אני אוהבת את הסדרה של אן שרלי מאד. לא זוכרת באיזה גיל התחלתי לקרוא אותה, אבל זה אי שם בשנות היסודי הראשונות. אהבתי לקרוא על אן הגדולה בת ה11, ואהבתי אותה בלב ובנפש. קראתי גם איך היא גדלה, אהבתי את דיווי וריחמתי על דורה, ונהניתי מכל רגע. וחלמתי שיהיה לי דמיון מפותח ועולם עשיר כמו של אן, כשאהיה בגילה.
חזרתי אל כל הסדרה בגיל 11, כשהייתי בת גילה של אן, אבל לא דומה לה בעליל. ושוב בגיל 13. עם הזמן דילגתי על "האסופית" וקראתי רק את המבוגרים יותר. בגיל 16 החלטתי שאני לא אוהבת את אן. היא חושבת על עצמה כל כך הרבה, ומדברת על עצמה בלי סוף. איזה סיוט.
בגיל 18 חזרתי אליה. חלק מהחלומות שלה נראו לי ילדותיים מעט, חלק מהדברים שהיא עשתה בגיל 17 עוררו בי התפעלות. בגיל 19, עם פרוץ אירועי החתונות של החברות, ותחילתו של ניכור מסוים כששתי חברות ילדות חיות בעולמות שונים מעט, חזרתי אל אן ואל דיאנה.
בכל פעם אני קוראת ספרים שונים מהסדרה, אבל ספר כלשהו אני בטוח אקרא, בערך פעמיים בשנה. וזה סוד הקסם: לאהוב את הגיבורה, לגדול מעט, ולקרוא עליה מגובה העיניים. לגדול עוד קצת, ולקרוא עליה ממקום מבין יותר.
ופה אני מרגישה פספוס ב"אן מהעמק הירוק". הספר הוא לא על אן, הוא על העמק הירוק. אן נמצאת ברקע של כל סיפור של הילדים שלה, אבל כמעט ולא מרגישים את אן. והגיבורה שלי, שהיתה מעורבת חברתית בצורה עמוקה, שהתעקשה ללמוד בקולג' למרות שנשות אבונלי חשבו שמוטב להינשא, הצטיינה שם ואף היתה מורה נהדרת, מתמסרת לאימהות בשמחה. זה נחמד ויפה, אבל יחד עם עוזרת בית ברקע לא כל כך ברור מה אן עושה כל היום. הדמות פורצת הדרך דהתה בספר הזה, ואני עוד תוהה אם זה מאכזב אותי, או שאני מעריכה את אלה שבוחרות להתמסר למשפחה, מהרגע שמדובר בבחירה שלהן. אבל מאן, אני מצטערת, ציפיתי ליותר.
