אלוהים מרחם על ילדי הגן אבל לא הגננות
הדמויות מספרו של ישי שריד "גן נעמי" ממשיכות ללוות אותי כבר שבוע לאחר הקריאה בספר. וזה מוזר כי אני כבר בספר אחר עם דמויות אחרות, והן ממשיכות להציץ לי מאחורי הכתף.
נעמי הגננת, בנה נעם, האמן המסוכסך, עוזרת הגננת שהופכת לחברתו, אברם האבא המבוגר של אחד הילדים מהגן, שעיה החבר ההומו המשורר כולם חיים איתי בזמן האחרון.
אם כל הדמויות מכל הספרים שאני קוראת היו נשארות איתי ככה הייתי מן הסתם מתאשפזת.
אז מה יש בכתיבה של שריד ובדמויות שלו?
קודם כל הדמות הראשית, נעמי, המנהלת מזה 25 שנה את גן הילדים שלה בצפון הישן של תל-אביב ומספקת לנו הצצה אל חיי הגן. בשביל ההורים שבינינו זאת חווית קריאה מסוג אחר, אפשרות להציץ בעולמו הנסתר של הגן. מה באמת קורה שם אחרי שאנחנו הולכים.
האמת היא ששריד לא מרחם גם על ההורים אנחנו לא ממש יוצאים אצלו טוב. "ההורים מביאים אותם בבוקר, עושים עצמם מתעניינים במה שקורה... אבל הם בעצם ממהרים לעבודה, אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלהם כשהם יוצאים". אני אישית זוכרת את זה אחרת, הייתי שמחה להישאר עם הילד שלי שבכה לפחות בהתחלה בכי תמרורים, אבל הגננות העדיפו לגמור מהר עם הפרידה וגם העבודה באמת חיכתה.
כבר בתחילת הספר האמת במשפט הראשון, ברור שהשנה הזו תהיה שונה, הגן יוצא משליטה, ילד נופל ונחבל והשגרה מבוששת להגיע. ואכן כל הרמזים מתהווים לכלל סערה, ונעמי למרות ההבטחה שקיבלה מבעל הגן הזקן שבצוואתו יאפשר לה להישאר, בגן נדרשת לפנות אותו, כי השטח נקנה ע"י ארכיטקט עשיר שרוצה לבנות עליו בית חלומות.
פה יש משהו קצת צורם ואפילו סטריאוטיפי, הטובים הם טובים מאוד והרעים רעים מאוד, אין אפורים מאוד שחור ולבן. האישה, המבוגרת, הענייה , החלשה לעומת הגבר, הצעיר, העשיר והיהיר. אין ביניהם שום נקודת מפגש שום חמלה.
והכותב, ישי שריד, באמת לא מרחם על הגננת שלו, יחסיה עם בנה קשים ומסובכים בגלל טראומת עבר, גם יחסיה עם אימה ואחותה אינם פשוטים. היא מנסה להתקרב לאחד האבות בגן, אבל לא נראה שיש לו הרבה מקום בשבילה בחייו. שעיה, בנה של הגננת הקודמת מהווה בשבילה מעין משפחה חלופית וכן העוזרות בגן, שגם הן קצת סטריאוטיפיות, סימה, המזרחית החמה ויוליה הרוסייה היפה.
היחסים היפים ביותר בעיני בספר הם בין נעמי הגננת והילדים, היא רואה אותם באמת, אוהבת אותם ואם זאת היא מאוד מפוכחת לגבי מקומה בחייהם "בעוד כמה שנים הם לא יזכרו איך אני נראית, כנראה גם את השם שלי ישכחו, אבל את הקול שלי, ואת מגע היד, לא ישכחו לעולם".
פרשיית הגן הולכת ומסתבכת וגם יחסיה של נעמי עם אברם, עם זאת לקראת הסוף יש התבהרות מסוימת והספר מסתיים בנימה של תקווה.
זהו ספרו השלישי של ישי שריד, עו"ד סופר וכן, הבן של יוסי שריד. ספרו השני "לימסול" זכה בהצלחה ובפרסים ותורגם למספר שפות. אני הסתקרנתי ואשמח לקרוא עוד ספרים שלו, ובינתיים אני ונעמי מנהלות שיחות מעניינות על ילדים, אהבה, החיים ובכלל.
