• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

מאת אורי אורלב

הביקורת של אנונימית

תמונה של אנונימית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

מאת אורי אורלב

הביקורת של אנונימית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אנונימית
הוצאה לאור:כתר
0
קטגוריה:קלאסיקה
הקודמת
דורית ק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“ספר מקסים שמצליח לדבר על השואה בשפה של ילדים תוך כדי נגיעה בפנטזיות שלהם. מקסים.”

18/39
ביקורות על האי ברחוב הציפורים
הבאה
zivan
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

זהו הספר הראשון בנושא השואה שקראתי. אני זוכרת שקראתי אותו בכיתה ד או ה אולי אפילו לפני ונהנתי ממנו. אבל מה באמת ידעתי והבנתי אז? הייתי קטנה ותמימה. קראתי קצת בשביל להבין קצת.

ביום שלישי לפנות בוקר חזרתי מהמסע לפולין.
אני אסכם את המסע במשפט שהמדריך שלי חזר ואמר לקבוצה שלי - "אתם באים למסע הזה עם המון שאלות ותצאו עם הרבה יותר שאלות". בעקבות המסע שבו למדתי וראיתי המון נולד בי הצורך לדעת עוד יותר. לנסות להבין הכל טוב יותר למרות שאני יודעת שאני בחיים לא אבין:
אני לא אבין את מה שעבר לאנשים בראש - לא לנאצים ולא ליהודים.
אני לא אבין את מה שהיהודים עברו שם, את כל הזוועות והיסורים. את הגעגועים והכאב. את התקווה לצד הייאוש.
אני לא אבין את רמת האכזריות והרוע של הנאצים. את חוסר המוסריות שלהם. את היכולת לפגוע ככה בבני אדם.
אלו דברים שאי אפשר להבין !!
ביקרתי במחנות האלה אבל לא הייתי בהם באמת. כי מי שהיה בהם לא יוצא מהם לעולם...

אולי לא כל מה שראינו נכנס וצרם לי בלב או ריגש אות עד דמעות, אבל הכל נכנס לי לראש. אני הרבה יותר סקרנית לדעת, לראות ולקרוא. תמיד התרחקתי יחסית מספרים וסרטים שעסקו בנושא השואה מכיוון שהם תמיד נתפסו בעיניי כסרטים/ספרים עצובים מידי כמשהו שנמצא במרחק שנות אור ממני ומעולמי. מהמסע הזה הרווחתי סקרנות עצומה לנושא ורצון לדעת עוד.

אני אסיים את הביקורת הזאת עם הדבר שהיה הכי משמעותי לי במסע - איש העדות. איש מדהים בן 88, אדם צעיר ברוחו. הוא עבר את אושויץ ואת בירקנאו ואחרי זה אף עלה לארץ ותרם רבות למדינה. אדם וסמל למופת. אדם מרגש עם סיפור חיים מדהים. וכשהוא סיפר את סיפורו ואת מה שעבר עליו בבירקנאו (שאותו הוא כינה הגהינום) לא יכולתי שלא לחשוב:
הוא שם אחרי כל השנים האלה - הוא חי אב וסב לילדים ולנכדים ומספר את סיפורו במקום שבו נרצחה כל משפחתו ורק הוא שרד.
זה הניצחון שלו !

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של האופה בתלתלים
האופה בתלתלים
2קוראים|גיל ממוצע66|50%נשים

על המבקרת

תמונה של אנונימית

אנונימית

חברה מזה 12 שנים
9 ביקורות•36 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•תרגום (נוער)
תמונה של אנונימית
אנונימית
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות9
לייקים שקיבלה36
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת3מתח ריגול והרפתקאות3תרגום (נוער)1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אנונימית

אות קין

אות קין

רם אורן

אחד הדברים שהכי מאפיינים את החברה הישראלית בעיניי היא קוטביות.
מצד אחד - אנחנו האנשים הכי חמים ואוהבים שיש. כולנו מכירים איך בזמן תקופות קשות, למשל מלחמות, כולם ממש הופכים למשפחה אחת חמה, תומכת ואוהבת. זה גם קורה לא מעט בחיי היום יום. למי לא יצא לפגוש ישראלים בחו"ל, ולהתרגש ממש כאילו פגשתם קרוב משפחה או חבר קרוב?
מצד שני - אנחנו יודעים גם לפלג ולשסע, להסית ולקלל לא פחות טוב מזה. ימין ושמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים - וזה רק על קצה המזלג.

לקח לי זמן אחרי שסיימתי את הספר הזה, להבין למה רם אורן החליט לכתוב את הפרק האחרון בו. משהו בי לא רצה שהוא ייכתב, שהסוף הסגור והיפה שבפרק שלפני יחתום את הספר המדהים הזה.
אבל אז הבנתי - הפרק הזה משקף בצורה מדויקת את המציאות הישראלית. המציאות שעלינו כחברה מוטלת האחריות לשנות. הקיצוניות שטמונה בחברה שלנו, אותה קיצוניות שמפלגת ומשסעת, ומכרסמת בנו לאט לאט.

למה היה לי חשוב לכתוב את הביקורת הזו, דווקא עכשיו? כי אני חושבת שאנחנו בימים אלו נמצאים בתקופת מבחן כזו. אנחנו ממש לאחר סיומה של מערכת בחירות שלישית, מכוערת ומשסעת יותר מתמיד. ובדיוק בתקופה הזו, הגיע לו וירוס הקורונה ויצר מצב בלתי אפשרי ששוב מלכד ומחבר אותנו. השאלה שלי היא מה יקרה ביום שאחרי?
מה המדינה, ובעיקר אנחנו, נעשה כדי לשמור על החיבור בעם ולהפסיק את הפילוג? מה נעשה כדי למתן את הקולות הקיצוניים? מה נעשה כדי לדאוג שנמשיך לאהוב ולכבד אחד את השני?

לפני 6 שנים•אנונימית
רודף העפיפונים

רודף העפיפונים

חאלד חוסייני

מתי פעם אחרונה חשבתם על אפגניסטן?
כשמשחקים ארץ עיר מי באמת רושם אפגניסטן כשיוצאת האות א'?
כשחושבים על עוני בעולם או על מדינה מוסלמית מי באמת חושב על אפגניסטן?

כשבאתי לקרוא את הספר הזה הנושא הזה והמדינה הזאת היו נראים לי רחוקים ממני מאה שנות אור.
מה הקשר שלי לאפגניסטן? אני לא יודעת על המדינה הזאת כמעט כלום ! אפילו לא ידעתי את מיקומה המדויק במפת עולם.
ואכן במהלך קריאת הספר הבנתי כמה לא ידעתי. הספר מתאר את אפגניסטן בשתי תקופות עיקריות :
התקופה שלפני כיבוש ברית המועצות והתקופה בה שלט שלטון הטאליבן במדינה. כל מה שקרה במדינה ושמוצג בספר הוא מאוד מעניין. הספר מציג את אפגניסטן מנקודת מבט מעניינת. הוא מציג את אפגניסטן האחרת, לא זאת שהואשמה בעזרה לאל-קעידה ולגרימת אסון התאומים, לצד זאתי שכן ואת ההבדל בניהן.

זה אחד הדברים שיותר נהנתי מהם בספר. זה ותיאור החברות של אמיר וחסן. התיאור היה חמוד ומרגש (למרות שלפעמים הוא היה קצת קיצ'י). זה היה החלק האהוב עליי בספר וכל שאר החלקים די התגמדו לידו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היו לי ציפיות מהספר הזה.
את הספר השאלתי מחברה. היא אמרה שלאחרונה היא מאוכזבת מכל ספר שהיא קוראת כי אחרי הספר הזה שום דבר לא נראה טוב. אחרי שהיא אמרה לי את זה כבר ציפיתי לספר מרגש וסוחף בטירוף. ציפיתי להתרגש ממנו ולהתאהב בו כמו מהספר הקודם שהיא הפצירה בי לקרוא, שומרת אחותי. כמו כל המחמאות וההמלצות על הספר אמרו שיקרה.
זה לא שהספר לא היה מרגש ועצוב - הוא אכן היה אבל קצת , הרבה פחות ממה שעשו ממנו.
זה לא שהוא לא היה מיוחד ועורר בי מחשבות - מחשבות אלו והמיוחדות של הספר היו פחות קשורים לעלילה ויותר לתיאורים של אפגניסטן.
זה לא ספר שהותיר עלי רושם עצום יותר מספרים אחרים.
זה מסוג הספרים שנחמד לקרוא ואולי יום יבוא ואקרא אותו שוב.
אבל זה לא ספר שייחקק לי בראש כספר בלתי נשכח או כאחד הספרים הכי טובים שקראתי .

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אנונימית
תרנגול כפרות

תרנגול כפרות

אלי עמיר

סבא וסבתא שלי עלו לארץ בנפרד לאחר קום המדינה, בערך בתקופה של הספר הזה, מהודו . סבא שלי עלה לארץ וגר במעברות. שם הוא עזר לפרנס את אחיותיו. סבתא שלי לעומתו עלתה לארץ במסלול מסודר וגרה בקיבוץ. שניהם מספרים כי התקופה לא הייתה תקופה קלה אבל לא ממש מפרטים מה שעבר עליהם ועל הקשיים שהתמודדו עימם.
הספר הזה נתן לי הצצה קטנה לתנאים באותה תקופה, למה שאולי סבא וסבתא שלי חוו.בנוסף, בעקבות קריאת הספר אני סקרנית הרבה יותר ורוצה לשאול אותם על אותה תקופה ועל מה שהם עברו בה.
~~~~
אני חושבת שהסיפור רלוונטי גם לחיים שלנו ולכן הוא ספר חובה. הוא לא ספר מושלם והוא לא ספר קל, הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן, אבל הוא מספר על תקופה שנראת בימינו כמובנת מאליו - תקופה שכבר הייתה לנו מדינה משלנו.
יתרה מזאת, הספר עוסק גם בדחיית השונים, דחיית העולים החדשים, בדמוקרטיה, בחברות , באהבה, בעבודה ופרנסה מול קיום הדת ועוד נושאים אשר נוגעים ורלוונטים גם בימינו .

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימית
אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]

אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]

אנה פראנק

קשה לראות שאנה פרנק לא הייתה נערה רגילה.
היא הייתה נערה שהשתוקקה לכתוב, ליצור, לגדול, לעזור, להיות עצמאית ולהיות מי שהיא באמת, הצד שבה שאף אחד לא הכיר. היא עברה דברים שקשה להבין וכנראה לעולם לא נבין, שגורמים לך לתהות ולחשוב איך היא עברה אותם. כמה חוזק נפשי, כמה אומץ. והיא בסך הכל הייתה נערה בת 13. היא הייתה נערה אופטימית, עם שאיפות ואמונות באנשים ובאנושיות. לדעתי, זה מה שהחזיק אותה שם למרות כל הקשיים.

דרך יומנה, קשה שלא לשים לב לכמה שאנה התבגרה. המכתבים הראשונים שלה, לפני שנכנסו למסתור, בהם היא תיארה את הילדים בכיתה שלה ואת מסיבת היומולדת שלה נראו לי כמו מכתבים רגילים של נערה מתבגרת. בניגוד מוחלט למכתבים אלו, המכתבים האחרונים שלה נראים כאילו כתבה אותם אישה צעירה עם תובנות עמוקות ורצון להפתח ולהיות מי שהיא ולמצוא מישהו שיוכל להבין אותה באמת. רצון להפסיק להסתתר ולפחד. וכל זה רק כשנתיים אחרי. כל החוויות הקשות שהיא הספיקה לעבור בגילה הצעיר,שבמהלכן הצליחה למרות הכל לשמור על אופטימיות, להתאהב, ללמוד, להנות ולצחוק, ביגרו אותה. היא בעצמה ראתה את השינוי הגדול שהתחולל בה.

כל פעם שאנה כתבה על ציפיותיה ומחשבותיה על אחרי המלחמה, משהו צבת לי בלב. ויש לכך סיבה. בניגוד לרוב הספרים האחרים, הסוף של הסיפור הזה ידוע. והסוף כואב. איזה עתיד מדהים היה יכול להיות לה. דמיינתי את אנה יושבת על שולחן ורושמת את היומן וכל פעם רציתי כאילו ללחוש לה - ״אנה, את לא תראי את החיים שאחרי המלחמה. את לא תשרדי...״. מה שעוד צבת לי בלב הוא המכתב האחרון. המכתב בו היא נפתחה בפני קיטי ותיארה את עצמה ואת מי שהיא באמת. זה הרגיש לי שהיא כתבה את המכתב הזה כאילו היא ידעה שזה המכתב האחרון שהיא תכתוב...

במכתביה, כתבה אנה על רצונה העז להיות סופרת או עיתונאית ועל רצונה לתרום ולעזור לאחרים, להשאיר חותם. היא רצתה להמשיך לחיות גם אחרי מותה. וזה באמת מה שקורה. מידי יום מבקרים עשרות ואפילו מאות אנשים מכל העולם בבית בו הסתתרו אנה פרנק והאחרים ושומעים את סיפורם (הייתי שם לפני 4 שנים וזה מקום חובה לבקר בו, במיוחד למי שקרא את היומן). מידי יום אנשים ונערים בכל העולם קוראים את יומנה ובכך חווים את סיפורה. מידי שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקרנים סרטים בטלוויזיה אודותיה ואודות חייה במסתור. חרף זאת, עצוב לי לחשוב על החותם האחר שהיא הייתה יכולה להשאיר, במידה והייתה שורדת את המלחמה והופכת לעיתונאית או לסופרת כמו שהיא חלמה. היה לה את הכישרון והאהבה לכתיבה וחבל שהיא לא יכלה לממש אותו יותר...

ולסיכום - הספר מומלץ בחום !

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימית
אחות

אחות

רוזמנד לאפטון

ספר טוב, מותח ומרגש.
כבת יחידה, קשה לי להבין את החיים עם אח או אחות. לחיות עם מישו בבית שהוא/היא בתווך הגילאים שלך, לו/לה אני מרגשיה צורך ויכולה לספר הכל וללצוק איתו/ה על הכל. הספר הזה נתן לי הצצה לעולם הזה שאני לא מכירה.יתרה מזאת, הוא גם שילב מתח רב וצורת כתיבה מיוחדת וסוחפת מה שהוסיף להנאה מהספר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימית
אבא ארך רגליים (מהדורת 2000)

אבא ארך רגליים (מהדורת 2000)

ג'ין וובסטר

אחד הספרים הכי נוסטלגים ואהובים עליי !
קראתי אותו לראשונה בכיתה ד' ומאז קראתי אותו עוד פעמיים. זה פשוט ספר מדהים ומיוחד שמתאים לכל גיל (גם אמא שלי קראה ואהבה את הספר) יש בו הכל - מתח, קומדיה, אהבה וכדומה ולכן קשה שלא להנות ממנו.
צורת כתיבת הספר, דרך המכתבים של ג'ודי, מייחדת את הספר והופכת אותו למדהים אף יותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימית
בלי לומר שלום

בלי לומר שלום

לינווד ברקלי

אני די צעירה יחסית לגיל הממוצע של הקוראים. ואני יודעת את זה. יכול להיות שלכן ההמלצה שלי אולי תראה פחות אמינה כי לאיזה ספר מתח אחר אני יכולה להשוות את ספר זה ? איזה ניסיון בקריאת ספרי מתח יש לי ?

נכון, לא קראתי המון ספרי מתח (אבל ראיתי המון סרטי וסדרות מתח) אבל בהשוואה לשאר הספרים האחרים שקראתי (וקראתי לא מעט)מכל הסוגים, זה ללא ספק בין הספרים היותר טובים שקראתי. הוא פשוט לא יוצא לי מהראש.
איך הגעתי לספר? - לא היה לי ספר לקרוא אז הסתכלתי בספריית הספרים של ההורים שלי. ההורים שלי קונים מלא ספרים (במיוחד מתח) אך הואיל ואין להם הרבה זמן לקריאה לרוב הם נותרים כמו חדשים על המדף. קראתי את התקציר מאחורה והתחלתי לקרוא אותו. פשוט נשאבתי לתוך הספר לא הפסקתי לקורא אותו והוא לא יצא לי מהראש. אני קוראת יחסית לאט ואת הספר הזה פשוט בלעתי כמו תולעת ספרים אמיתית ומנוסה. לא הפסתקי להריץ בראש השערות על מה הולך בספר. העלתי מיליון השערות ואף אחת מהן לא הייתה זהה לסיפור האמיתי. נסחפתי עם הספר ונהנתי מכל רגע שקראתי אותו. הספר פשוט מתח אותי עד הרגע האחרון.

עברה קצת פחות מחצי שנה מאז שקראתי אותו ומאז אני כל יום מנסה לגרום לאמא שלי להתחיל לקרוא אותו. וכמו שאני ממליצה לה אני ממליצה לכולם . ממליצה בחום !!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימית
שומרת אחותי (עטיפת הסרט)

שומרת אחותי (עטיפת הסרט)

ג'ודי פיקו

וואווו.
אין לי מילה אחרת לתאר את הספר הזה.
הוא גרם לי לצמרמורת בכל הגוף. אחרי שסיימתי לקרוא אותו פשוט ישבתי ובכיתי במשך כ-10 דקות (ואני בדרך כלל לא אחת שבוכה מספרים/סרטים). וכל מה שקרה בו עדיין חקוק במוחי למרות שחלפה שנה מאז שקראתי אותו.
לפני כארבע שנים ראיתי ת'סרט שעשו על הספר עם הורי (וכבר בו ירדה לי דמעה). שחברה הציעה לי בשנה שעברה לקרוא את הספר רציתי לוותר ממחשבה שהוא בטח יהיה דומה לסרט. החברה ממש המליצה על הספר ושיבחה אותו, אמרה שהוא פי 100 טוב יותר מהסרט (והיא כ"כ צדקה). הוא היה שונה מכל מה שחשבתי שהוא יהיה. לדעתי, צורת הכתיבה של הספר, מנוקודות מבט שונות של הדמויות בסיפור, היא גאונית בכל כך הרבה צורות. והסוף...... אני לא אגלה אבל וואו. הייתי בהלם שקראתי אותו.
גם עכשיו, שנה אחרי, קשה לי להפסיק לחשוב על הספר הזה כאחד הספרים היותר טובים שקראתי (למרות שחלפה שנה וקראתי עוד המון ספרים מעולים מאז).
לסיכום,
אם אתם אוהבים ספרי דרמה מרגשים, עמוקים וכנים רוצו ותקראו אותו. אל תהססו בכלל.

לפני 11 שנים•אנונימית

ביקורות נוספות על "האי ברחוב הציפורים"

האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

ספרו של אורי אורלב מוגדר בכמה אתרים כספרות ילדים ונוער. האמת היא כי גיבור ספר זה הוא אלכס, ילד בן 12 והסיפור מסופר לנו מפיו ומנקודת מבטו של ילד, אך פרט לכך אין בו דבר היכול לאפיין אותו בקטגוריות שהזכרתי. אך בואו נתחיל בהתחלה.


את "האי ברחוב הציפורים" ראיתי במקרה באחת מחנויות סיפור חוזר ומכיוון שעד עתה טרם הזדמן לי לקרוא ספר של אורלב, אספתי אותו. נדמה לי כי כבר כמה שנים לא קראתי ספרים העוסקים בתקופה של מלחמת העולם השניה ושואת יהדות אירופה, אך מכיוון שנושא זה תמיד היה קרוב לליבי כמו נושאים אחרים הקשורים להיסטוריה יהודית, לא הססתי לרגע.


משפחתו של אלכס חיה בגטו ורשה ואביו של אלכס נותן לו שיעורי הישרדות כולל ירי באקדח מבלי שאלכס מודע למשמעות התורה שהוא סופג מאביו. ואז מגיעה האקציה ממנה חומק אלכס בהוראת אביו לאחר שקיבל ממנו את האקדח. הוא שורד לבדו בין הריסות הגטו באמצעות תכונות כמו אומץ, חוכמה, תושייה, קור-רוח, רגישות, חמלה, דמיון עשיר, הגינות ומעל לכל - תעצומות נפש. ממקום מסתורו הוא משקיף על הנעשה בעיר, רואה את הגטו שהפך לעיי חורבות ואת האיזור בו חיים הפולנים ובו החיים ממשיכים בסדרם. בקרב הפולנים יש כמובן משת"פים של הגרמנים אותם מכנה אלכס מלשינים, אך יש כמובן גם חסידי אומות עולם. אלכס, מחכה לאביו שיבוא לאסוף אותו כפי שהבטיח לו לפני שפתח במנוסה בזמן שהגרמנים הובילו את היהודים לגורלם. אלכס מחכה כי אצל אבא, מילה זו מילה.


בספרו מזכיר אורלב את סיפורו של רובינזון קרוזו והרי לא ניתן להימנע מההשוואה בין סיפור השרדותו של זה לבין הישרדותו של אלכס, אולם האסוציאציה שלוותה אותי במהלך קריאת הספר היתה קצת שונה: לפני כ-25 שנה ראה אור סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים" בסרט שיחק בניני את גווידו אורפיצ'ה היהודי האיטלקי הנשלח לגטו עם בנו יהושע. אין לו דרך להסביר לבנו את כל מה שהם עוברים והוא מציג לו זאת בצורה של משחק. בסוף הסרט, כשהוא יודע שסופו קרוב, הוא מורה לבנו לצאת מהמחבוא רק כאשר ישרור באזור שקט מוחלט. כמובן שאין קשר בין החיים יפים לאי מרחוב הציפורים, פרט כמובן לקשר האמיץ בין האב לבנו. קשר זה מוצג גם בספר וגם בסרט וסיפור הקשר הזה הוא שליווה אותי במהלך הקריאה.

ספר קצר שנקרא מהר מאוד. 5 כוכבים ללא היסוס.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

האי ברחוב הציפורים הוא ספר שואה לנוער, שואה לייט. המיקום הוא גטו ורשה, מעט אחרי המרד שפרץ שם כנגד הגרמנים. יהודים רבים נלקחים מבתיהם, ביניהם אלכס ואביו. אלכס מצליח לחמוק מבין הנלקחים ובתכנון מוקדם עם אביו, הוחלט היכן יתחבא ואילו סימנים ישאיר ליום בו אביו יחזור לחפש אחריו.
אלכס בן אחת-עשרה וחצי, ילד שלא חושש ליזום. בתים רבים נותרו ריקים והוא יודע לעבור ביניהם, לא להתפס, לאגור מזון, שמיכות ובגדים, נפט לפרימוס וספרים.
בשלב מסוים אלכס אף לא פוחד להתעמת עם חייל נאצי בסיוע האקדח שקיבל מאביו. הוא הורג את החייל ומציל שניים.
כך מחזיק אלכס מעמד חמשיה חודשים, גם אל מול החורף המקפיא, החיפושים והבוזזים. בתושיה כי רבה, אלכס אף רוכש לו "חברה". זה הצריך מצדו מעבר לצד הפולני המסוכן.
הסוף הוא סוף טוב, יחסית לתקופה ולאפשרויות.
ספר מקסים.

לפני 8 שנים•מורי
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

הספר מגלל בפנינו את סיפורו של אלכס, ילד יהודי, ששורד בין חורבות הגטו, בציפייה לאביו שהבטיח לחזור.
אלכס חווה שלל הרפתקאות ותקריות מיוחדות בין חומות הגטו. הוא מגלה תכונות רבות באנשים רבים:נאמנות אדירה, תוך סיכון חיים, ולצידה אנוכיות מזעזעת.
אלכס לא מפסיק לקוות לאביו, שהבטיח לשוב. אף על פי שהחודשים מתארכים ומתארכים, עד שהסוף מטשטש ולא נראה באופק.

אורי אורלב כותב בצורה קלילה, קולחת ואמיתית.
השפה שלו ידידותית, והוא מעביר את היסטוריית השואה בצורה שמתאימה לילדים.

נהנתי לקרוא את הספר, למרות שהסוף היה צפוי מההתחלה.
כנראה שרק לי יש בעיה עם זה שאני יודעת מההתחלה שהסוף ייגמר טוב. הידיעה הזאת (שכבר מתחילת הקריאה מתגבשת במחשבות, וכל שממשיכים מתחזקת עוד ועוד) הרסה חלק מחווית הקריאה.
בסך הכל ספר טוב (:
היה נחמד לגלות שיש ספר על השואה שלא גורם לי לבכות...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ליילק
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

הספר "האי ברחוב הציפורים" מתאר סיפור פרטי של ילד שחי את חיו הרגילים עם משפחתו הרגילה עד שקורה דבר שמזעזע את כל עולמו המוכר- מלחמת העולם השנייה. הוא מוצא את עצמו לבד, כמו אדם בוגר. והוא צריך לדאוג לעצמו. ולא רק לעצמו- הוא הבטיח לאבא, והוא יחכה לו עד שהוא יחזור.
הוא מתחבא בתוך בית הרוס, ובונה לעצמו מעין "אי"- מקום מפלט, שרק הוא מכיר.

הספר מספר את השואה מנקודת מבט תמימה, של ילד שנאלץ להתמודד עם עול שגדול ממנו בהרבה. הספר מקסים ומעורר מחשבות. הלוואי ולכולנו הייתה את התושייה שיש לאותו הילד.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לשון קסם
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

ווואו...הספר מהמם
!
התחלתי לקרוא את הסר לפני כמה ימים וסיימתי אתמול:-)
התחלתי לקרוא את זה רק בגלל שהכריחו אותי,מזה התאהבתי בסיפור..הוא מרגש מאוד ואפילו יצא לי כמה פעמים לבכות..!
הכי אהבתיי את הסוף של הסיפור כאשר אלכס נפגש עם אביו ומחבק אותו כ"כ חזק וביננו אם גם אתם לא הייתם רואים את אבא שלכם 5 חודשים גם אתם הייתם בוכים ומתרגשים מהגעתו ומחבקים אותו ומנשקים אותו:-)
כל אלה שקוראים אותו עכשיו אזזז שתדעו שזה ספר

ש-ו-ו-ה!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•תולעת ספרים
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

קראתי את הספר לפני כשנה, ומאז אני כל פעם נזכרת בו.
הגעתי אליו דרך המלצה של חברה, שגם היא מאוד אהבה אותו.
כבר כשהתחלתי לקרוא אותו ידעתי שהספר הזה הוא מסוג הספרים שברגע שמתחילים לקרוא בו, אי אפשר להפסיק.
קראתי וקראתי ולמחרת גמרתי אותו.
הספר בעיני היה מדהים. פשוט כמשמעו. מדהים.
כשקראתי אותו עלו לי דמעות בעיניים, התרגשתי כל כך מהכתיבה של הסופר, למרות שאני לא טיפוס רגשני.
אחרי שקראתי את ספר זה, קראתי עוד המון ספרים בנושא השואה, בעיקר של אורי אורלב.

לפני 17 שנים•נטע
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

ספר ילדות, שגם כאמא לילדות בנות 5 ו4 קראתי .לא עזבתי...כתיבה מדהימה ומרתקת. לבכות על צורת הכתיבה והתוכן......אין מילים....

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מיה אליה
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

אני שמחה שקראתי את הספר הזה, יחד עם רבים שעשו זאת לפניי. בחרתי להעלות לפה ציטוט מכל פרק, בסך הכל עשרים. בחרתי את המשפטים שהכי בלטו לי מבין השורות, התהליך לקח לי לא מעט זמן, אך העדפתי לעשות זאת מאשר לכתוב ביקורת על הספר. אני חושבת שהמשפטים מדברים בפני עצמם, מאחלת לכם קריאה מהנה.

פרק א:
אבא נאנח. יותר משלוש שנים נמשכה כבר המלחמה וזאת היתה מלחמת-עולם שנייה. אבא שלי זכר גם את הראשונה. ופעם אחת אמר לי, כאילו בצחוק:
"ואתה עוד תזכה לראות את השלישית."
האם התכוון לומר שהוא מקווה שאני אשאר בחיים עד אז, או אולי רק רצה לומר שזו לא תהיה מלחמת העולם האחרונה.

פרק ב:
דבר אחד מדבריה נחרט בזכרוני. זהו משל העץ. היא אמרה:
"לא חשוב מי אתה נולד, סיני או כושי או אינדיאני. אבל כשאתה כבר נולד אתה לא יכול להתכחש לשורשים שלך.
כשכורתים שורשים של עץ הוא מת. אנשים לא מתים כשהם מתכחשים לתרבות שלהם. אבל הם לא יכולים להגשים את עצמם," אמרה אמא, "ואז הם גדלים אנשים עצובים ומעוותים וכך מגדלים את ילדיהם."

פרק ג:
אבא בא בריצה למחסן.
"סלקציה," אמר.
ידעתי את פירוש המילה הזאת. אוספים את כל האנשים במקום אחד. בחצר סגורה, למשל. ואז כולם יוצאים אחד אחד דרך השער. שם עומדים הגרמנים ובעל בית-החרושת הגרמני ושותפו הפולני. גם שוטרים. הם בוחרים מי יישאר ומי יישלח. לילדים ולזקנים לא היה, כמובן, שום סיכוי. גם לאנשים צעירים שהלכו עם ילדיהם.

פרק ד:
"אם תתייחס לאנשים באמון ובמאור-פנים הם יעזרו לך," שיעור של אמא.
אבל אבא אמר: "כבדהו וחשדהו," וזה היה מבלבל.
"תלוי במצב," אמרה אמא, "אם אתה אדם חכם תוכל לדעת מתי לנהוג כך ומתי אחרת. אבל אני מתכוונת לא בדיוק איך עליך להתנהג תמיד. אני מתכוונת מה שחשוב לצבור בלב. בלב כדאי לצבור מאור-פנים ואהבה. אלא שלא תמיד צריך להשתמש בו. בוודאי לא כשלפניך רוצח עם גולגולת של מת על מדיו."
אבא שתק רגע ואחר-כך אמר:
"כן, אלכס, זה נכון."

פרק ה:
להודות על האמת, לא ידעתי ממה אני פוחד יותר. מגרמנים או מרוחות. ברור היה לי שהגרמנים לא היו מטריחים את עצמם להסתתר בין הגרוטאות, בלכלוך, כדי לתפוס מישהו בלילה. הם היו באים באמצע היום, אחרי ארוחת-בוקר דשינה – כך היה ברוך אומר. הם היו באים עם עוזרים רבים, השוטרים למיניהם ואלה היו עושים למענם את המלאכה. באמת, אני חושב שפחדתי יותר משדים מאשר מגרמנים אמיתיים, למרות שזה היה צריך להיות ההפך.

פרק ו:
נכנסתי לתוך דירה עזובה וחריבה למחצה. עברתי לחדר-המדרגות. עמדתי רגע. היה שקט. ניסיתי לפתוח את הדלת ממול. היא נפתחה. זה נראה כאילו האנשים יצאו רק לרגע וישובו מיד. הכל היה במקום. קצת לא מסודר, משהו זרוק פה-ושם. והרבה אבק.

פרק ז:
הם חזרו אל השקים ואני חזרתי והלכתי בעקבותיהם כמו קודם, ורק שמרתי היטב את תנועותיהם.
"אבא," אמרה הילדה, "תן לו קצת אוכל."
"בילמי את פיך, מרתה," אמר לה, אך נעצר והוריד את השק.

פרק ח:
בצהריים הם הגיעו אלי. ראיתי אותם כשנכנסו. ואז נסוגותי קצת יותר עמוק פנימה. עכשיו הבנתי היטב למה התכוון ברוך הזקן כשחזר ואמר לי תמיד: מחבוא בלי יציאת-חירום לא שווה כלום.

פרק ט:
ואז נפרדנו. הוא חזר ועלה למעלה, לתוך הבית. אני יצאתי לרחוב ועברתי בריצה אל הצד השני. אחר-כך חזרתי ולקחתי את התרמיל. מוזר שאיש כזה נחמד בא לאסוף חליפות. אולי לפני המלחמה הוא היה מורה.
"מה לא עושם למען הפרנסה." אבל אמא אמרה תמיד: "לא הכסף עושה את האדם."

פרק י:
ואז עלה בדעתי לבדוק את הברז. אם למעלה יש מים מדוע שלא יהיו כאן? מניתי:
"אחת, שתיים ו...שלוש," היו מים. בדיוק כמו ברצפה העליונה, בברז של הציפורים. סחבתי את הבקבוקים המלאים לחינם, והם היו כל-כך כבדים. היה עלי לחשוב. אם יש מים למעלה בוודאי יש גם כאן "למי שאין בראש, יש לו ברגליים." באמת כאבו לי כבר הרגליים מן הטיפוס הלוך וחזור.

פרק יא:
לא התגברתי על יצרי. לקחתי את אחת המגבות, סבון, התפשטתי והתרחצתי במקלחת. לא יאומן, אבל המים היו חמים. עמדתי שם עד שהמים החמים התקררו. היה להם דוד-פח ותחתיו מבער עם טפטפת-נפט. בדיוק כמו שהיה בבית אצלנו. אם לא יהרסו את המקום, אוכל עוד להתרחץ פעם או פעמיים. לא יותר מדי. הרי אסור להתגרות במזל.
כל-כך שנאתי להתרחץ בבית. הייתי רב עם אמא על כל רחצה. עכשיו זה היה כל-כך טוב.

פרק יב:
היתה ילדה אחת שאהבתי מאוד. היא גרה ממול, ולפני שהחשיך היתה יושבת ליד החלון, מכרסמת את העיפרון או את ידית-העץ של העט שלה ומכינה שיעורים. כל כך קינאתי בה. כל כך רציתי ללכת ללמוד בבית-ספר. כל בוקר ראיתי את הילדים יוצאים עם תיקים וממהרים לדרכם. קטנים וגדולים.

פרק יג:
שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך-הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי.

פרק יד:
"מה אתה רוצה ילד?"
לא עניתי.
"קרה משהו לאבא או לאמא? או מישהו מהאחים שלך? למה שלחו אותך הנה?"

פרק טו:
ואז דיברנו על אחרי המלחמה. לא רק איך נצא ונלך ברחוב. לא רק איך ניסע רחוק לכפר לטייל ואולי נשוט בסירה. לא רק איך נמצא לעשות סקי בחורף או נגלוש על מגלשיים, אלא על הדברים שאמא הייתה מדברת עליהם. על פלסטינה.
הוא אמר:
"ארץ-ישראל."

פרק טז:
"קוראים לי אלכס," אמרתי.
"שמי סטשיה. קר," אמרה בשיניים נוקשות.
כל-כך רציתי לספר לה על עצמי. ואיך שאני מתבונן בה תמיד מבעד פתח-האוורור. אף פעם לא אוכל לספר לה על כך. עד סוף המלחמה. ואז שאלתי אותה, למרות שבערו פני מרוב בושה:
"רוצה שנהיה חברים?"
"אתה צוחק עליי?"
"לא," אמרתי. "ברצינות."

פרק יז:
האכלתי את שלג זמן רב אותו ערב. היה לי הרבה מה לספר. לפעמים שמחתי ששלג רק עכבר. יכולתי להגיד לו כל מה שעלה בדעתי.

פרק יח:
באתי לגן, כמו אז, אחרי-הצהריים. שמעתי מרחוק את המוסיקה מאגם ההחלקה. כבר פתחו את הצריף ותקעו בחור את חצוצרת הפליז של הגרמופון. פעם חשבתי שהיא עשויה מזהב. אנשים החליקו על-פני הקרח. עוד לפני הגיטו אפשר היה לשכור אצלם מחליקיים. היו עושים לך חור בעקב, אם לא היה לך, דופקים במסמרי-סנדלרים את הפחיות והיית צריך לשלם נוסף על הכניסה גם את מחיר ההתקנה וגם את מחיר ההשכרה, לפי שעות. כל-כך אהבתי את המנגינות שלהם. כשהייתי קטן, הייתי בא לכאן לא רק להחליק אלא גם לראות איך האשה השמנה מסובבת את הידית כדי למתוח את הקפיץ. אחר כך הייתי מביט מוקסם בתקליט המסתובב במהירות ובמחט-הברזל שהיתה מזדקרת מן הראש העגול והמבריק ומוציאה מדסקית עגולה ושחורה את כל המנגינות. ממש פלא.

פרק יט:
"אלכס?" לחש.
"אני כאן," לחשתי בתשובה.
"באתי לקחת אותך אלינו."
"לא, אני לא יכול לבוא," אמרתי ולבי נצבט.
"אתה לא יכול להישאר כאן יותר, עקשן."
לא עניתי.

פרק כ:
כן, בכיתי כשחיבקתי את אבא. חיבקתי אותו בכל הכוח. גם הוא בכה. ולא ידעתי אם אני בוכה בגללי, בגלל שאני כל כך שמח או מפני שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, ואפילו לא הודתי לעצמי שאני כבר לא מאמין שיבוא. או אולי בכיתי פשוט מפני שהוא בכה. בכי מדבק. בדיוק כמו צחוק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חיפושית
האי ברחוב הציפורים

האי ברחוב הציפורים

אורי אורלב

ילד קטן שעובר הרבה. אומץ אופטימיות ונחישות מסייעים לו להתמודד במצבים מורכבים שעלולים להפיל בקלות אנשים גדולים וגיבורים ממנו.

מאד נהניתי מקריאתו, ו...כן, הוא סחט ממני כמה דמעות...

ממליצה!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מיכל
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספר מרגש מאוד.. אומנם הוא מתאים לבני נוער אך קראתי אותו והוא פשוט מדהים מסופר על תקופת השואה,בגטו”