הספר כולו כמסע מהיעדר שפה ורגש אל לידתה של שפה ורגש ברגעים האחרונים ממש.
במשך רוב הנובלה מרסו כמעט ואינו חי את חייו אלא נסחף בהם כמו הקצף שנשטף אל החוף מהגלים. הוא מתאר את העולם באמצעות עובדות: השמש הייתה חמה, הים היה נעים, מישהו דיבר, מישהו מת. הוא מתבונן במציאות כאילו היא מתרחשת מחוץ אליו. גם כאשר אמו מתה, גם כאשר הוא מתאהב, גם כאשר הוא... הורג אדם, הוא כמעט שאינו מעניק לדברים משמעות. הוא חי בעולם של אירועים ללא פרשנות.
לדעתי קאמי שם מלכודת לקוראים לחשוב שמדובר בדמות אדישה לחיים. למעשה, ייתכן מדובר במשהו קצת אחר: הוא כה נאמן לחוויה הישירה עד שהוא מסרב להלביש עליה מילים גדולות. הוא אינו אומר שהוא אוהב כאשר אינו בטוח שהוא אוהב. הוא אינו אומר שהוא מאמין כאשר אינו מאמין. הוא מסרב להשתתף בתיאטרון החברתי שבו כולם מספרים לעצמם סיפורים על משמעות ועל נפלאות החיים האפורים וביחוד החסרי וודאות של התקופה בה נכתב הספר.

דווקא בפרק האחרון קורה דבר מוזר. לראשונה מרסו מדבר בלהט, הוא כועס, הוא כמעט נושא נאום. כאשר הוא מתפרץ על הכומר, נדמה שהאדם השותק של כל הספר נולד מחדש רגע לפני הוצאתו להורג. הפרק האחרון הוא גם קבלה של האבסורד וגם רגע שבו מרסו מוצא קול, את קולו שלו. האירוניה היא שרק כאשר נגזר עליו למות הוא מתחיל לדבר באמת. אפשר לקרוא את הזר כסיפור של אדישות ואבסורד, אך גם ניתן לקרוא אותו כסיפור על התבגרות תודעתית מאוחרת מאוד בשעת מלחמה ואסונות. מרסו עובר תהליך הפוך מגיבורי רומנים רגילים. בדרך כלל גיבורים מתחילים מלאי תשוקה ומסיימים מפוכחים. מרסו מתחיל כמעט נטול קול ומסיים בהתגלות כמעט מיסטית.
בפרק האחרון שהכי התחברתי אליו יש גם משהו שמזכיר את הגיבורים של דוסטויבסקי, אף על פי שקאמי היה כנראה נרתע מההשוואה. אצל דוסטויבסקי רגע המשבר מוביל בדרך כלל אל אלוהים. אצל מרסו המשבר מוקיע את האל לחלוטין ומוביל את מרסו אל העולם עצמו. הוא אינו מגלה ישות עליונה אלא את הלילה, הכוכבים, האדמה, האוויר. במקום טרנסצנדנציה הוא מוצא אימננטיות מוחלטת.
וכך האנטי-גיבור שלאורך כל הספר נדמה שחסר עומק פנימי, מתגלה שהיה שם כל הזמן אלא שהיה קיים ללא אוצר מילים. ברגע האחרון הוא מבין שהעולם אינו חייב לו משמעות, ודווקא משום כך הוא חופשי לאהוב אותו.

בקריאה הזאת שהיא השניה שלי את הנובלה: הרצח, המשפט והמאסר שוב היו חסרי חן בעיני אך הבנתי שוב שהם רק המנגנון שבאמצעותו קאמי דוחק את מרסו אל הקיר עד שאין לו עוד אפשרות לברוח אל היומיום. רק כאשר כל האפשרויות נסגרות, הוא פוגש את הקיום עצמו.
זו אחת הסיבות שגם אני רואה בפרק האחרון את לב היצירה. מדובר בוידוי מאוחר של אדם שלמד לחיות רק כאשר כבר נגזר עליו למות.

הציון שלי: 8/10
למה רק 8? השפה רדודה מאוד בהשוואה לשיבה לטיפזה שבעיני הוא חלק מאוד משמעותי בספרון הזה: מעין מכתב ערגה ואהבה לזמן שחלף והמשמעות שלו בעיני האדם לאורך חייו. אם הייתי נותן ציון נפרד לשיבה לטיפזה, אזי הציון היה 9 בקלות, אהבתי עד כדי כך שאין לי מה לכתוב עליו במקום שמוגדר כביקורת.

אדם בשם מרסו חי את החיים השגרתיים והמשעממים שלו באלג'יריה הצרפתית. מרסו אוהב לשחות, לעשן ולאכול אצל אדם בשם סלסט וככה הוא חי את החיים שלו עד שיום אחד הוא מקבל הודעה על מות אימא שלו שאיתה הקשר שלו לא היה מי יודע מה ואת אביו מרסו כלל לא הכיר. לפני שמרסו התוודע למותה של אימו, מסופר שאימא של מרסו נהגה לחיות במוסד לאנשים מבוגרים ומצאה במוסד אנשים לדבר איתם. הוא מגיע למוסד כדי לראות את אימא שלו בארון אבל מסרב ברגע האחרון. מרסו מתנהג מוזר: מרסו מעשן ושותה חלב עם השוער המקומי, נערכת ההלוויה ויום למחרת מרסו חוזר הביתה, פוגש אישה בשם מארי איתה הוא הולך לשחות, לצפות בסרט ולעשות אהבה.

בהמשך מרסו פוגש עוד שלל דמויות שימלאו תפקיד מכריע בהתפתחות של הסיפור. בנקודה מסויימת מרסו מסתבך ברצח של ערבי, מרסו נקלע לפרשת אהבים של צרפתי נוסף שהוא הכיר בשם רמון, שלו עצמו הייתה מאהבת ערבייה שהוא ראה בה כפוית טובה והיכה אותה ואז הסתבך עם המשטרה. מרסו רוצח אחד מהערבים שהיו מקורבים לאותה מאהבת של רמון ורצו לנקום ברמון על היחס שלו כלפי הערבייה. מכאן והלאה הכל רק מתחיל להסתבך עוד יותר ונשאלות שאלות על מקומו של האדם בחברה האנושית, יחסי בן ואם, שאלות על מקומה של הדת ועונש המוות. ספר מעניין ומעורר מחשבה.

"אין אהבה בלי מעט תמימות" קאמי , כשאשמה רובצת על ליבו שואל עצמו היכן הייתה התמימות כשהאימפריות התמוטטו?. קאמי מדבר על מלחמת העולם השנייה כשהימים ויופיים הפכו לזיכרון מטושטש. ולאור המלחמה, העולם הראה את קמטיו ופצעיו והזדקן בבד אחת.

התזה שלו מסבירה את עולמו: "אין ביכולתו של השכל למצוא הסבר הגיוני לעולם". ההנחה מובילה אותנו לתודעת האבסורד שגורסת שיש פער גדול בין זה שהאדם מחפש לחייו משמעות לבין חוסר ההגיון של העולם. ואם ברשותנו יושר אינטלקטואלי אנחנו לא יכולים לבטל את ההנחה הזו על העולם במחי יד. זו הצוואה שלו לעולם בכמה מילים ברורות מאוד. אם אנחנו מסוגלים להסביר את העולם שבו אנו חיים אנחנו יוצרים לנו עולם מוכר .אך היות ואיננו יכולים להסבירו, הוא אינו מוכר . אם ניקח מהעולם את האשליות, נרגיש זרים בעולם. כך קאמי חווה את העולם ומנותק ממנו רגשית לכן תמיד הרגיש זר וגלותי.

העלילה מספרת על מרסו בן 30 שהוא לא כמו כל אדם, הוא אינו מעמיד פנים, לא שופט ולא מסביר עצמו , הוא מוצג כאדם נטול רגש, אך אדם טוב עם מוסר עבודה, אדם חיובי ומסביר פנים. לכן המצב שנקלע אליו חסר הגיון לחלוטין . ברגע שעומד הוא לפני מוות הוא חווה את האבסורד הגדול ומעביר לקורא את התחושות שבמלכודת הגדרת משמעות החיים .
אין בעלילה הרבה פרטים או הסברים, אך מתוך הסיפור הקורא דולה את האופי של מרסו והתייחסות לעולם בו הוא חיי. היחס לאמו שנפטרה, האם הוא צריך להעמיד פנים שקשה לו? האם אין הוא יכול לשמוח ולהתעצב באותו רגע נתון. הוא חיי את הרגע. לא עסוק בהנחות מה יחשבו ולמה. כשאהבה מגיעה אל חייו הוא אינו שואל עצמו איך הגיעה ולמה. הוא פשוט נהנה להתנות עמה אהבהבים, לבלות ולשחות בים כשהשמש קופחת ואז יוצרת צבעים בשמים. אין לו הרבה בקשות מהחיים חוץ מלחיות אותם. מי שרוצה להיות חבר שיהיה, מי שרוצה להיות אהוב שיהיה. לא מתכנן כלום. לוקח מה שהחיים נותנים. בסוף נתנו מכה גדולה שמסבירה את תודעת האבסורד של העולם .

זהו ספר נפלא שמציב דילמות ושאלות על המוסריות שלנו, על אלוהים, על האבסורד שבחיים
והמשמעות שכל אחד נותן לחייו בשביל להמשיך הלאה...

1942 זו השנה שבה הספר הראשון של קאמי יצא ועדיין רלוונטי גם לנו, זה כבר אמור לומר הרבה על גדולתו של הסופר.

קטע יפה מהספר

""כדי לשמור על הצדק,
פרי תפוז נאה זה שבשרו כולו מר ויבש,
כדי לשמור עליו שלא יצמק,
צריך אדם לשמר בתוכו רעננות,
מעיין של שמחה, צריך לאהוב את היום,
שלאי-הצדק אין שליטה עליו,"
"היקום שב ונוצר כאן יום-יום באור חדש תמיד."
"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת שיש בי קיץ שלא יובס לעולם"

ממרחק השנים, שבעים ושש לערך, "הזר" של אלבר קאמי הספיק כבר לצבור שכבת עור עבה, מחוטטת ומגוידת, בדומה לשכבות ארכיאולוגיות שמספרות את סיפורן של עידנים רבי תהפוכות, בכל המובנים, ולא רק משום שהוא עצמו, הסופר, היה מן הבולטים שבין הוגי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שכבר אבד עליהם הכלח, אלו שדבקו בגישה לפיה "הפילוסופיה הקיומית" מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל, (כדוגמת שופנהאואר, ניטשה, קירקגור, סארטר דוסטויבסקי ועוד...) שהרי רק העובדה הזו לכשעצמה דורשת הבנה והתייחסות מיוחדת, אני מתכוונת גם למרחק התהומי, מרחק שנות אור כמעט, שמפריד בינינו לבין תפיסות החיים שהתקיימו בעבר ...
אז מה הפלא שנדרשה כאן מלאכת קילוף לגמרי לא פשוטה ...ולו על מנת להיכנס להלך רוח אחר, להתכוונות אחרת, בתקווה להבין את ההוויה אליה כיוון הסופר, ולנסות לרדת אל ה"אין" המוחלט. שאין בו עבר ואין בו עתיד אלא רק הווה, ומה שבטוח הוא המוות .

בררררר.......

בנובלה הזו, כותב קאמי על עיקרי הנושאים המעסיקים את "הפילוסופיה הקיומית" -
בדידות,
חיים ללא משמעות ותכלית,
ייאוש,
ואבסורד,
בקיצור על היחלשותם של האמיתות האבסולוטיות המוביל רבים לתחושה של ניכור.

וואו . שמח לא היה שם ....

פקיד צרפתי החי באלג'יריה– מרסו- מעביר את חייו באדישות גמורה, אפילו בהלוויית אמו הוא אינו מביע רגש וגם כשהוא הורג כבדרך אגב ערבי שאינו מכיר ללא כל סיבה . התמודדותו במחצית השנייה היא עם חטאו הגדול ביותר– חטא האדישות .
בשנת 1957 זכה קאמי בפרס נובל לספרות. ומרצ'לו מסטרויאני הנהדר כיכב בסרט שעובד על פי היצירה הזו .

מים רבים זרמו בנהר מאז, וזו כבר הפעם השנייה שאני מנסה ממרחק הזמן לגעת בשורש הבדידות והניכור האנושיים אליבא דה קאמי, ובמילים אחרות בקיום שעליו הוא כותב - שאין בו תכלית ...

סארטר טען שאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". (ולא כפי שסברו לפני כן, שהמשמעות היא תנאי הכרחי לחיים ). כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. .

כסוגה ספרותית התפיסה הזו או הזרם הזה סיים את תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים ...למרות שעל בסיס אותם העקרונות יצרו תחום שנקרא פסיכולוגיה קיומית שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו .

אומרים שזה ספר חובה , אז מי אני .....?!

ולתומי ממש ברגעים אלו אני ממלמלת ש...האופן שבו אנחנו מבינים את רכיבי החיים, והאופן שבו אנחנו חושבים על טבע האדם השתנה עם השנים לגמרי, אבל מה שלא השתנה זה הצורך, ואתו גם הקושי להבין מה היא האמת...לצאת ממערה אחת ולגלות את האמת החדשה, ולהבין שאנחנו נמצאים אולי במערה אחרת עד לגילוי הבא...וזה אולי הדבר המרתק ביותר בתפיסת כל החיים האלו ...

ציפיתי לקאנון ספרותי, אבל האמת היא שההנאה שלי בסופו של דבר הייתה מתיאורי האווירה הצרפתית ומהמנוע הרעיוני שהוא לא פחות מאפי. לצערי הציר העלילתי די מונוטוני ומקשה. לדעתי הוא לא היה מתקבל כיום לשום הוצאת ספרית בפני עצמו. למי שרוצה לאתגר את גבולות הנורמה הספרותית - מומלץ. למי שרוצה להתרגש - מומלץ לוותר.