הספר "הסוד של אלה ומייקה" הוא ספר נחמד. באמת. רק חבל שיש לו חיסרון אחד גדול - מייקה. כי חוץ ממנו, מדובר בספר די סביר.
כלומר, נכון - יש לו גם חסרונות אחרים חוץ ממייקה. הסופרת התעקשה להציב את מיקום העלילה בתוך שכונת מצוקה, אבל תוך כדי כל הזמן הקפידה להדגיש כמה לכולם יש עור לבן כמו קיר וחולצות פולו מסודרות ויפות, כי ככה ממש נראים בני נוער משכונות עוני.
היא גם השתמשה במטאפורות עצלניות וקלישאתיות להחריד כדי לתאר את הדמות העצלנית והקלישאתית ביותר שלה, הלא היא מייקה - שיער צהוב כשמש, עיניים תכולות כשמיים. מקורי.
אוצר המילים היה גם הוא לוקה בחסר, וזה לא שיש לי בעיה עם משלב לשוני נמוך - להפך, אני חושבת שמשלב לשוני נמוך יכול לתרום לתחושת האמינות והכנות של הספר בקונטקסט הנכון, אבל בספר הזה היו כל כך הרבה "מטריף" ו - "סקסי" עד שהתפתיתי להתחיל לתלוש לעצמי שיערות מהראש. זה לא היה אמין, זה לא הרגיש אמיתי, וזה גרם לי לשאול את עצמי אם סורנסן היקרה בכלל פגשה אי פעם בני נוער, או ניסתה לדבר איתנו. אתם יודעים, ככה, סתם, כמחקר מטרים לספר. משהו.
אבל כל החסרונות הללו היו יכולים להיות נסבלים. אני נשבעת. אם זה היה רק זה, הייתי בולעת את זה כמו ילדה טובה ואולי אפילו מגישה את הצלחת בבקשה לעוד.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא קוראת מאוד בררנית, אין לי סטנדרטים גבוהים מידי. כשספר מאכזב אותי, אעביר ביקורת ואתלונן, אבל אף פעם לא אפסול ספר מראש בגלל הנחות מוקדמות. לא, זה לא הסגנון שלי. ולכן כניגשתי לספר הזה, החלטתי שאני מנקה את הראש מכל הדעות הקדומות שיש לי על ספרים רומנטיים לנוער ומתחילה בדף נקי.
תוך מעט מאוד זמן הדף הנקי שלי התמלא בכתמי דיו עצבניים של אכזבה וכעס.
למה אכזבה? - כי זה היה יכול להיות ספר טוב. באמת. אם לא מייקה הארור, זה היה יכול להיות ספר סביר פלוס. הדמות הראשית, אלה, היא דמות עמוקה, אנושית וניתנת להזדהות, והדילמות מולן היא מתמודדת נוגעות ללב ואמיתיות. הדמויות המשניות הן ברובן טובות ותורמות, מוסיפות עניין וגיוון. הקצב העלילתי הכללי טוב ומסודר נכון. המציאות שמוצגת בספר זה היא מורכבת ומעניינת כראוי.
יכולתי לסלוח לספר הזה על אותם חטאים קטנים שהזכרתי קודם, יכולתי ליהנות ממנו. אם רק לא הייתה שם את הנוכחות המעיקה המתמדת של מייקה.
ולמה כעס? - כי הרגשתי שמזלזלים בי. כי לאורך כל הספר הרגשתי איך העצבים שלי מתגברים בעוד שאני מדמיינת את הסופרת יושבת במשרד שלה וצוחקת על הקוראים, בהם הממצב הכלכלי שלה תלוי. אני יכולה ממש לדמיין את סורנסן צוחקת לעצמה, "אוי, בני נוער שטחיים ובזבזנים שלי, המשיכו להיות בדיוק כמו שאתם!"
כשאני אומרת שאני רוצה יותר ספרות נוער שמעריכה את הקהל שלה כבני האנוש הצעירים, השכלתניים והנבונים שאנחנו, זה בדיוק ההפך ממה שאני מתכוונת אליו.
טוב, עכשיו בואו נעבור לשוחח על הסיבה בגללה נתתי לספר הזה שני כוכבים.
מייקה.
עכשיו, עזבו דמות טובה או לא טובה (למרות שמייקה הוא ללא ספק דמות גרועה - הוא שטוח לחלוטין, ואולי היה איזה ניסיון קלוש לגרום לו להיות דמות עגולה לקראת סוף הספר, אבל הניסיון הזה נכשל נחרצות), לא הייתי מצליחה לאהוב את מייקה בלאו הכי. הוא מניאק מהסוג הכי גרוע - האחד שמסתווה כ - "רגיש" ו - "עמוק", כשבעצם הוא פשוט דושבאג דוחה וחסר טעם.
גם אם הוא היה דמות עגולה, גם אם הוא היה דמות עמוקה, לא הייתי מצליחה לאהוב אותו. מאפייני האופי שלו כל כך דוחים. אולי זאת רק אני שבעלת רגישות לבנים כאלו. אבל בחיי, לא יכולתי לסבול את זה.
האובססיה של מייקה כלפי אלה מגעילה. הוא חודר לפרטיות שלה פעם אחר פעם. הוא דוחף לה ידיים ונוגע בה בצורה חודרת ושתלטנית גם אחרי שהיא אומרת לו מפורשות להפסיק.
כן, אני יודעת, זה אמור להיות "בסדר" כי הם "חברים הכי טובים" ו - "זה תמיד היה ככה" ואוח, עזבו אותי מהתירוצים האלה. המצב בין אלה למייקה רגיש בתחילת הספר, ומייקה מודע לזה. ובכל זאת הוא פעם אחר פעם חוצה את הגבולות שלה ולא מכבד אותה ואת הבקשות שלה. כאילו, אחי, תשתלט על עצמך. מה הבעיה שלך לעזאזל.
זה כאב אפילו יותר, מהסיבה הפשוטה שאלה כן הייתה דמות טובה. היא הייתה עמוקה, וסיפור הרקע המשפחתי שלה היה מצמרר ונוגע ללב. היא הייתה אמיתית. יכולתי לראות חלקים בעצמי בתוכה. ודווקא בגלל זה, לקרוא על האופן בו מייקה תופס לה את התחת בלי רשות גרם לי לרצות להיכנס לספר ולתת לו את הסטירה שמגיעה לו.
נקודת המבט של מייקה משעממת. התפתיתי לדלג על עמודים כשהגעתי אליה. אלוהים, אני אמורה לאהוב אותו? תגידו לי אתם, באמת. מה אני אמורה לאהוב בנער הזה? את העובדה שיש לו עיניים כחולות ושיער בלונדיני? את זה שהוא הו-כה-מאוהב באלה עד כדי כך שהוא מרגיש צורך לדחוק בה לעשות דברים שהיא לא רוצה ולגעת בה בלי רשות שוב ושוב? מה כל כך טוב בדמות הזאת? מה אחרים רואים שאני לא רואה?
אפסיק להתלונן לרגע, כי אני רוצה שתעזרו לי. אני בדילמה - אני לא מצליחה להחליט איזה מהקטעים הנתונים מנקודת מבטו של מייקה יותר מגעיל:
1.'אני נותן לה לנצח, אפילו שהייתי מת שהיא תהיה חייבת לי טובה, שיכולה לכלול הרבה מאוד דברים מלוכלכים שהיא עוד לא מוכנה להם.' - עמ' 176, שורות 1-3.
2. 'היא מתחילה ממש לכעוס, אז אני מתכופף אליה ומנשק אותה מול כולם, תופס אותה בעורף ומחזיק אותה בישבן, שכולם יראו שהיא שלי.' - עמ' 239, שורות 7-9.
אחח, רכושנות וכפייה. כמה רומנטי.
אני אפסיק לרגע עם כל הציניות הזאת. אני רוצה לדבר בכנות כעת. אני עצובה, בשיא הרצינות. אני עצובה, כי הספר הזה בטח יהיה פופולארי. כי הוא בטח יהיה רב מכר בישראל, ובטח נערות צעירות ממני או בוגרות ממני יקראו אותו, ואולי חלקן יקחו מזה דוגמה. ירצו את המייקה שלהן. יחשבו שאולי כך באמת אמור להיראות חיזור, וככה באמת אמורה להיראות מערכת יחסים בריאה ומכבדת.
לכאורה המדיה שאנחנו צורכים לא משפיעה עלינו. אבל בפועל, זה חורץ בתוכנו קווים, מותח את הגבולות שלנו. פוגע בדימוי העצמי שלנו, באופן בו אנחנו תופסים את העולם סביבנו.
אם אתם רוצים לקרוא את הספר הזה, קראו אותו כאוות נפשיכם, אבל זכרו את העובדה שזה לא אמיתי ולא אמור להיות אמיתי. אל תיפלו בקלישאות. קראו את הספר הזה בביקורתיות. קראו אותו בעיניים פקוחות למציאות. במודעות. ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם שככה דברים אמורים להיראות.
