אני מאוד אוהב את שגרת חיי ואת ההרגלים האישיים השזורים בה. השגרה נוסכת בי תחושה של יציבות ושל שליטה על חיי, אם כי עמוק בפנים אני יודע היטב כי מדובר באחיזת עיניים ותו לא. כחלק ממסך העשן שאני מציב לעצמי מול עיניי, אני מקפיד לשמור על הרגליי הקבועים. הם לא ממש (ולמעשה, ממש לא) מעניקים יציבות לחיי, אבל גם האשליה, מסתבר, איננה דבר של מה בכך. בין השאר, אני מקפיד לקרוא את אותו סוג של ספרים, מתרחק מז'אנרים שלא מוכרים לי, ממעיט בקריאת ספרי מתח ומתנזר לגמרי מפנטזיה וממדע בדיוני. "מלחמת הזומבים הגדולה"? נו, באמת... גם זומבים אימתניים וגם ז'אנר אשר זר לי לחלוטין. תוסיפו לזה גם שם אינפנטילי ואווילי במיוחד, ותקבלו את הספר האולטימטיבי שלא הייתי נוגע בו גם עם מקל נחייה לעיוורים ובידיים עטויי כפפות.
אבל מה? רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: את הביקורת המשובחת והמשבחת של אלון דה אלפרט, אשר סקרנה אותי וגרמה לי בסופו של דבר לחרוג מהרגליי הקבועים, לקרוא ספר שונה ויוצא דופן, ועל הדרך גם לקבל המחשה נוספת כמה שהשליטה שלנו על חיינו היא מוגבלת, כמה שדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו עלולים להפוך בן רגע למצרכים שעשויים להציל את חיינו (סתם בקבוק מים, למשל), כמה שהחיים שבריריים, וכמה שסוף העולם יכול להפוך בן רגע ממונח ערטילאי למציאות מוחשית עד אימה.
אהבתי מאוד את המבנה השונה והייחודי של הספר, שמורכב מעדויות שנאספו לשם בדיקת מלחמת בני האדם בזומבים. העדויות, רובן ככולן מובאות בצורה של מונולוגים מפורטים, מגובות בשאלות מכוונות של מראיין-חוקר, שהוא מעין נוכח-נפקד. אהבתי את המבנה המקורי, הסמי תיעודי הזה. לעתים מתוספים אל השאלות של המראיין תיאורי רגשות ומחוות גוף של מביאי העדויות, שמוסיפים נופך של סיפור המובא מפי מספר חיצוני: "הוא פוטר את המחשבה בהינף יד", "הוא מצטמרר בדרמטיות". כמו כן נמצא בספר הרבה הערות בתחתית העמודים, הערות שחושפות מידע רב בתחומים שחלקם אף חורגים מנושא הספר. כך למדתי, למשל, כי בניגוד לטנקי המערכה של רוב מדינות העולם, בטנק המרכבה הישראלי יש פתחים אחוריים לפריקת כוחות...
המימד האפוקליפטי של הספר חזק ומצמרר ומעלה הרבה הרהורים ותובנות. הוא מעלה על נס את יכולת השרדותו המופלאה של הטבע האנושי גם במצבים כל כך קיצוניים, אך ממש באותה נשימה נותן ביטוי לאפסיותו של הקיום האנושי, שיכול להתגבר על זומבים וצונאמים והוריקנים ורעידות אדמה, אבל בסוף מתפגר מאיזה דלקת ריאות קטנה...
הספר לא חף מפגמים. הבולט שבהם, לטעמי, הוא היותו ארוך מדי, והתפרשותו על פני למעלה מ- 400 עמודים. חלק מהעדויות סתמיות, ואחרות הן בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת. עריכה הדוקה יותר וקיצוץ בנפח הספר היו מיטיבים עמו. השם של הספר, פרט קטן אמנם, הוא גרוע במיוחד, לדעתי. הוא אווילי, מטופש, סתמי, והוא גם חוטא לתוכן הספר ולאופיו, שכן הנוכחות של הזומבים כחיים-מתים בספר היא מינורית לחלוטין, ועיקר עניינו של הספר הוא דרכי התמודדותו של האדם במצב של כאוס מוחלט, כשכל סדרי העולם המוכרים לו קורסים לחלוטין. ממש באותה מידה הספר יכול יהיה להתייחס לאויב רציונאלי יותר, כמו ארגון טרור מתוחכם, ובכך להרוויח קהל קוראים רב יותר.
"הרגל הוא לא משהו שאפשר להשליך החוצה דרך החלון", אמר מרק טוויין. "ניתן רק לשדל אותו לרדת מטה, צעד אחר צעד". האם אני ממליץ על הספר? מאוד, אבל רק למי שמוכן לשדל את הרגלי הקריאה שלו לרדת מטה, צעד אחר צעד, ולהתנסות בקריאת ספר שונה, ייחודי, פילוסופי (אבל לא מתפלסף), עמוק (אבל לא חופר) ומאוד מאוד מקורי.
