לונדון, 2012. בת של מיליארדר הודי נחטפת והחוטפים לא רוצים כסף. קול מעוות אלקטרונית מתשאל את החטופה על עברה ומאלץ אותה לחשוף פרטים אפלים. מתחילה להירקם עלילת מתח פסיכולוגית מסקרנת ומבטיחה.

המשפחה האבודה מגייסת בחשאי מומחה לניהול משא ומתן. הוא כריזמטי, מקצועי, אקס-צבאי, אקס- משטרתי, ואומנם סובל מתופעות לוואי של חוסר תקשורת עם בתו המתבגרת אבל לא מטביל אותן במשקאות חריפים ובסך הכל עושה רושם אמין ומתקבל אצלי באהדה.

ואז, לקראת מחצית הספר, זה מתחיל להשתבש.
ראשית, רוברט וילסון מחליט שהוא מנטרל את המומחה בדרך שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא – הוא מפגיש אותו עם אמה של החטופה, הם לוחצים ידיים, מביטים בעיניים ו...כל מערכת הפיקוד והבקרה של המומחה צונחת בפתאומיות לאזור החלציים.

מהרגע הזה, וילסון מתחיל לרקוח קוקטייל קטלני שמאיים לגרום לאירוע מוחי ולמוטט את מערכת העצבים המרכזית שלי.
הוא מוסיף בהדרגה אך בנחישות שלל דמויות ססגוניות ופתלתלות, בעלות מניעים מעורפלים ומלאכותיים, וחשודות עד מאוד בחוסר הרלוונטיות שלהן לעלילת החטיפה: קציני מודיעין וגנרלים פקיסטניים, סי-איי-איי, טליבאן אפגני, סוכני איחוד האמירויות הערביות, כנופיות הינדיות וסוכנות ביון הודית, קבוצות מבריחי זהב, קוקאין, אופיום והרואין, ולקישוט – פירורי אוסאמה בן לאדן וגרגירי אל-קאעידה וג'יהאד – וזוהי רשימה חלקית בלבד.

ואני ניסיתי. באמת. ניסיתי. להתמודד עם זה.
החזקתי בראשי כל-כך הרבה קצוות פתוחים – חלקם נעלמים ונרדפים, חלקם מתגלים מאוד מתים, חלקם הופכים מחברים לאויבים ומאויבים לחברים – והסוף עדיין לא נראה באופק - שפשוט רציתי להרים טלפון למר וילסון ולבקש ממנו לפקסס לי תרשים זרימה עם כל השמות והקשרים כי כבר לא ידעתי מי זה חכים ומי זה רחים ומי זה איברהים והכל הפך אצלי לעיסה דביקה וצמיגית.

וכאילו לא היה מספיק להעביר אותי דרך עינויים הגובלים בעונש מוות בתוך העלילה שהלכה חזק לאיבוד גדול, אז גם הוצאת כתר הצליחה להביא לי את הג'ננה עם משפטי -אני-אולפן-עברית-קטן כגון "אני לא יודע על מה אתה מדברת" וכשהלכתי לבדוק מי השיכור שערך את התרגום, גיליתי את התעלומה האמיתית של הספר:
מדבקה לבנה עקומה שהודבקה מעל השם של המתרגמת (בקישורי שרלוק הצלחתי לגלות שזאת הייתה צילה אלעזר) ועל המדבקה מודפס שם של מתרגמת אחרת (רוני בק).
רגע, מה קרה כאן? מלחמת תרגום? אולי גב' אלעזר התחילה לתרגם את הקוקטייל הקטלני וביקשה תוספת ריסק מחשש לנזק מוחי בלתי הפיך, נענתה בשלילה בשל אילוצי תקציב, זרקה את העט והתפטרה? האם המדבקה העקומה מוכיחה מעל לכל ספק שהעורכים היו שיכורים כאשר (ובין היתר) לא החליפו את שם המתרגמת בעריכה? האם זה מוכיח ברמת וודאות סבירה שמי שהדביק את המדבקה הנו עובד קבלן בשכר מינימום ולא מקבל בונוס על הדבקת מדבקות ישרות? האם גם ניתן להסיק מכך שאחרי אלפי מדבקות, עקומת למידה שהיא גם עקומת הַזְנֵק, הופכת לעקומת נֶזֶק?

ובכן ולסיכום, מומלץ למי שרוצה להתחבט בסוגיית התעלומה של המדבקה העקומה או לבוגרי סדנא לשיפור הזיכרון שמחפשים מקור מאתגר במיוחד לתרגול המיומנויות שנרכשו.
לכל האחרים – ראו הוזהרתם.